ברסטצ'קה מכתבי רחל סמיט לא"י 4ב

תמלול המכתב

ערב יום הכפורים (= תרצ"ג), שלום רב לך רחל שלי !

כפי שתראי, כותבת אני לך את המכתב בערב יום הכיפורים. בחוץ סתיו ! גשם, רוח, רפש. התעוררתי בבוקר ובמוחי נצנצה מחשבה, היום אכתוב לרחל. לעזאזעל, כמה מהר עובר הזמן, ולי נדמה שזה לפני כמה שבועות היה ערב יום הכפורים, את ישבת בביתנו, שרנו, אחר הסתובבנו עם מרים, היינו בביתה של הינדה, הכל כאילו אתמול היה ! כבר עברה שנה. מה הביאה לי השנה הזו, מה נתנה לי ? מה אני נתתי למישהו ? אין כוחי לחשוב על כל זה ואולי גם לא נחוץ. למה לחינם לגרד את הפצעים.

לפני שבוע קיבלתי את מכתבך והוא פשוט דכאני. הסתובבתי כל אותו הערב והיום שלאחריו כמציצה בלב. רחל, אני רוצה לדבר אתך, ליעץ לך, אני חושבת שמצב זה בו את נמצאת, בו את הולכת ושוקעת, אסור לך לתת שישתלט עליך. עליך להשתדל להשתחרר ממנו, והדרכים לשחרור הן לפי דעתי שתים: ראשית את צריכה לנסות להיות אקטיבית, את צריכה להשתדל להתקשר, את צריכה להשתדל לראות בקיבוץ את ביתך, בו עליך לחיות ובתור כזה, להתמסר לו. את הלוא כל כך יפה ומסוגלת להתמסר לאנשים, לקיבוץ, לעבודה, ומה קרה אתך קשה לי להבין. אם זה לא יעלה בידך אז אולי טוב היה לו יכולת לצאת קצת לטיולים לקיבוצים ולמושבות וקצת להתחבר, קצת לבלות ובכוחות מחודשים לשוב אל הקבוץ. זאת דעתי, יכול להיות שאני טועה, כי הלוא, סוף כל סוף, אני מכירה את המציאות שלכם רק מרחוק. עוד אני רוצה להרגיע אותך במה שנוגע לאמא שלך. גם אני, בהיותי בווילנה, חשבתי לא פעם מה שם עם אמך, איך היא חיה והיא הלוא לגמרי לבדה. ראיתי שכלל לא נורא, הכל כמו שהיה, החנות, הבית, וגם היא זו שהיתה לדאגתך המיותרת, היה לגמרי מיותר, היא רק מקשה לך את החיים.

עלי לא אכתוב הפעם, אין לי סבלנות. את המכתב השני בטח אכתוב כבר לא מברסטצ'קו, מאין עוד לא ברור לי בעצמי, כנראה מלבוב, אין אפשרות לחזור לווילנה. פ"ש לך ממרים, בקשה שתכתבי לה על פגישתך עם חוה, מה דיברת אתה, אולי את יודעת מדוע אינה כותבת למרים, ומה מצב בריאותה. פ"ש מהורי, מודים לך בעד ה"לשנה טובה" ששלחת להם, אמא התרגשה מאד כשנתקבלה, היתה מוסיפה לך כמה מילים אבל היא שוכבת איננה בריאה. כתבי לי הרבה ועל הכל. מחייקה טרם קבלתי מכתב, אני משתוממת.

אני גומרת, היי בריאה וחזקה, ד"ש ליוסקה, שלום, רחל.

פ.ס. את התשובה תכתבי לברסטצ'קו, אמא תשלח לי אותה.

הערות

נקודה ראויה לציון, אשר לא מרבים לתת עליה את הדעת, היא שרבים רבים מאותם חלוצים ששמו פעמיהם לארץ ישראל, השאירו מאחור את הוריהם, וכפי שכותבת רחל סמיט לחברתה: "עוד אני רוצה להרגיע אותך במה שנוגע לאמא שלך. גם אני, בהיותי בווילנה, חשבתי לא פעם מה שם עם אמך, איך היא חיה והיא הלוא לגמרי לבדה ....". לא שהיתה זו בחירתם של החלוצים הצעירים אלא שבגלל מדיניות ההגירה הבריטית המחמירה, עליית מבוגרים לא"י היתה כמעט בגדר הבלתי-אפשרי לחלוטין. ומעבר לכך, כיצד ניתן היה לצפות שאותם צעירים וצעירות אשר רק עוני ומחסור ועבודה קשה יהיו מנת-חלקם בא"י, לפחות בראשית דרכם, יוכלו לכלכל גם הורים מבוגרים. ואכן, למרבה הטרגדיה, בדרך כלל, אותם הורים שנשארו מאחור נספו בבוא היום בשואה. נספתה גם נחמה סירקיס, אמה של רחל !

הכותבת, כדרכה, חסרת מנוח והפעם פניה ללבוב.