אלי שטגר בלבוב 13ב

אודות הגמנסיה

ראשית, בפתיח, התייחסות לתצלום הנערים המצטופפים על המרפסת: בוגר הגמנסיה צבי דרזנר כותב בסקירתו היפה אודות ביה"ס כך (עמ' 39-40): אפור היה בנין ה"בודה" (בפולנית, המלונה) במראהו החיצוני, ככל הבניינים בסביבה, שום דבר מונומנטלי לא היה בו, שום דבר לא העיד על המתהווה בתוכו. חלונותיו המלבניים, ערוכים בשלוש קומותיו, ניבטו אל התנועה הסואנת חיים שלמרגלותיו. רק השער, זה שברחוב זיגמונטובסקה, העיד כלפי חוץ על החיים שבפנים, כשבלע מדי בוקר מאות בני נוער .... לפני שנעלה במדרגות, ניכנס לחצר הסגורה המוקפת קומות הבנין, ונתלה עינינו בגזוזטראות (= במרפסות) הצרות והארוכות המתמשכות מקצה לקצה ומקיר אל קיר. גזוזטראות אלה המו בני נוער בתחילת ובסיום כל שעת לימודים, כי דרכן, ודרכן בלבד, אפשר היה להגיע אל חדר המדרגות ואל החצר, אל חדר המורים ואל המנהל, אל אולם הפיסיקה ואל המזכירות. טול את הגזוזטראות ונטלת את עורק החיים החשוב והעיקרי של בנין זה ויפסק זרם הדם ואף חיים לא יהיו בו עוד. באמצע אותה חצר עמד ביתן הצלם, אם כי לא היה קשר בין הצלם לבין הגמנסיה מלבד השכנות המשונה, הוא שהנציח מדי שנה את מסיימי הכיתות על מוריהם .... בקצהו השני של רחוב זיגמונטובסקה ניצב הגן הישועי. לאלו שהעזו להסתנן בשעריו היה בו המרחב לשחק בדשא ובין עצים או להסתתר בבבבפינה מוצלת במעשה חיזור ראשון ....

הכח המניע לרעיון הקמת הגמנסיה ויישומו היה ד"ר ישראל מינצר, פעיל ציוני צעיר ובעל חנות ספרים בעיר אשר השלכות הפוגרום הרצחני שפרעו הפולנים ביהודי העיר בחודש נובמבר 1918 לא נעלמו מעיניו. הימים היו ימי תום מלחמת העולם הראשונה ומאבק דמים התחולל בין הפולנים לאוקראינים על השלטון בלבוב ובגליציה המזרחית בכלל ומשנפלה העיר בידי הפולנים, טפלו הללו האשמות של בגידה ביהודים ובאנרכיה שנוצרה נרצחו כ 100 וכ 500 נוספים נפצעו. יצירתה של מערכת חינוך נפרדת ליהודים היתה בעיניו של מינצר צו השעה. הנוער היהודי סער ודחף למעשה ומנהיגים מבוגרים נענו ונרתמו לביצועו. הגמנסיה אכן קמה ובמהירות יוצאת דופן והיתה לגמנסיה העברית הראשונה, לא רק בבלבוב כי אם בגליציה כולה.

ב 9 בינואר 1919 ביקשה "החברה היהודית לבית הספר היסודי והתיכון" (בראשי התיבות הפולנים - ז'.ט.ס.ל.) מהמועצה הארצית לחינוך בגליציה אישור לקיום המוסדות של החברה וב 23 בינואר הודיעה המועצה על הסכמתה לפתיחת הגמנסיה קלאסית לנערים וגמנסיה ריאלית לנערות. ליו"ר הראשון של החברה נבחר פרופ. משה שור. שפת ההוראה במוסדות אלה היתה פולנית לגבי כל המקצועות שנקבעו בתכנית הלימודים הממשלתית ואילו מקצועות היהדות נלמדו בעברית. ואולם, המטרה העיקרית היתה להעניק עם הזמן השכלה תיכונית עברית בכל המקצועות.

ב 15 במאי 1919 הגישה הגמנסיה בקשה ממועצת החינוך הארצית להעניק לה את "הזכויות הציבוריות" ואף כי ביקורות שערכה המועצה בגמנסיה היו אוהדות להשגיה, הזכויות ההמיוחלות לא הוענקו. ואולם, התנאים הפיזיים הקשים במעונה של הגמנסיה, יחס השלטונות העויין וספקנות אף בקרב ציבור יהודי שמרני לא מנעו את עלייתה המטאורית ומלאת השנה הראשונה לקיומה היה ליום חג ליהדות לבוב וגליציה המזרחית כולה. כותב חביב כנען, עורך חוברת הזיכרון לגמנסיה, בעמ' 8: "אזרחי לבוב היהודים סקרו בגאווה את השגיה ביודעם כי היא נהפכה לנכס חיוני, למוצב התרבות הלאומית, למרכז מחנך ראשון במעלה לנוער היהודי". לקראת פתיחת שנת הלימודים השניה גם העניק מיניסטריון החינוך לגמנסיה את ה"זכויות הציבוריות" המיוחלות.

בחודשי הקיץ נהגה הגמנסיה לקיים ימי ספורט המוניים על מגרש מועדון "אסמוניאה" (חשמונאים), בל"ג בעומר נערכו טיולים משותפים לחורשות היפות שליד הכפר בז'וכוביצה ובחודשי חופשת הקיץ התקיימו "קולוניות" (מושבות קיץ) בהרי הקרפטים. ועד ההורים האקטיבי דאג למפעל הזנה, לביגוד, למושבות הקיץ ולמלגות לתלמידים נצרכים.

בימי פריחתה כללה הגמנסיה ברחוב זיגמונטובסקה 17 את המוסדות הבאים: גן ילדים עברי, בית ספר יסודי עברי בן 4 כיתות, גמנסיה קלאסית לבנים, גמנסיה הומניסטית לבנים וגמנסיה הומניסטית לבנות. בשנת 1923, כאשר מלאו לבית הספר היסודי ארבע שנים, נעשה הצעד ששאפו אליו מלכתחילה ונפתחה בשביל בוגריו גמנסיה בה שפת ההוראה (פרט לשעורי השפה והספרות הפולנית, הסטוריה וגאוגרפיה), היתה על טהרת העברית. אך כגודל הציפיה כך גם האכזבה. זו לא זכתה מעולם ל"זכויות הציבוריות" מצד שלטונות החינוך ובהגיע התלמידים לכיתה השביעית, הם פוזרו בין כיתות הגמנסיות הקלאסית וההומניסטית ואילו התלמידות צורפות לגמנסיה לנערות.

כ 25 אלף תלמידים ותלמידות עברו בין כתליה של הגמנסיה בעשרים שנות קיומה. מנהל הגמנסיות לנערים במרבית שנותיהן היה ד"ר שלמה איגל ואת הגמנסיה לבנות ניהלה ד"ר בטי פיירמן, שניהם נספו בשואה.

המחזור ה 21 של הגמנסיה שסיים לימודיו ביודש יוני 1939 היה האחרון. חודשים מספר לאחר הכיבוש הסובייטי והאינטגרציה של גליציה המזרחית ברפובליקה האוקראינית הסובייטית, הפכה הגמנסיה מיהודית לאוקראינית ואף שנותרה יהודית לפי הרכב תלמידיה, שפות הלימוד בה היו עתה אוקראינית ויידיש. למרבה האירוניה, ריבוי התלמידים שבאו מקרב הפליטים אשר נמלטו מפולין המערבית לאחר כיבושה ע"י הגרמנים הביא לגידול משמעותי בהקפה וכן אוחדו באותה תקופה הגמנסיות לבנים ולבנות.

מידע-נוסף2

אלי שטגר בלבוב 13

על המרפסות, עורק החיים והלב הפועם של בית…

אלי שטגר בלבוב 13א

מראה הגמנסיה ברחוב זיגמונטובסקה מספר 17. ה"בודה" (מלונה…

אלי שטגר בלבוב 13ב

אודות הגמנסיה ראשית, בפתיח, התייחסות לתצלום הנערים המצטופפים…
error: Alert: Content selection is disabled!!