במפנה הימים נמל יפו, שער הכניסה לארץ ישראל 23ב

על הנמל, "נשמתו וקרביו", כותב שמואל אביצור בספרו "נמל יפו בגאותו ובשקיעתו", בעמ' 111-116:

תמונה ססגונית ומרגשת היתה מתגלה לעיניו של הנוסע המתקרב באניה לחופה של יפו. כף העיר העתיקה, העוטה כולו בתי אבן של כורכר צהבהב, העומדים צפופים וממלאים את כל המדרון, כשכיפותיהם העגולות וקמרוניהם המאורכים מזדקרים באפרוריתם מעל הגגות. נוף זה השתנה במקצת לקראת סוף המאה ה 19 עם הופעת רעפים אדומים ("רעפי מרסיי" שהגיעו מצרפת, בעיקר במפרשיות – עמ' 64) וגגות משופעים. במרוצת הזמן נעלמו המצודה שבראש הפסגה על תותחיה המיושנים וכן חומות העיר ושני שעריה, הישן והחדש, נוספו עוד כמה צריחי מסגדים ומגדלי פעמונים של כנסיות, ומצד דרום החלו לגדול ולהתארך שני פרברים חדשים – עג'מי וג'בליה. נראו גם "אצבעות" השלוחות צפונה – שכונות נווה שלום, מזרחית יותר נווה צדק, ובמקביל לים מנשיה. ואי שם, בין החולות, כבר החלו מציצים בתיה הלבנים של תל אביב. מעיירה זעירה הכוללת ספק אלפיים, ספק שלושת אלפים תושבים, לאחר מסעו של נפוליאון, הפכה יפו לעיר שמספר תושביה, כולל פרבריה השונים, התקרב לחמישים אלף נפש.

נוסע הבא ליפו נאלץ היה לרדת בסולם האניה לסירה, לחוש בטלטולים שמזכים אותה ואת נוסעיה גלי הים, לספוג ממי הים שהתיזו עליו משוטי הספנים או הגלים שהתנפצו על דפנות הסירה, להתבונן בחרדה בצוקי השוניות, להרהר על מה שצופן לו הגורל לקראת המעבר ביניהן ולהתפרק ממועקה זו, כשתוך תמרון נועז ומתואם של משוטי הספנים, חמקה הסירה במעבר הצר של הבוע'ז ונכנסה לנמל – רצועת הים שבין מעבר זה לחוף, שגם היא לא היתה חופשית משוניות.

בבדיקת הדרכונים, בדיקת המכס, החיפוש בחפצים על ההמולה שמסביב, והיחס שהיה רחוק מלהיות אדיב (פרט לתיירים עשירים שקיוו מהם ל"בקשיש" יפה) – כל אלה מרטו את עצבי הבאים. במיוחד היו מלאי חרדה העולים היהודים שחששו, ובדין, כי לאחר שעברו את מיצר השוניות לא יצליחו לעבור את מחסום הביקורת של שומרי הזירה האוסרת על היהודים לעלות ארצה.

סבלים ושוטרים, ספנים וסוורים, שוטרי מכס ופקידי הרשות התגודדו בקצה הרציף. מאחוריהם היתה שורה ארוכה של גמלים מוברכים ועומדים ברציף הצר, נפרקים ונטענים תוך צריחות וגידופים, כשכל העבודות נעשות בידיים בלבד, ורק כננת-יד אחת ויחידה המופעלת על ידי שני אנשים מסייעת בידם.

סירות רבות הצטופפו ליד הרציף. יש ונקשרה אליו גם מפרשית אחת או שתיים. שאר המפרשיות עמדו בשורה חזיתית מצפון לנמל .... בחורף השתנו פני הדברים וחלק ניכר של המפרשיות מצא בירקון מקלט מהרוחות העזות והים הסוער.

.... לאווירה של התרשמות ראשונה מהנמל יש להוסיף גם את מראיהן של האניות שמשברי הים דחפון לחוף והטיחו אותן על שרטון .... לא נדייק אם נגיד שלא היה מזח בנמלה של יפו .... חומת השוניות שימשה מעין שובר גלים, כלומר "מרכך" או "מסנן" גלים, אך לא חסמה אותם, אך מכל מקום, העגינה מפנים השוניות היתה נוחה לאין-ערוך מאשר בים הפתוח.

לאורך שפת הים, מול השוניות, נבנה רציף צר מאד, מרוצף אבן. במרוצת הזמן הורחב הרציף וגם הוארך במקצת. לבסוף הותקנו לאורכו גם מדרגות שדרכן ניתן לרדת לסירות או לעלות מהן. ואם לאחר השכלולים היה אורכו של הרציף הישן, הצפוני, כשבעים וחמישה מטרים ורוחבו כשישה, הרי שבעבר היה קצר יותר ורוחבו לא עלה על ארבעה מטרים.

מאחורי הרציף, בבתים שניצבו לאורכו, נמצאו המחסנים המעטים. בחלקם שכנו בבניינים השייכים למנזרים היווני והארמני ובחלקם באלה שלידם. מטענים רבים נערמו על הרציף ובקרבתו, ואף בדרומו, בחופה של "בריכת הירח" (בערבית: בירכת אל קמר). המבנה היחיד שהוקם על הרציף עצמו, בקצה היבשתי הדרומי, מול מעבר הבוע'ז (את הסלע הבולט בים שלידו נהגו לכנות בשם "סלע אנדרומדה"), היה בית המכס ולפי עדויות נוסעים אחדים, היה זמן-מה בנוי עץ, כולו או בחלקו. בית המכס הזה שופץ, שוקם והורחב בשנות השבעים (של המאה ה 19) ושוב, באופן יסודי, כעשור לאחר מכן. בצורתו האחרונה, בימי התורכים ובראשית ימי המנדט הבריטי, כפי שניתן לראות בתמונות לא מעטות, היה זה בנין בעל קומה אחת וללא חלונות ורק עם אשנבים ספורים באחד מקירותיו. בעשרות השנים האחרונות לקיומו היה מכוסה גג רעפים. לצד הקיר הדרומי היתה רחבה קטנה מקורה בגג רעפים שממנה יורדות מדרגות בקיר הרציף. דרכן עלו ומכאן ירדו הנוסעים כדי לעבור את בדיקות המכס והדרכונים ואחריהן. דרך סמטה צרה היו מגיעים לנמל או יוצאים ממנו אנשים וכן גמלים וחמורים טעונים משא.

מעל לנמל, בצלע הכף של יפו העתיקה, התנוסס מגדלור שנבנה ב 1865. חומות העיר היו קרובות מאד לנמל, ביחוד מצד דרום, במקום שעתה יורד לים רחוב רבי יהודה מרגוזה (רגוזה היא דוברובניק). מזרחית לנמל, על פסגת הכף, או כמעט עליה, התנוססה פעם המצודה הראשית של העיר (נהרסה לפני 1865). חומות העיר נפרצו תחילה בשנת 1879 ונהרסו לחלוטין כעבור עשר שנים ואיתן נסתם לאיטו גם החפיר. על הגבעה שמדרום לנמל, לא הרחק מהכניסה הראשית (הדרומית) של הנמל בימינו, בצמוד לבית הקברות היהודי, היתה בנויה הקאראנטינה (תחנת ההסגר) שהיתה הסיוט של כל עוברי הדרך וביחוד אלה המפליגים בימים. מקומה אז היה "רחוק" מהנמל כדי למנוע הדבקת עובדיו ותושבי העיר יפו במחלות מידבקות קשות שיכלו להביאן הבאים לעיר דרך הים. בשל מגיפת דבר, חולירע (כולירה) או מחלה קשה אחרת, ידעו הנוסעים כי יהיה עליהם לשהות בקאראנטינה זמן ממושך, בתנאים קשים ובבידוד מלא מהעולם, אלא אם תתגלה מחלתם מהר. בבוא אניה מול חופה של יפו, הניפה דגל צהוב. רופא הנמל היה עולה עליה לברר אם אין בה חולים ורק לאחר מתן רישיון מטעמו ("פראטיג", מצרפתית) ניתן היה להוריד את הדגל הצהוב ולצפור צפירה ארוכה המכריזה על כשרותה של האניה מבחינה רפואית ועל הרשות לבוא במגע עם החוף - לקבל את הספנים, להוריד את הנוסעים ולפרוק את המטען. עוד לפני תום השלטון התורכי בארץ, הוקמה בנמל תחנת חיטוי ושונו אופיה ומעמדה של הקאראנטינה. בהדרגה היא חדלה לשמש מחנה הסגר לנוסעים אומללים והבנין שלה המוקף חומה נהרס במשך הזמן.

הנמל שקק חיים גם כשהיה קטן ממדים בתקופה התורכית וגם כאשר גדל ושופר בימי המנדט הבריטי ורבים מתושבי העיר היו קשורים בו והתפרנסו ממנו .... עד שנפתח חגיגית ב 31 באוקטובר 1933 הנמל הגדול בחיפה, היה נמלה של יפו הנמל בהא הידיעה של ארץ ישראל.

הבהרה נוספת בעניין מבנה בית המכס, בעמ' 121:

מזכרונות הוותיקים, מיומנים ודו"חות רשמיים, ידוע כי בשנת 1876 הוקם (או חודש) בנין לבית המכס בנמל ובדין וחשבון של הקונסול הבריטי לשנת 1886 נכתב כי באותה שנה הוקם בנין אבן גדול וחדש לצרכי המכס בנמל יפו. נראה שזהו, לפחות ביסודו, אותו בנין הזכור לכל אלה שבאו ארצה לפני מלחמת העולם הראשונה ובשנים הראשונות למנדט הבריטי. לאחר שנהרס בנין זה בזמן השיפורים של השנים 1934-1936 ובנית בריכת המעגן, הוקם במקומו "הבית הלבן" של מינהלת הנמל.

תודות:

לתומר שלום, צלם / אמן ברוך-כשרונות, על סיועו המקצועי והנדיב ללא גבולות בטיפול בחומרי תעוד פגומים ומתן חיים חדשים לאנשים וארועים ש"דהו" עם הזמן.

מידע-נוסף2

במפנה הימים נמל יפו, שער הכניסה לארץ ישראל 23

"עלית החלוצים ביפו" (Chalutzim Landing at Jaffa) אומר…

במפנה הימים נמל יפו, שער הכניסה לארץ ישראל 23א

גב הגלויה. הצלם יעקב בנאור-קלטר (1897-1969) עלה ארצה…

במפנה הימים נמל יפו, שער הכניסה לארץ ישראל 23ב

על הנמל, "נשמתו וקרביו", כותב שמואל אביצור בספרו…
error: Alert: Content selection is disabled!!