בגדוד העבודה 6ב

עניינו של מכתב מסקרן זה בעימותים האידיאולוגיים החריפים שנתגלעו בגדוד העבודה בין אנשי הקו השמאלי-הקיצוני (מרקסיסטי בעיקרו) מפ"ס - מפלגת פועלים סוציאליסטית (אם המפלגה הקומוניסטית הארצישראלית, נוסדה באוקטובר 1919 ע"י חברי "פועלי ציון" שהתנגדו לקו האידיאולוגי המתון יותר שהקים את "אחדות העבודה") לבין אנשי "אחדות העבודה" בגדוד. בטקסט חריף ביטוי נגד המפ"סים (ולא רק הם, גם אנשי המושבות בני העליה הראשונה "זוכים" בו לביקורת חסרת פשרות), מוצא הכותב (הלא מזוהה) את ההזדמנות הנאותה גם ללמד שעור גאה על הישגי המפעל הציוני, ואולם בה בעת, אין הוא מתחמק ומתייחס בצורה מפוכחת גם לגל הירידה מן הארץ של רבים מטובי בניה של העליה השניה.

לא במקרה עשה מכתב זה את דרכו ל"מגרתו" של זלמן יצחק ונדגיש כי הלה היה לא רק מורה ונציג נבחר של פועלי הכביש אלא גם חבר נאמן במפלגת "אחדות העבודה" מאז הקמתה (את פנקס החבר הראשן שלו מאוקטובר 1921 נוכל לראות בהמשך).

עפ"י מסגרת הזמן בתאורים כאן והאזכור החשוב בסוף הדברים – "המשלחת הערבית שבה בידיים ריקות ובהחלטה לעשות אי סדרים בארץ" – ברור כי מדובר בוועידת "סן רמו" באיטליה בה אושר המנדט הבריטי על ארץ ישראל ובה גם קיבלה "הצהרת בלפור" תוקף נוסף. מועד כתיבת הדברים הוא אם כן לאחר חודש אפריל 1920 בו נערכה הוועידה. רמז ברור נוסף באשר למועד כתיבת הדברים אפשר למצוא בציטוט בבטאון "הסולל" מיום 29 בינואר 1921 (כותר קודם) ובו דווח על תוצאות הבחירות לוועד פועלי הכביש: "סוף סוף שקטו הרוחות מרוב הבלבולים אשר הפריעו את סדר החיים במחנה כנרת. חדל הפולמוס, והשאיפה הפרטית של חלק מהציבור להשתמש בארגונו לשם מטרות מפלגתיות – נחלה מפלה".

תמלול הטקסט כאן כולל עריכה תחבירית לרוח הזמן והערות הבהרה. ההדגשות, שלי.

ועל אפם וחמתם של ה"מפסים" שליחי היבסקציה (= המחלקה היהודית במפלגה הקומוניסטית הסובייטית שנודעה בפעילותה נגד הציונות והלאומיות היהודית) אשר המה נמצאים בארץ ישראל לערך כשתי מאות (= מאתיים), "אחדות העבודה" סובלת אותם, אבל נותנת חכה בפיהם (= מנסה להצר את צעדיהם) בכל עת ובכל שעה, לכן הם כועסים. ארץ ישראל היא ארץ ככל הארצות והיציאה מפה (= ההגירה) לפי ערך האחוזים לא יותר מהיציאה מאנגליה המסורתית, אמריקה הבורז'ואנית (= הבורגנית) וגרמניה הפטריוטית ולו נתנו רשות לצאת מהמדינה האדומית (= רוסיה), אזי כמדומה, לא היה נשאר להם במי לשמש. אמת, יצאו מפה הרבה אנשים אבל לא יותר ממעל השבים. הדפיקות אצל פתחי הקונסולים היא משום הרבה סיבות, הרוב המה מפליטי רוסיה אשר פלטו לפולין על דעת לנסוע לאמריקה אבל שערי אמריקה נסגרו לפי שעה וממשלת פולין חפצה לשלוח חזרה את הפליטים לרוסיה, פעלה הנהלת הידידה (= ההסתדרות הציונית) ושלחה אותם לארץ ישראל עד שבא תורם. הרבה נוסעים מהישוב הישן כמו רבנים ושוחטים מאנשי ירושלים, הרבה מסיעים על דעת לחזור, הרבה תירים, והעיקר, רוב הנודדים ערביים וזוקפים על חשבון ישראל. ומאלה היוצאים כבר נתקבלו מכתבים מתחרטים על יציאתם, זה הכלל, מי שהיה בארץ ישראל לא יכול להסתגל במדינה אחרת משום שהחופש העברי פה הוא יותר מבכל הארצות והעונג והרוך של הארץ החביבה הזו יש לה כח מושך וקליטה. האיכרים (= אנשי מושבות העליה הראשונה) אמנם עובדים על ידי (= באמצעות) הערביים אבל כבר ידוע שהישוב הזה הוא ישוב רקוב. אבל שבעלי (= בעלי הדירות) פתח תקוה וראשון לציון אין משכירים דירות לחדשים מקרוב באו (כלומר לחלוצי העליה השניה), זה שקר נבזה ומגונה, המה אדרבה רוצים להרוויח שכר דירה. בן גוריון לא בא כלל להתפייס במעשה ידי איכרים עבריים, אף לא לעשות אגיטציה (= תעמולה) בין בעלי היבסקציה שיקוננו לארץ ישראל, אנחנו מוותרים עליהם, שירקבו שמה במטרופולין האדומה (= ברוסיה), בן גוריון בא לעשות קשר מסחרי בין ארץ ישראל והממשלה הסובייטית, להחליף יין ארץ ישראל המשובח ותפוחי הזהב על עצי אורן ותרזה הרוסית, וזה עלתה בידו לפי הידיעות שקיבלתי, על אפם וחמתם של פושעי היבסקציה. גדוד העבודה אמנם קדח בשנה העברה עד שלא נתיבשו הביצות בעמק יזרעאל אבל הגדוד ברוב מרצו ובשקידתו ומסירות נפשו, עבד בשעה שהיה לכל אחד ארבעים מעלות חום (= חלו בקדחת) ושתה חינין (= תרופה לקדחת) במקום לחם, וייבש את הביצות, ובשנה זו כבר לא קדחו כלל. אלה המה הדברים כמו שהם, בלא שום כחל ופרכוס (= התפתלויות). את מכתבך אשלח לז'וכוביצקי (= דוד זכאי), כבר יחקרו וידרשו מי הוא זה ז.יורווך זה (= זאב אוורבוך, ממקימי המפ"ס, וראו גם הערה * בנדון) בכלל, צריכים לדעת שלא דבר נקל הוא לישב ארץ חרבה ולא בשנים אחדות (= בודדות) תיבנה ארץ ויברא לאום. יש לנו מלחמה פנימית ומלחמת חוץ, מלחמה לחיים ולמוות, אבל הארץ תיבנה ולנו תהיה. שפתנו היא שליטה ושפה מדברת, כל ילדי ישראל אין יודעים שפה אחרת, אפילו הפושעים שבנו, שלנו הם ולא פושעים שלנו לעם אחר. לוחמים אנחנו, הרבה נופלים במלחמה, אבל אנחנו המנצחים פה, אנחנו נלחמים ויודעים על מה, נלחמים אנחנו בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו. המשלחת הערבית שבה ביוה"ר (= יושב הראש) בידיים ריקות ובהחלטה לעשות אי סדרים בארץ. נתקבצו צעירי הערבים, חפצו לעשות הפגנה, נתקבצו גיבורי ישראל, ראו אותם הנבלים וברחו. פה אין העברים נחבאים.

הערה *

זאב (וולף) אוורבוך, ממקימי המפ"ס - מפלגת פועלים סוציאליסטית (לקראת ועידת היסוד של "ההסתדרות הכללית" בדצמבר 1920 נוספה האות "ע" כב"עבריים" בסיומת השם), ממקימי ומנהיגי המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל, נולד ברוסיה בשנת 1888 בקרוב, פעיל ציוני וסוציאליסטי משחר נעוריו ומזכיר "פועלי ציון" באוקראינה, עלה ארצה בראשית 1919 (ראו גם מאמרו החשוב של גור אלרואי - "רוסלאן", האמנם הסנונית הראשונה המבשרת את בוא "העלייה השלישית" ? ב"קתדרה" 107, ניסן תשס"ג, אפריל 2003, עמ' 63-80). באמצע שנות השלושים, במסגרת המדיניות שהוכתבה מברית המועצות, נאלץ אוורבוך לוותר על תפקידו בהנהגה לטובת ערבי, הוא אימץ לעצמו את השם דניאל ריבקינד ובשלב מסוים נקרא להגיע לברה"מ ולא הורשה לחזור עוד. בתקופת ה"טיהורים" הגדולים של אותן שנים, הואשם בריגול לטובת האימפריאליזם, נכלא וב 1941 הוצא להורג.