ג'דה ד סיכום הסטורי

(עוד) חלום ושברו, התיישבות אנשי חברת "מנור" בג'דה, 1925-1939 

בסוף שנת 1925 ותחילת 1926, בעיצומה של העלייה הרביעית, הגיעו ארצה כ 100 משפחות (כ 250 נפשות) מרחבי פולין שהיו מאוגדות במסגרת חברת "מנור", להתיישבות חקלאית/תעשייתית בשוליו הצפון מערביים של עמק יזרעאל, על אדמות ג'דה. מוקדם יותר באותה שנה נרכשו באמצעות "קהילת ציון אמריקאית" 15,000 דונם אדמה ממשפחות האפנדים טווייני (Tweiny) וסורסוק (Sursock), משפחות ערביות נוצריות עשירות שישבו בבירות ואשר בבעלותן היו שטחים נרחבים בעמק יזרעאל ובעמק זבולון. המחיר הכולל ששולם היה 45,000 לי"ש. האריסים הערבים שישבו על האדמות פוצו ופונו. חברת "מנור" שנוסדה בפולין ונרשמה בתל אביב, ריכזה צעירים ציוניים, חלקם הניכר "זוגות צעירים" עם ילדים, מהמעמד הבורגני והזעיר בורגני שעברו על בשרם את מוראות מלחמת העולם הראשונה (חלקם נטל בה חלק פעיל כחיילים מין השורה) ואת פרעות פטלורה ודניקין שלאחריה. כ 300 משפחות נרשמו לעליה ארצה. במכתב ששלחו החברים ליהושע חנקין ביום 23 בספטמבר 1925 מצוטטים דברי חנקין עצמו בפגישה איתם כי "אפשר, אי"ה, להתחיל בכל עבודה שהיא נחוצה על אדמת ג'דה ובייחוד בניין באר". בבסיס ההתאגדות עמד רעיון מהפכני לזמנו: הקמת מפעל לטקסטיל שבו כל החברים יהיו שותפים, והקצאת שטח חקלאי פרטי בן 10 דונם לכל משפחה כגיבוי. כל חבר שילם את הסכום האדיר לזמנו של 250 לי"ש על הזכות להחזיק במניית חבר באגודת "מנור". להקמת המפעל נבחרה חברת האלקטרוניקה "סימנס שוקרט" הגרמנית שקיבלה על עצמה הקמת המבנה, העמדת הציוד בו והכשרת העובדים. הותנה עם זאת שמלבד מספר בעלי מקצוע מגרמניה, תעסיק החברה בעבודות הבניין את חברי האגודה עצמם. ואכן, בחודש פברואר 1926 החלו עבודות ההקמה. ראשי הישוב דאז כמו ויצמן, סוקולוב ואוסישקין מצאו לנכון לבקר במקום כדי להביע תמיכתם.

המתיישבים עצמם, שביניהם היו בעלי מקצועות יהודיים טיפוסיים כמו סנדלר, נגר, שען, עגלון, אורג, חרש ברזל, קצב, סוחר, רב ושוחט ואף מספר חקלאים, לא היו שייכים לגוף מיישב כלשהו ולכן גם לא עברו כל הכשרה טרם עלייתם ארצה, שני נתוני פתיחה שיהיו בעוכריהם בהמשך הדרך. אפשר לומר שהמזל הביש פגע במתיישבים למין הרגע בו נגעו כפות רגליהם באדמת הארץ. בארבע בארות שנחפרו (גם הן באמצעות חב' "סימנס שוקרט") עם תקוות גדולות אמנם נתגלו מים אך, למרבה האכזבה, בעומק כה רב שעשה את שאיבתם והולכתם לבלתי אפשרית מבחינת אמצעיהם המוגבלים של המתיישבים. שנים ארוכות נאלצו על כן להרחיק עם מיכלי מים על עגלות רתומות לסוסים או על גבי חמורים, לעמק שמצפון לישוב בכיוון המושבה הטמפלרית ולדהיים (אלוני אבא דהיום) השכנה, כדי להביא איתם מים לישוב. אולם הבארות החרבות היו אך סמל לבאות: לקראת סוף שנת 1926, כשנה לאחר עלייתם על הקרקע, פרץ משבר כלכלי חמור בארץ שהתבטא במיתון עמוק וחוסר עבודה. כ 65 מתוך כ 100 משפחות המתיישבים המקוריים עזבו בחזרה לפולין. היו גם מי שדאגו להוציא שם את דיבת המקום רעה ולפיכך פסק גם זרם העולים המתוכנן ואיתו גם הזרמת המזומנים שנדרשה להקמת היישוב וביסוסו. בקונגרס הציוני ה-15 שנערך בבזל שבשוויץ בתאריכים 30 באוגוסט עד ה-11 בספטמבר 1927 נתקבלה החלטה עצומת–חשיבות הנוגעת להתיישבות בג'דה באלו המילים (תרגום מהמקור בגרמנית): "ועדת ההתיישבות רואה במפעל ההתיישבותי והתעשייתי של החברה הטקסטילית "מנור" שנוצר ע"י קבוצת המעמד הבינוני באמצעים הגונים ..... דורשת מההנהלה הציונית להמציא בהקדם הכי אפשרי את האמצעים הנחוצים לקונסולידציה של המפעל מנור. מניעת האשראי הנחוץ היתה גורמת לאובדן המושב שנוצר מחדש כג'דה ואחד המפעלים התעשייתיים החשובים ביותר". (המסמך עצמו מתועד ככותר מס' 3 בפרק ה"מסמכים").

ואולם, באין "אבא ואמא" לישוב מבין המוסדות המיישבים, נפלו כל תחינות התושבים על אוזניים ערלות. במכתב ההנהלה הציונית למזכירות הארגון מיום 12 באפריל 1929 מתנערת זו למעשה מכל בקשותיהם: "אנו מצטערים שלא נוכל להענות לבקשתכם לבקר את מצבכם. בזמנו הודענו לכם שנוכל לדון על בקשתכם זו רק אחרי שנגמור את ביסוס המושבות הקיימות. לצערנו, עבודת הביסוס של המושבות הקיימות נמשכת זמן ארוך יותר משחשבנו ולא נוכל איפא, כרגע, לדון על בקשתכם לבקר אתכם". (המסמך המקורי מתועד ככותר מס' 5 בפרק ה"מסמכים" כאן).

את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר ובצורה נוקבת (הרבה) יותר מתאר המשורר אורי צבי גרינברג, עיתונאי בעיתון "דבר" באותם ימים (טרם שהוקע והוקא ע"י הממסד הסוציאליסטי), בסדרת כרוניקות מרתקות שכותרתן "ממגילת הימים ההם", ואשר בזו מיום ה 28 בינואר 1927 הוא מצביע על שורשי האסון והטרגדיה של אנשי העליה הרביעית. את החלוצים עצמם, ובמיוחד חלוצי עמק יזרעאל, אותם נהג לפגוש בביקוריו שם, ראה אצ"ג כהתגלמות האידאה והעתיד של החזון העברי-הלאומי. יש לזכור כי עורך "דבר" הוא ברל כצנלסון ולכן אין לחשוד בו (באורי צבי) שיש בדבריו משום הטיה של האמת. להלן ציטוט כלשונו מתוך הכתבה:

הכל מספרים באסון, הכרת החטא והכרת האנשים החיים שגרמו לאסון עפ"י קורס (= מסלול) ידוע אמנם חסרה עדיין, אבל הכרת האסון באה כמכת רעם בלשכת הגזית הקלאסית ! (מגדל השן, אם להשתמש בביטוי השגור יותר כיום) במועצת "הפועל הצעיר" (= מפלגת הפוה"צ, מפא"י לאחר איחודה עם "אחדות העבודה" ב 1930) עמד הח' שפרינצק (= יוסף שפרינצק, המזכיר הכללי של "הפועל הצעיר", חבר ההנהלה הציונית, ובשנים המדוברות ראש מחלקת העבודה בהסתדרות הציונית) וסיפר נכוחות על דבר המצב, ומקנא אני בשלוות הנפש הנפלאה אשר לעורך "הפועל הצעיר" (= בטאון המפלגה) שנתברכה בה עטו גם בימים ההם.

הרצאתו של הח' שפרינצק היתה מוזאיקה קודרת (פסיפס קודר, אם להשתמש בביטוי השגור יותר כיום) אשר סייעה לשתק כל היסוס וכל ניסיון של ביטוי להפיץ אור על המתהווה. עוד שלשום כמעט הכל הלך למישרים אחרי כרכרת המשיח הסחופה ובה הבדולח הפוליטי בר-האופטימיות וקר-החכמה כביכול. והרי מי שהוא חי ולא דומם גרם להתהוות המוזאיקה הנ"ל במשך שנים אלו ! הרי לא עלתה כוינוס רכה מן הקצף הפיוטי ! והגורם ל"קדרות" זו, או השותף לגורם זה, הרי חייב לתת את הדין ואינו יכול להיות כאקספרט (= מומחה) ניטראלי מן החוץ הבא לציין: המצב רע וכו', אלא כמנהיג שחטא, או כשותף לגורמי הרעה, שצריך לומר בעת אסון: מה לעשות כדי לשנות. ומה אומר הח' שפרינצק למעשה ? הוא, בעודו עלי כס, הרי חייב לתת תשובה קונקרטית "באור ההיגיון הקר" ! יאמר נא הח' שפרינצק, מה, למשל, נעשה עם זרם העליה הרביעית בשטח הכיבוש (= כיבוש הקרקע), עפ"י תכנית מומחים קבועה, ב"אור ההיגיון הקר", ואשר במקרה לא הצליח ? מה היתה התכנית בסעיפים הגלוים וכתובים שחור על גבי לבן, לשם כינוס הכוחות היצירתיים ולגבוש אותו המרץ העממי הרב "שהצטרף באופן סטיכי (= כנחשול בלתי-נשלט) לארץ" ? מה, רבש"ע (= ריבונו של עולם), צוותה חכמת הכלכלה ההתישבותית בהנהלה הציונית להמונים העולים ? אל איזו אזורים סטרטגיים נצטוו העולים ללכת, לכל הפחות לפי כוונים רוחניים מותנים, ולא הלכו ? מה היו הכוונים הגשמיים, אם באמת שלטה הריאליסטיות והפכחות בהנהגה, על מפלתה הגמורה של רוח הקודש ואי-האלוהיות ? מתחוור, חבר שפרינצק, שבמקום הנהלה, תכנית לכל הפחות בשם הגשמיות הממלכתית, היה בירושלים רק אפרט (= מנגנון) מקבל כספים מהקרנות ומוציאם כמובן, כמצוות משרד להוצאה, כפיק"א, להבדיל. זה הכל ? ואם העליה הרביעית אם כן לא היתה ברשות ההנהלה הציונית, מה כי תשמש מפולת זו תריס הכזב מפני המשבר שבא בסופה ? האכזבה בשל העליה הרביעית דומה, כמדומה, לאכזבת אדם בשל אשה שלא היתה מעולם ברשותו. ויורשה לי לשמוע מפי הח' שפרינצק, היושב במחלקת העבודה של הנהלה זו, תשובה קצרה: ההיתה, היש בכלל בהנהלה הציונית תכנית מעשית, הגויה לסעיפיה, לעליה המונית, שאנו קוראים לה: עליה סטיכית שכזו ?

שאלה זו אני תולה בבליטותיה גם על כתובת הסתדרות העובדים שלנו. מה התכנית שעובדה במשך שלש שנים אלו, שעברו לעיני, שלא ישארו סו"ס האלפים העובדים על פוזיציה של חולות ? האפרט (= המנגנון), אני זוכר, עבד גם כאן בשל "העסקת ידיים עובדות". על דבר התערות ביצירה יציבה עפ"י תכנית ממשית לא היה המדובר בימים הדינמיים לבנאות המתרוננת בלב תל אביב וכו'. כן, הכל היו שיכורים מששון העליה מפולין וגם אנכי, הכלב הנובח, אמרתי אזי כמפתה לנפשי: היי שיכורה גם את, אפילו לא מיין ! אזי שתו גזוז אצלנו, כמו שמפוס (= שמפניה), הבחורים הטובים. אז, כמדומה, התחילו הבנאים לשיר לפתע: אל יבנה האקן א טשייניק (ביידיש = בלבולי מוח / הבל הבלים) ולא אל יבנה הגליל. כי בשמחת הבנין התל-אביבי נשתכח הגליל, קרקע הלחם העברי. זה הגליל שמשמש לנו כעת קיר הגלבוע (= גבולו הדרומי של עמק יזרעאל) בפני הבנקרוט (= פשיטת הרגל) הגדול.

הכל מודים באסון והכל מספרים בו, במילים כאלו, שעוד שלשום היו אסורות בשימוש, אבל דעת הקבל "מעובדת" כהוגן. טון הו"אולם" ו"אל תדמו" עשה (= נשא) פרי. דעת הקהל אינה תובעת אפילו לדין המצפון הציבורי את האשמים החיים ומדברים באזורי התנועה השונים, והאשמים מציינים את האסון כאילו מאליו בא ולא (כי) הוכשר הקרקע, בכל המובנים, לבואו הקודר.

ותמצית חזונו של אצ"ג ב"ממגלת הימים ההם" מיום 1 באפריל 1927 המייחס לחלוצים הללו תכונות מיתיות ממש תוך הדגשת העוול הנורא שהינו מנת חלקם: את התקווה ליצור בכח כל הדמים והאהבה את המדינה העברית-העממית, בה הציבור החלוצי, והקבוץ החקלאי ביחוד, מהווה זאת בידיו ובדמו. לשם כך הוא מקבל עליו את כל הדין שבאכזריות הזמן והמקום, ומכאן כל ההוד השופע על המעט הזה שנוצר אצלנו.

אשנב נדיר לחיי היומיום במושבה נפתח לנו דרך מכתביו של מי שהיה מורה הישוב בשנת הלימודים תרפ"ט (1928-29), זלמן ילין איש ירושלים (1906-1976). ילין נשלח לג'דה ע"י המוסדות המיישבים לשמש מורה במקום, ותאוריו, במכתבים ששלח למשפחתו דרך קבע, משרטטים באופן ראליסטי וצבעוני, הומוריסטי אף אם לעיתים קודר, את רשמיו. (המכתבים באדיבות אחיו, ד"ר עמנואל ילין, מרחובות).

במכתבו הראשון מיום י"ח חשון תרפ"ט (1 בנובמבר 1928) הוא כותב: "הנסיעה לכשעצמה עברה בהצלחה, אבל לא בהצלחה רבה. מירושלים לא יצאנו בעשר רק ב 11:30 ולג'ידה הגענו בשש בערב .... לנתי בחדר אחד 'המושבניקעס' ב'מנור' שנסע עם בני ביתו לאיזה זמן .... החדר מרוהט יפה, עם ספה טובה וכרים וכסתות, כהוגן. יש לי שם גם מטבח שלם .... רק ירדתי מהאוטו וכנופיית ילדים וילדות סבוני ובת צחוק על פניהם. חוש הריח מפותח, כנראה, מאד אצל קטנים אלה וקריאות 'הנה המורה' התפשטו מיד בכל המושבה .... ילדים טובים, יפים וגם שקטים וחביבים. בדרך כלל הם מפותחים יותר מאשר בני גילם במקום אחר. יש ביניהם כאלה שחושבים ומדברים כמו גדולים. השפות המתהלכות כאן הן רק פולנית וז'רגון (מקרא: יידיש). עברית שומעים רק מפי הקטנים, אבל גם אלה מדברים בבית רק פולנית או ז'רגון, כי יש הורים, כל האמהות וגם הרבה מן האבות שאינם יכולים לפתוח פה ולדבר מלה עברית אחת. בכל זאת ישנם קטנים אחדים שמדברים עברית נהדרה .... מצב המושבה ירוד מאד, גם במובן החומרי וגם במובן הרוחני .... מפרקים את ה'דרק' ועוזבים את המקום (מקרא: ועוברים לג'דה הסמוכה). כך נחרבה 'מנור' שהייתה מושבה גדולה, נהדרה עם מאור חשמלי (היא רחוקה מג'ידה כעשרה רגעים וכאן נמצא בית הספר, הקליניקה של 'הדסה', ביהכנ"ס – ביכנ"ס יש גם בג'ידה – גם אני נמצא כאן ב'מנור' כי בג'ידה אין חדרים פנויים. כמו כן גרו כאן המורים הקודמים ורופא המושבה שהעבירוהו לסג'רה) והיום היא פינה מעוררת עצב של תריסר צריפים או יותר. תולים את האשמה באיזה 'רוזנברג' (מקרא: יזמי אגודת 'מנור', מוטל וצבי רוזנברג) שכבר שמעתי את שמו פעמים אין מספר .... ייזכר לטובה שמה של אותה אופה (אשת האופה שקניתי ממנו ככר לחם; הלחם דווקא טוב מאד), שיש לה 'מענה לשון' כדבעי. אבל, חייכם, שאזני לא קלטה כלום מלבד אותו פזמון שחזרה עליו תכופות, כי הם, כלומר היא ובעלה האופה, מתכוננים לנסוע ולהשאיר את כל 'ג'ידה' ו'מנור', בלי לחם, פשוט 'בלי לחם' כי בין כך ובין כך אין אוכלים כאן .... ברם, דא עקא, כי השקיעו כאן איזה מאות פונטים (מקרא: לירות אנגליות), כמו כל יהודי ג'ידה וזה מעכב בדבר .... גם ג'ידה בעצמה מראיה עלוב מאד, ולא רק שאינה הולכת ומתרחבת, כי תכניתה היא מושבה של שלוש מאות בית, אלא גם כאן יש פרוקי צריפים ונסיעות למקומות אחרים. מצבה הגיאוגרפי דווקא טוב מאד, ע"י כביש רב תנועה וקרוב מאד אל עיר מסחרית חשובה, אבל כל זה לא מועיל .... צרכי אוכל אפשר להשיג במידה מספקת. ישנן שתי חנויות והן משמשות גם מסעדות (איך אפשר שתהיה רק אחת .... ). יש גם תנור גדול ואופה מיוחד, קצב שמביא בשר וגם שוחט בהמות על חשבונו. אבל לא כל יום יש בשר לאכילה. אבל יש קשר כמעט תמידי עם חיפה ומביאים משם את הכול .... אני מצידי כבר סידרתי את הילדים לכיתותיהם, אבל נתחיל ללמוד ביום הראשון, כי חלונות ביה"ס שבורים והרוח פורצת ומביאה לתוך הכיתה ענני אבק, וגם רופאה של המושבה (היא גרה בנהלל ובאה במקום הרופא שעבר לסג'רה) ביקשה ממני שלא אתחיל ללמד לפני שהיא תבדוק את הילדים .... אני חושב שיהיו לי עשרים ילדים ושלוש כיתות .... בקיצור, אני דווקא שבע רצון מאד ומקווה לטובות."

במכתביו מיום כ"ח כסלו תרפ"ט (11 בדצמבר 1928), מיום כ"א טבת (3 בינואר 1929), מיום ט"ז שבט (27 בינואר 1929) ומיום א' אדר א' תרפ"ט (11 בפברואר 1929) מתאר זלמן ילין את ההתמודדות הקשה עם פגעי מזג האוויר: "בימים של גשם אני יושב כל היום בבית כי הילדים אינם באים לבית הספר לרגלי הבוץ הגדול שיש במושבה .... אין כאן אף בית אחד מאבנים, כל הבתים הם מעצים, צריפים עם סדקים בקירות ושאינם מחממים כהוגן. כתוצאה מזה סובלים הרבה אנשים מ'פודגרא' (מקרא: דלקת מפרקים חריפה). הרטיבות בחדרים גדולה ויש ימים שצריכים לנקות כל היום את המים .... אגב, בעניין זה של בוץ, טובה יותר ג'ידה ממקום אחר. בנהלל למשל, טובעים בה עד הברכיים ומשאירים בתוכה גם את הנעליים .... השקיעה עכשיו בבוץ עד הצוואר. זה שישה שבועות שהגשם יורד והחשש לתבואות גדול. ישנן שדות ששרויות כולן במים והתבואה בהן מתחילה להצהיב. בנהלל נוסעים במגררות כמו על השלג; נחלת יעקב, מושבת החסידים (מקרא: התיישבות המקורית של מייסדי כפר חסידים החלה דרומית לשייח-אברק) נתוקה מן הישוב: אי אפשר להגיע אליה רק על סוס או פרד ששוקעים ברפש עד בטנם ובכל שאתה פונה רק בוץ ורפש, בוץ ורפש."

וממשיך ומתאר את ההתפתחויות העדכניות במושבה במכתביו מיום י' אדר א' תרפ"ט (20 בפברואר 1929), מיום כ"ד אדר א' (6 במרץ 1929) ומיום ט"ז אדר ב' (28 במרץ 1929): "עומדים אנו עכשיו בתקופת 'משך הדירות': מעבירים את כל צריפי 'מנור' לג'ידה והעבודה ואיתה גם התנועה וההתעוררות גדולות במושבה. מתקוטטים, מריבים, ולפעמים עפות גם סטירות לחי, והכול חי ושמח. תופסים 'מגרשים', מפקיעים 'מגרשים', משפטים, בוררים וכו' וכו'. בשבוע הבא יעבירו גם את ביה"ס ויסדרו לי שם חדר לגור. גם זו לטובה ובלבד שיהיה קצת שמח ויכירו שיש כאן חיים .... עכשיו התחברו שתי המושבות והשמחה מרובה. ישנן ביחד כשלושים משפחות .... ועכשיו ש'מנור' עברה ובטלה מן העולם .... הבניין של סורסוק (מקרא: בניין "הוואקיל") שייך לרשותה של המושבה. יחד עם האדמה עבר אליה גם הבניין."

ושוב תאור מרעין בישין במכתב מיום ו' תמוז תרפ"ט (14 ביולי 1929): "במושבה יש דווקא חדש. התקופה הכי קשה עוברת עכשיו עליה. אין לך בית שאין שם חולה ולפעמים מגיע מספר החולים בבית לשלושה ארבעה בבת אחת .... (אולם) אני מחזיק עוד מעמד, אין למלריה שליטה עלי."

ובכל זאת, בלי קצת שמחות ואופטימיות, אי אפשר, וזאת במכתביו של זלמן ילין מיום י"ד טבת תרפ"ט (27 בדצמבר 1928) ומיום א' אדר א' (11 בפברואר 1929): "מגיע לי גם מזל טוב ! לשכני, ז"א לפרת שכני נולד עגל, עגל שגועה כל היום וכל הלילה. ועוד מזל טוב, 'מושבניצע' אחת ילדה בת. כפי שאתם רואים שמח אצלנו. נולדים עגלים ובנות ובמושבה יש מה להתלוצץ ולפטפט .... מילא, מחר ודאי יהיה שמח. ישנה חתונה במושבה ומי לא ישמח בחתונה כזאת ? כל המושבה בנעוריה ובזקניה מדברים ומתכוננים לחתונה. ההלצות יורדות כשמן לעצמותיך, ה'גלייכוערטלאך' (מקרא: חידודים) עפים ובאים מכל הצדדים ומכל הפינות, והשמחה כללית וגדולה. חתונה זו היא הראשונה ואחריה כבר שורה שלמה 'כל ההתחלות קשות' ומפני זה כולם ששים ושמחים."

ואולם, מאורעות תרפ"ט שנתרגשו ובאו על הישוב בארץ באותם ימים ממש, והשלכותיהם הקשות, לא פסחו גם על ג'דה. ההסטוריון העצמאי אורי שפר במחקרו המקיף "ההגנה בעמקים ובגליל התחתון 1920-1948" אומר (בעמ' 151) כי "הארועים החלו בהצתת גרנות. העונה היתה עת איסוף התבואה וגם הקציר וגם הדייש בגרנות התמשכו חודשים אחדים. עתידם הכלכלי של האיכרים נתון ומותנה ביבול הנאסף הגורנה והנה כל עמלם עולה באש לעיניהם". ואכן, המורה זלמן ילין, במכתבו למשפחתו מיום ו' באב תרפ"ט (12 באוגוסט 1929), לא מותיר מקום לספק: "ליל אמש הייתה לנו ליל נדודים, שריפה ענקית פרצה בגורן שבתוך המושבה וסכנה הייתה צפויה לכל המושבה להישרף. ההיזק לא קטן והבהלה הייתה ענקית. מלבד זה צריך אני לבלות היום יום נדודים עם הקטנים (מקרא: פינוי זמני של הילדים מהישוב) בחיפה .... ". עפ"י בנימין (בניה) זרחי איש נהלל (אז נער בן 13), מאורעות אותו לילה זכורים לו היטב, כמו גם מראה הלהבות שנצפו עד נהלל. עם זאת, למרבה המזל, אורי שפר מוסיף (בעמ' 152), כי "במקום שבו נכחו כוחות ביטחון ממשלתיים (בריטים), לא העזו הערבים לתקוף .... מסבירים את העובדה שבגוש עפולה ובגוש נהלל לא היו ארועים חריגים, חריפים או חמורים". ומכל מקום, ודאי שאין כל תימוכין לדברי משה סמילנסקי בספרו "פרקים בתולדות היישוב" ולפיהם "ומן הישובים החקלאיים נחרבו ונשרפו עד היסוד .... ג'דה, מושב חרושתי במבוא לעמק יזרעאל .... " וכו'. ואולם, הכבדת המצב הבטחוני בעקבות המאורעות גרמה לכך שמעתה גם השמירה במקום הפכה לנטל שקשה להתמודד איתו. להלן זעקת המתיישבים במכתב למוסדות המיישבים מיום 4 בפברואר 1930: "אין מספוא לסוסים, אין עבודה לחברים ואין כסף לשלם לשומר בשכר .... אחרי בקשות הרבה למושל חיפה, קיבלנו שלושה רשיונות לרובה ציד וזה צריך לעלות לסכום של 27 לא"י ואנחנו מבקשים מכם לסדר לנו את הסכום הנ"ל בהלוואה לשלש שנים .... למותר יהיה לי להזכירכם כי מושבתנו חיה בלי כל תקציב מאיזה מוסד או מחלקת התיישבות של ההסתדרות הציונית ועל כן צריכים אתם להבין כי אין לנו אפשרות אחרת להחזיק מעמד". וכאילו לא די בכך, באותה שנה ניחתה מכה נוספת וקטלנית על המתיישבים: מכת עכברים שהשחיתה את כל היבולים וכל העבודה המאומצת וההשגים, דלים ככל שיהיו, של השנים האחרונות, ירדו לטמיון והעמידו את התושבים בפני שוקת שבורה (ראה תזכיר "ועד המושב" מיום 16 ביוני 1930). גם העבודה במפעל פסקה. למרות שההסתדרות הציונית הכריזה על המפעל כאחת היוזמות החשובות בארץ באותה תקופה והמליצה להעמיד לרשותו 3,000 לא"י להצלת היוזמה, הסכום מעולם לא הועבר ליעדו. באוגוסט 1931, לאחר שהמפעל פשט את הרגל ונכסיו נקנו ע"י הסוכנות היהודית לכיסוי חובות הנושים, הוקמה ביוזמה פרטית צנועה חברה להפעלתו בשם "הנול". במפעל הועסקו אז שמונה מבני המקום על שישה נולים ויוצר בו בד בסגנון דמשקאי בכמות מוגבלת.

גם הגיבוי הכלכלי שהיה טמון אולי בעיבוד החלקות הפרטיות לא הביא את המזור המקווה. בזעקה קורעת לב לוועד הלאומי בירושלים מיום 16 ביוני 1930 המספרת על הידרדרות ההתיישבות נאמר: "קנינו בהמות עבודה והתחלנו לעבוד בפלחה. דבר זה עלה לנו בקושי רב היות שאנו היינו זרים בהחלט לסביבה וידיעת העבודה החקלאית הייתה זרה לנו בהחלט .... אנו פונים בזאת (לוועד הלאומי) בתור המוסד העליון בא"י בבקשה להשפיע על ההנהלה הציונית שתיקח את גורל מושבנו יחד עם כל המושבים והקיבוצים האחרים הנתמכים על ידה ותסדר לנו עזרה דחופה כדי שנוכל להמשיך הלאה את קיומנו העלוב". איזה גורל טראגי ליוזמה הייחודית ופורצת הדרך.

להווי ידוע, שבצל קיומם העלוב של המתיישבים בצריפים דלים, היה בית ה"וואקיל" (הידוע בפי העם בשם בנין "החאן"), הרם והנישא שבמרכזו, לב ליבו הפועם של הישוב. המבנה המרשים נבנה ע"י האפנדי בעל הקרקעות בשנים 1896-1902. שימושו המקורי היה כבניין המנהל והמשק של אחוזת הבעלים ובו התגורר ה"וואקיל" (בערבית: מנהל המשק) שהפקיד הבעלים על אחוזתו, יחד עם בני משפחתו. כאשר ביקש הבעלים עצמו לבקר או לשהות באחוזתו, היו הוואקיל ובני משפחתו מצטמצמים ומפנים לאפנדי ולכבודתו את החדרים הגדולים והטובים לתקופת שהותו בנחלה. עד הכיבוש הבריטי את א"י, שימש המקום בעיקר כנקודת משמר עות'מנית שצפתה על הדרך מחיפה לנצרת. בשנות ה 20 המוקדמות, שימש המבנה למגורים לאנשי "גדוד שומריה" שסללו את כביש חיפה–ג'דה ולאחר מכן, את כביש הגישה לנהלל השכנה. בצמוד אליו הקימו חלוצי ג'דה את ביהח"ר לטקסטיל ובצילו חסתה המכולת המפורסמת של טורנר (יודעי דבר יודעים לספר שמשה דיין שנהג לפקוד את המקום לעיתים מזומנות, נשאר בעל חוב לבעל המכולת עד יומה האחרון). שם גם הייתה ממוקמת תחנת האוטובוסים על עורק החיים של המושבה בדרך לחיפה, בתחילה באמצעות המוביל המאולתר אברהם שבט מנהלל ולאחר מכן באמצעות קו האוטובוס הערבי מנצרת לחיפה. תחנת נוטרים פעלה בבית הוואקיל בשנות השלושים. למרות קריסת חלום היוזמה התעשייתית, בארות המים החרבות והמשבר הכלכלי שהביא לעזיבה המונית של תושבים בחזרה לפולין, נאחזו המתיישבים בקרקע בעקשנות מעוררת השתאות ועשו למחייתם בכל דרך אפשרית: מי שהיו בעלי ידע מוקדם בחקלאות, עשו חייל יחסית. כל עבודה מזדמנת באזור כמו סלילת כבישים, ייבוש ביצות או הדברת המלריה בשרות שלטונות המנדט, היו למקור תעסוקה ופרנסה. היו מי שעסקו במסחר בבקר ובשר, אריגה על נולי יד ומסחר בבדים עם הטמפלרים, שמירה והסעדה. ידוע כי לפחות שלש מצעירות הישוב למדו בביה"ס החקלאי לצעירות מיסודה של חנה מייזל בנהלל. תחנת הנוטרים שפעלה בבית "הוואקיל" כאמור ונוכחות אנשי "ההגנה" במקום, הזרימה גם היא מעט חיים למושבה שכוחת האל. בצילו של המבנה הגדול התקיימו גם הארועים המשמחים שפקדו את היישוב, ובכלל, ניתן לומר שלמרות קשיי הקיום הבלתי נתפסים, שמרו התושבים על אופטימיות רבה ובתמונות הלא מעטות ששרדו, נראים הם טובי לב ושמחים בחלקם, לבושים כהלכה (כיאה לפולנים וגליצאים אמיתיים) ומשופעים בילדים חביבים שנולדו במקום. ואולם, חרף כל המאמצים ההרואיים להאחזות בקרקע הקשה, המושבה איבדה אט אט את חיותה, אוכלוסייתה הידלדלה כשאנשיה מתפזרים ברחבי הארץ למקומות כמו כפר אתא וכפר חסידים, חיפה, כפר ויתקין ורמת גן, נחלת יצחק וכפר גנים.

רבים אחרים שבחרו להגר בחזרה לפולין, מצאו את מותם בשואה ! ואולם, את נשימת אפם האחרונה, הוציאו חזון מפעל הטקסטיל "מנור" וההתיישבות החלוצית בג'דה רק בתקופת מאורעות 1936-39.

בתקופת זו שימש בית "הוואקיל" כמרכז ההתגוננות של התושבים נגד הפורעים הערבים. בלילות היו התושבים מתרכזים להגנה הקפית וללינה משותפת בו. ידוע גם הסיפור שאת דברי הערך המעטים שהיו להם ("סרויזים" וכלי כסף, כסתות וכלי מיטה משובחים שהביאו איתם מפולניה), נהגו לקחת עימם ללינת הלילה במקום מחשש שצריפיהם יבזזו או יועלו באש. הישוב, בשל מיקומו האסטרטגי בפתחו המערבי של עמק יזרעאל, היה למטרה להתקפות תכופות, בעיקר מכיוון ולדהיים ובית לחם הגלילית, מהן ירדו הפורעים מטה לעמק, וכן כדי לחבל בתנועה היהודית מחיפה לישובי העמק. בסמוך ליום כיפור בספטמבר 1936 הוצתו ועלו באש גורן החציר והקש של הרפתן ונגנבה פרה ולאחר מכן הוצתו ועלו באש המאפיה ומחסן הקמח ומשפחת האופים שראתה את מקור קיומה נהרס, עזבה את היישוב. זמן קצר לאחר מכן, ב 12 באוקטובר 1936, בלילה לאחר שנתפרסמה הכרזת "הועד הערבי העליון" (מין הסתם ב"תמורה" להגבלות בריטיות נוספות על מכסות הגירה של יהודים לארץ) על הפסקת השביתה (ומעשי הטרור), ב 12:30 בלילה, נהרג בהתקפה כזו בעת ששכב במארב, הנוטר המתנדב איש קבוץ יגור, מרדכי פלדמן. הבריטים מיהרו לשלוח למקום קצין בכיר בדמותו של סגן מפקד המחוז, מיג'ור קלמן כהן, כדי להעריך את צורכי הביטחון של היישוב והלה אמנם המליץ (גם בלחץ המוסדות הלאומיים) על הצבת כח נוטרים במקום לתגבור השמירה. עפ"י אלי שטגר, אז צעיר בן 23 שזה אך סיים קורס שוטרים בריטי בביה"ס לשוטרים בירושלים, ואשר הוצב בג'דה כמפקד אותה חוליית נוטרים, רק 4 משפחות נותרו ביישוב באותם ימים קשים וכן גם שומר בניין מפעל הטקסטיל הנטוש והנעול ובתו שהתגוררה עמו (תרשים מצורף). בהתקפה בערב חג השבועות תרצ"ח, 5 ביוני 1938, הוצת מבנה המפעל ונהרג בקרב הנוטר איש ג'דה צבי לוין. בעיתון "דבר", ביום 16 באוגוסט 1938, הופיע סיקורו הקודר של העיתונאי "ירוחם" תחת הכותרת "מה יהא גורל ישוב ג'ידה ?" ומין הראוי להביא אותו כאן ככתבו וכלשונו: דמו של הנוטר צבי לוין אשר נפל על משמרתו בג'ידה הוסיף נופך-דמים לשאלה הכאובה של קיום הישוב בג'ידה. שרידי הישוב המקומי בוכים: אין אבא לג'ידה ! הם רואים, איך שהישוב השכן בית שערים קם לתחיה ע"י ארגון אפרים, גם חוות שטוק המבודדת מוצאת את תיקונה, חרון-אפו של הגורל שפוך רק על ג'ידה. קיימים ועד וגם ועדה, אך הם מרחיקים עזרתם. ועד חברת "הנול" אינו יושב במקום (= אלא בחיפה) ואין עליו לדאוג למצב הביטחון. בכלל, אין לבם נתון להרחבת הישוב המקומי. תושבי ג'ידה מרננים אחרי הועד. כשסודרה מחדש הפרצלציה במקום בקשו התושבים לקבוע להם רחוב רצוף סמוך למרכז, כדי לאפשר הקמת התחלה (= כניסה) לישוב. הועד סירב להענות לבקשה זו, כלל גם את חלקות התושבים בהגרלה הכללית. נתקבל מצב של "מפוזר ומפורד": לאחד התושבים חלקה במערב ולשני במזרח. קיימת גם "ועדה נייטרלית" אשר מתפקידה לשמור על האינטרסים של בעלי הנחלאות היושבים בחו"ל. גם אלה דעת נתונה, כנראה, יותר לנחלה המתה שתשמש קרן-קיימת למתנחלי חוץ, מאשר לישוב החי השומר על נקודה בעמק שלא תימחה מעל המפה העברית. אמנם אדמת ג'ידה היא פרטית והיא נבנית לכאורה ע"י היוזמה הפרטית, אך ברור שבלי עזרת מוסדות ישוביים ג'ידה לא תקום. קודם כל צריכים הקרובים לחלל – חברי ועד גוש נהלל – להכניס את ראשם לעובי הקורה הזאת. שאלת ג'ידה צריכה לעלות על הפרק גם בסוכנות היהודית. לא יתכן שבזמנים אלה תהא נקודה מפולשת (= חסרת הגנה), על אם הדרכים, מפוזרת בצריפים ומונה בסה"כ 6-7 משפחות. בלילה מתרכזים אמנם כל התושבים בבנין האבן היחיד, אך גם הוא טעון שיפורים. בכל אופן, אם גם תכנית המינימום לתקנת (= תיקון) מצב הביטחון בג'ידה תמצא את הגשמתה, הרי שאלת ה"תכלית" של ישוב זה בעינה עומדת. על המוסדות הקרובים לדבר והאחראים לבנין הישוב לתת את לבם לגורלה של ג'ידה.

ב 20 ביוני 1938, במסגרת התישבות "חומה ומגדל", עלה על קרקעות קוסקוס-טבון, מרחק קילומטרים ספורים צפונית-מערבית לג'דה, קבוץ אלונים. על מקימי הקבוץ נמנו אנשי "קבוצת הרועים" משייח-אברק הסמוכה אשר היו ביחסי רעות קרובים עם אנשי ג'דה. לצורך הקמתה של החומה, אשר בד"כ נבנתה לוחות עץ וביניהן מילוי שכבת חצץ, השתמשו מתישבי אלונים באבנים שפורקו מהמבנים הערביים העתיקים של ג'דה. האבנים הללו אולי שמשו למטרות נעלות ואולם, תושביה הספורים האחרונים של ג'דה לבטח הסתכלו בעינים כלות כיצד אותם מבנים פונקציונליים אשר היו כה חיוניים בחיי היום-יום שלהם, ואשר היו מסמליו החזותיים המובהקים של הישוב, מתפוגגים גם הם. עם התבססותו של "אלונים" פורקה החומה והאבנים הללו שמשו לבניית חדר האוכל הראשון של הקבוץ ומבני מגורים נוספים.

חודשים מעטים לאחר מכן, בראשית שנת 1939, עזבו אחרוני החלוצים, מקימי ההתישבות בג'דה, את אדמתם והמקום למעשה חדל להתקיים במתכונתו המקורית. במקום נותרה רק נקודת אבטחה של "ההגנה". אחרי מלחמת העולם השניה חודשה ההתישבות על אדמות ג'דה כ"רמת ישי" ואולם, לא כיישוב במתכונת שיתופית כקודמו.

יוסי עופר – יולי 2011

מקורות ומובאות

- רחל פרוינד, "קום התהלך בארץ .... יומן מסע בארץ ישראל בשנת תרפ"ו (1926)".

- אורי צבי גרינברג, "ממגלת הימים ההם" (מגלת בכתיב חסר, כך במקור), סדרת מאמרים בעיתון "דבר", הראשון שבהם ב 26 בנובמבר 1926 והאחרון ב 20 במאי 1927.

- מכתבי זלמן ילין, מורה המושבה בשנת הלימודים 1928-29, באדיבות אחיו עמנואל.

- Palestine Commission on the Disturbances of August 1929, a.k.a. The (Walter) Shaw Commission.

- אורי שפר, ההגנה וה"הגנה" בעמקים ובגליל התחתון, תר"פ (1920) – תש"ח (1948), הוצאה עצמית, קרית טבעון, תשנ"ח (1998). במהלך עבודתי גם נפגשתי עם שפר עצמו בבית הדיור המוגן שבקבוץ מעגן מיכאל.

- משה סמילנסקי, "פרקים בתולדות הישוב", הוצאת "דביר" 1959, חלק ב', עמ' 80.

- מיכל אורן נורדהיים, "רכישת אדמות על ידי יהודים בעמק יזרעאל מראשית המאה ה 20 עד קום מדינת ישראל", בתוך "אופקים בגאוגרפיה" חוברת 63, בעריכת יעקב מעוז, הוצאת אוניברסיטת חיפה, תשס"ה (2005), עמ' 32-56.

- כתבות ואזכורים אודות ג'דה בעיתון "דבר":

"מושב האריג", 18.6.1925, עמ' 3

"בחברת מנור", 7.1.1926, עמ' 4

"מושב מנור בג'דה", 12.8.1926, עמ' 2

"מנור וג'דה", 30.8.1926, עמ' 3

"ג'דה", 16.2.1927, עמ' 3

"תושבי ג'דה על עניני מנור", 28.2.1927, עמ' 3

"מנור בג'דה", 16.4.1928, עמ' 3

"מנור", 30.5.1928, עמ' 3

"התעשיה בג'ידה" (כך במקור), 2.9.1928, עמ' 1

"בעמק, ג'ידה", 2.9.1930, עמ' 2

"בכפר, ביהח"ר לאריג של ג'ידה לידיים חדשות", 2.10.1933, עמ' 5

"מה יהא גורל ישוב ג'ידה ?", 16.8.1938, עמ' 4

- סדרת פגישות עם בנימין (בניה) זרחי בביתו שבנהלל ובחצר ה"חאן" בשנים 2009-2010.

- סדרת פגישות עם אלי שטגר בביתו שבחיפה ובחצר ה"חאן" בשנים 2009-2011, כולל גם תרשים פריסת התושבים בישוב בשנים 1937-38 מעשה ידיו.

- שיחות עם "ילדי" ג'דה: טוביה (נדל) רותם (1923- , עדה (ברזניצקי) הורביץ (1929-2013), יעקב (קסוינר) עופר (1931-2016), ויצחק (שטדמאואר) שדר (1930- .

- התכתבות עם ד"ר צבי שילוני מאוניברסיטת בן גוריון בתאריכים 17-19 במאי 2011.

- מסמכים, תעודות ותצלומים מקוריים מארכיון "גולה ותקומה".