ברסטצ'קה אברהם יהודה פולק ומשפחתו 17ד
תמלול מכתב רוחמה לבלהה אחותה
23 באוגוסט 1926, רב שלום לך בלהה חביבה !
את מכתבך האחרון מי"ז אב קיבלנו לפני שבוע. כבר התפלאתי שלא קיבלתי ממך תשובה על שתי גלויותי. חפצתי לך תכף ליענות אבל הייתי טרודה כי הרופא אמר שצריך יהיה להוביל את אמא ללבוב כי כאן לא תוכל ללכת ברגלה השבורה. אך תודה לאל שקצת הוטב לה והנסיעה לעת עתה נדחתה. אחות יקרה, יש לפעמים אני מרגישה מוסר כליות בנוגע לאי הדיקנות שלי בכתיבה אך האמיני כי אין זו אי דיקנות בעלמא, סיבה עמוקה פסיכולוגית לאי דיקנות זו. כ"כ בלתי מובנה היא העובדה איך שאני חיה ומתקימת אחרי מותו של אבא המסכן, אותו הקדוש בעל היסורים האיומים ואיומה היא עובדה זו באי הבנתה וקשה מאד הכתיבה. איך לכתוב על דא ועל הא ולא לכתוב ע"ד אבא חייו ומותו בה בעת שיש צורך לצעוק זכרו ככרוכיא. על כל זה ומאידך גיסא, מה תתנה הצעקות הללו, הלא אינן משנות את מצב הדברים כמלא הנימה.
אחות חביבה, הבן לא אוכל שאין אני מקבלת ממך איזו תשובה ממשית בנוגע לדרישה. כבר לזרא לי לכתוב לך ע"ד זה ואני חושבת כי בטח גם עליך נמאס לשמוע שוב על זה, אבל מה לעשות, והדבר בנפשי הוא וכשם שהנני חיה בעל כרחי הנני מוכרחה גם לדאוג לעצמי בעל כרחי וכפי שכבר כתבתי לך לא פעם, כל יום מיותר שהנני מבלה כאן, ז.א. בתנאים שאני נתונה בהם, עושה שמות בנפשי ונותן את אותותיו בי אותות לצמיתות. בנוגע לנסיעת אמא, קשה לדבר עכשיו מכיון שהיא מוטלת למשכב אבל הלא הדבר מובן מאליו כי שטות נוראה וקשה מנשוא תהיה מצידנו אם נעזבה לנפשה בעמק העכר לשמר את דירת הסב הרעועה. על אף אפה וחמתה, אנכי כתבתי ליורה בנוגע לדירה, ז.א. שתראה לסדר את הענין שתמכר הדירה וחסל והיא אינה עונה לי, קשה מאד חרון אפה כנראה ....
עכשיו, אחרי האסון החדש של שבירת הרגל של אמא, ישנו צורך יותר תכוף לאפשר את נסיעתה כי יש לשער שאמא מסכנה תהיה עוד בעלת מום לעת זקנתה, ז.א. תהיה קצת צולעת ומובן הדבר מאליו כי אין להשאירה לנפשה. כתבי מה שצריך לסדור דרישתה והתחילו בדבר ולמעה"ש, הוציאו לפועל את סדור דרישתי. כתבי לי מי הוא הבחור הברסטצ'קאי ה"חתן" שלי "כביכול". רב תודות לך בעד עזרתך החמרית שאת חושבת לעזור לי והנני מבקשת אותך שכשתשלחי, להדגיש שהכסף מוקדש להוצאות הדרך שלי (וכאן מתבלת את המשפט ביידיש) "כי יש לו לשון ארוכה ואינו יכול לתקוע בשופר ...." (ומשמעו – כמי שהולך רכיל). נתנה האמת להאמר כי בלי עזרה חמרית לא אוכל לסדר את הנסיעה שלי בכל אופן. אני רוצה לקוות כי אם רק אבוא לארץ ישראל ואתקיים בה, אפרע לך בתודה את כל החובות.
בלהה חביבה, אולי את תשפיעי על הדודות שתתחלנה לחשוב על דבר מכירת הדירה, על ידי כך תנתקנה העבותות הסנטימנטליים של אמא המסכנה לעמק העכר. יש צורך הכרחי שתבוא אחת מהדודות לסדר את הענין ותיקח חתימות מהשאר, כי סוף כל סוף בלאו הכי, הדירה ההולכת ונעשית יותר רעועה מזמן לזמן או שתחרב כליל או שתפול בידי זרים כי הלא אנחנו לא נשאר לשמשה ואפשר מאד לו נמכרה היתה מביאה שכר יורשות. ואין להתעכב על הוצאות הדרך כי אני חושבת שהשכר יהיה מרובה על ההפסד. אני כותבת לך את כל זה כי בזה תלוי במובן ידוע גורל אמא.
בלהה יקרה, מדוע את מונעת ממני את העונג ואינך כותבת לנו בפרוטרוט על בנך היקר שיחיה. כתבי על סדר יומו, חכמותיו, דבורו ואם אפשר, הייתי מבקשת אותך בשם כולנו שתשלחי לנו את תמונתו. היי בריאה כחפץ אחותך לדעת. אני מחכה לתשובתך בנוגע לכל מה שנגעתי במכתב, רוחמה.
הערות לטקסט
בית ר' מרדכי מלמן הישן והרעוע בעיירה בו מתגוררת שרה פייגה בתו, הבת האחרונה שנותרה מאחור ולא עלתה ארצה, וילדיה רוחמה ושלמה. דרושה חתימת אחיותיה הנמצאות בא"י כייפוי כח למכור אותו וכך לעשות אולי את הצעד המתבקש האחרון, לנתק אותה מ"העבותות הסנטימנטליים", ולהעלותה ארצה. "יורה" המוזכרת בהקשר זה היא יורה מלמן, אחותה של שרה פייגה, ילידת 1883, עלתה לארץ ב 1908 ונפטרה ב 1961.
כמשתמע מהדברים כאן, עלייתה של רוחמה ארצה תסתייע אולי בדרך של נישואים פיקטיביים, פרקטיקה מקובלת להעלות בחורות לא"י ע"י נישואים לבחור שבידיו "סרטיפיקט".
ובסיום, מספר שורות ביידיש משרה פייגה לבתה
בתי היקרה
קשה לי לכתוב אודות מצבי הנוכחי כי הנה זה 9 שבועות שאני שוכבת במיטה ואיני ייודעת כמה זמן עוד ידרש ממני לשכב. יותר מזה איני יכולה לכתוב עכשיו.
