הבריחה מפולין דוד מלר 5ב
על תקופת זו בהתגבשות התנועה כתבה חנה שלומי במאמרה החשוב בבטאון "משואה - קובץ שנתי לתודעת השואה והגבורה", כ' (1992), עמ' 191 ואילך. שלומי (קמפל בשם נעוריה), ניצולת אושוויץ ובעצמה מהפעילות הצעירות המרכזיות של ה"איחוד" באותה עת:
בחודש מרץ 1945 עבר גרעין של מייסדי ה"איחוד" מלובלין לפרבר פראגה בוורשה. מיכאל קוסובר נכנס לגור עם אחיו אליהו לדירה שקיבל ממשרד השיכון ו(מרדכי) זונשיין השתכן ברחוב זמקובסקה .... הם פתחו ספק מזנון ספק מסעדה ששימשה גם כתובת ראשונה לאנשים שחיפשו את ה"איחוד". מטעמי ביטחון היו קוסובר או זונשיין יורדים לפגישה איתם רק לאחר סינון ראשוני שנעשה על ידי שתי הנשים שעבדו במזנון. שם התקיימו לאחר מכן שיחות רבות בין ראשי הוועדים ממקומות שונים שהגיעו בענייני עבודתם למשרדי "הוועד היהודי המרכזי" ואשר רעיון ה"איחוד" היה קרוב לליבם .... לפי דברי אחיו שלום, הגיע מיכאל קוסובר ללודז' עוד לפני חג הפסח לשם הידברות עם קבוצת טאוכנר (= מילק טאוכנר), לוסטיג (= לאון וזושיה לוסטיג), מעין (= קלרה וארטק קוולר/מעין), וזיידל (= הלל זיידל). הפגישה התקיימה בבית לוסטיג ברחוב סינקייביצ'ה 63 .... התגבשו אז שלושה שטחי פעולה, כפי שהסתמנו כבר בלובלין, והם:
הסניפים של המבוגרים. אנשים שהיו מעורבים בחיי המדינה המתחדשת והיוו חוליה ציבורית, שכל פעולותיה ליגליות .... הפעולות בסניפים היו בעיקר תרבותיות. הן כללו התייחסות לקורה במדינה ההפולנית, לבעיות הציונות וכו' .... הסניפים שתפו עצמם בהגשת עזרה כלכלית, תרבותית ואחרת לקיבוצים.
הקיבוצים הוקמו לשתי מטרות: המטרה המיידית, להבטיח לצעירים גלמודים גג מעל לראשם, להעניק להם שיקום נפשי, השכלתי ותרבותי. והשניה, טיפוח האמונה ברעיון הציוני והרצון להגשמה אישית של המטרות הציוניות, דהיינו להגיע לארץ ישראל ולהיות בה אדם עובד, בעיקר בקבוצים .... בין הסניפים והקיבוצים היה קשר אמוציונלי עמוק וחם .... בארועים לאומיים ותרבותיים ובחגים השונים בקיבוצים שותפו תמיד אנשי הסניפים.
"הבריחה" היוותה את הפן הבלתי-ליגלי של ה"איחוד" ....
אודות המצולמים: חלוקת התפקידים והמשימות בין החברים התבססה על כישוריהם האישיים ועל צרכי התנועה, בין אם תפקידי יצוג או עבודת שטח. כך למשל, מקבוצת המצולמים כאן, רק דוד מלר יועד לפעילות בארגון "הבריחה".
דוד מלר, בן הניק וחיה שרה, נולד בעיירה זדולבונוב שבמחוז ווהלין ב 1907, ובבחרותו בעיר המחוז אוסטרוג הסמוכה. אחיו הצעיר יוסף, יליד 1919, שרד אף הוא את השואה ובעצמו פעיל "הבריחה" לאחריה. אחותם רבקה (ריבה), ילידת 1913, נספתה בשואה.
בהספד לזכרו של מלר לאחר מותו בחודש ינואר 1987 כתב חברו נחום שוחט, בקובץ "משואה", ט"ו (1987), עמ' 281: "הכרנו זה את זה באחת השבתות, בינואר 1930, בביתו של הרצל (גרישה) אודרמן, בנו של אחד מראשי המפלגה הציונית בעירנו אוסטראה (אוסטרוג). בחנוכה תר"ץ הוזמן אודרמן לוורשה לכנס המועצה הארצית של תנועת הנוער הכלל-ציונית השומר הלאומי, תנועה ששינתה לאחר מכן את שמה לשומר הציוני. עם שובו מוורשה הזמין לביתו כמה מחבריו, תלמידי הגמנסיה הפולנית וסמינר המורים הממלכתי, והציע להם להשתתף בהקמת קן של השומר הלאומי בעירנו .... למרות שעל תלמידי מוסדות חינוך ממלכתיים נאסרה רשמית השתתפות בפעילות מעין זו .... פעילותו של דוד מלר בגיוס חברים, בארגונם ובגיבוש הקן היתה רבה במיוחד. הוא היה מראשי הקן ובלט בקרבנו בכושר מנהיגותו. לאחר שגרישה אודרמן סיים את הגמנסיה ויצא לאיטליה ללמוד רפואה, נבחר דוד לראשות הקן .... בשנים 1934-1937 היה חבר בהנהגת הגליל של הנוער הציוני בווהלין ולאחר מכן נקרא לעבוד בהנהגה הראשית של תנועתנו בוורשה. שם גם החל ללמוד משפטים והמשיך בלימודיו עד פרוץ המלחמה בספטמבר 1939.
במחצית הראשונה של שנת 1944, לאחר שהגרמנים נסוגו ממזרח פולין והצבא האדום התקדם מערבה, יצאו דוד מלר וחבריו מן היערות אליהם נמלטו מן הגטו והצטרפו לפרטיזנים. דוד הגיע לרובנה ומשם ללובלין שבה הוקמה הממשלה הזמנית של פולין בחסותה של ברית המועצות. נאמן לדרכו הציונית בעבר, חזר מלר לפעילות יחד עם שאר חבריו והפך לאחד הפעילים הבולטים, ממקימי הוועד היהודי המרכזי בלובלין שבראשו עמד המנהיג הציוני הוותיק ד"ר אמיל זומרשטיין וכן ממקימי המפלגה הציונית איחוד".
בספרו "עוברים כל גבול" (בעמ' 133), איש "הנוער הציוני" ועמיתו של מלר ל"בריחה", יוחנן כהן, מרעיף עליו שבחים: "מלר היה מוותיקי השומר הלאומי באזור ווהלין ולאחר מכן ראש הקן של הנוער הציוני באוסטרוג. מימי נעוריו הצטיין בכושר ארגוני רב. דבקותו, הגובלת לפעמים בעקשות, במטרותיו ובעקרונותיו ונכונותו להאבק עליהם, נתחשלה בשנות המלחמה שעברו עליו ביערות פולסיה וביילורוסיה. עם זאת, גם בוויכוחים ובמצבים הקשים ביותר ידע לשמור על קור רוח, על נוסח דיבור מאופק ושימוש בנימוקים הגיוניים. הוא שלט שליטה מלאה בעברית, ברוסית ובפולנית ואת דבריו נהג לתבל ביידיש עסיסית ולהפיג את המתיחות במימרות ובבדיחות. בטחונו העצמי, הופעתו הנאה והרקורד הפרטיזני שלו פתחו לפניו דלתות רבות במוסדות הממשל החדש".
לאון לוסטיג. על פועלם העצום של לאון וזושיה (סופיה) אשתו מן הראוי להרחיב מעט יותר מהרגיל. לוסטיג נולד בעיר טרנוב ב 1912 ובחרותו בעיר נובי-סונץ'. כבר בצעירותו נמשך אל ההרים ולטיפוס הרים והעיסוק הזה היה לחלק בלתי נפרד מאישיותו. הוא נמנה על ראשוני קן "הנוער הציוני" בעירו ואישיותו הלבבית ומנהיגותו הביאו אותו עד מהרה לראשות הקן. למד חקלאות וכימיה באוניברסיטה בקרקוב ואולם, גם אז, עיקר מעייניו היו קשורים לענייני התנועה. בדברים לזכרו שהתפרסמו בקובץ "משואה" י"ד (1986), בעמ' 105, סיפר אודותיו חברו הקרוב דון גורן: באמצע נובמבר 1939 הופיע לאון בלודז' עירנו. כדי להגיע אלינו מלבוב היה עליו לעבור תוך סכנות מרובות שני גבולות: משטח הכיבוש שבידי הרוסים לשטח הגנרל-גוברמנט ומשם ללודז' שהגרמנים סיפחוה לרייך מיד עם כיבושה. והנה הוא אתנו ! כשעל פניו שפוך חיוכו האופייני כל כך, אמר לנו בפשטות: אתם יוצאים אתי, אנחנו הולכים לרומניה ומשם ארצה. היה בו כוח שכנוע רב ואנחנו האמנו בו אמונה בלתי מסוייגת. הוא שכנע גם את הורינו. תוך יומיים היינו ארוזים ומוכנים לדרך. יצאנו (חבורה) מלודז'. לאון החליט שלא ניסע ישר ללבוב מכיוון שעלינו לאסוף בדרך חברים נוספים. פנינו איפה תחילה לצ'נסטוכובה (ומשם) המשכנו לקרקוב שם גדלה קבוצתנו. (והנה) בקרקוב קרה דבר, שאז נראה בעינינו כמובן מאליו ורק כעבור שנים נתחוורה לנו גדולתו הנפשית של לאון: כאשר הגענו לקרקוב הודיעו ללאון מההסתדרות הציונית שמחפשים אותו בכל רחבי פולין, וכל זאת למה ? משום שהגיע עבורו ועבור חברתו (לימים רעייתו) זושיה כ"ץ הסרטיפיקט המיוחל והם יכולים לעלות מיד ארצה. לאון הודיע כי הוא מוותר על הסרטיפיקט, הוא אחראי על קבוצה גדולה של ידידים ואין לו זכות לנטשם ולעלות ארצה בלעדיהם. כל זאת בימי המלחמה בפולין הכבושה ! המשכנו לז'שוב ובלילה חצינו את הגבול מעל לנהר סאן הקפוא. לאון בחושיו המפותחים במסעות בהרים הוליך את הקבוצה וניווט דרכה בהצלחה. לאחר כל קשיי הדרך הגענו ללבוב וחיכינו לרגע בו נוכל לזוז לרומניה ואז ארעה תקלה. ידיד התנועה שהיה מוכן לממן את הברחת הגבול נתפס על ידי האנ.ק.וו.ד ונשלח לסיביר. נשארנו תקועים בלבוב וגרנו כולנו במשרדי ההנהגה הראשית ברחוב אוברונה לבובה. מאוחר יותר הלה אשתי ואנכי נתפסנו והכניסו אותנו לטרנספורט שיצא לסיביר והנה, מי מופיע ליד הקרון המוקף אנשי אנ.ק.וו.ד. אם לא לאון ובידיו חבילה גדולה של מצרכי מזון ובגדים. הרכבת החלה לזוז.
עד לסוף 1942 נשארו לאון וזושיה בלבוב, תחילה כשהיתה תחת השלטון הסובייטי ואח"כ הגרמני. קצרה היריעה לספר במלואו את סיפור הישרדותם של בני הזוג, החל מגטו לבוב הספוג בדם, דרך בריחתו ההרואית של לאון ממחנה המוות ינובסקה בעיר ולאחר מכן בוורשה, לשם נמלטו בני הזוג עם ניירות אריים מזוייפים. ומספרת גם חברתם לתנועה קלרה קוולר (מעין), בעמ' 108: לאון דאג לא לעצמו בלבד אלא לקבוצה כולה. בשבילנו לאון היה איש אל-מוות, פשוטו כמשמעו. כשראינו אותו, ראינו את הישועה. בחברתו האמנו וידענו כי נצא מכל צרה.
בינואר 1945 התחיל פרק חדש בחיי הזוג לוסטיג – פרק לודז'. זושיה חזרה לעיר מולדתה שאך לפני שנים מעטות שקקה חיים יהודיים. בעיר זו שיהודיה הושמדו, הלך ונתארגן עתה מרכז חדש של שרידי השואה שחזרו ממחנות, מיערות ומברית המועצות. לאון, בראייתו את הנולד ובתנופתו, השיג דירה גדולה שבה יהיה אפשרי לאכסן כל מי שיבוא ויהיה זקוק לקורת גג. מספרת חברתם חנה שלומי, בעמ' 110: בית לוסטיג ברחוב סינקייביצ'ה 63 נהפך למושג .... לכולם היה שם מקום .... קשה לספור כמה אנשים אכלו בבית הזה במשך היום. כשרונותיו, השכלתו המקצועית והופעתו הזניקו את לאון תוך זמן קצר לאחת המשרות החשובות ביותר בפולין המשקמת את הריסותיה. בתמיכתו של ד"ר זומרשטיין, שר בממשלת פולין המתחדשת, נתמנה לאון למנהל הכללי של מחלקת האספקה ומפקח על בתי-חרושת לשימורים במחוז לודז'. באותו זמן התארגן בפולין ה"איחוד" שמרכיביו העיקריים היו יוצאי "הנוער הציוני" ו"עקיבא" והיכן, אם לא בבית לוסטיג, נערך הכינוס הראשון של ה"איחוד". קיבוצי הכשרה צצו במקומות שונים ולאון, בתוקף מעמדו והמכונית שהועמדה לרשותו, שאיפשרו לו נסיעות ברחבי פולין המשוחררת, קיבל על עצמו חלוקת מצרכי מזון לקיבוצים .... הופעתו הפיחה בהם אמונה בתקומה שלאחר השואה.
בקיץ 1946 עלו בני הזוג לוסטיג לארץ ישראל. לאון נפטר ב 1985, זושיה ב 2012.
מיכאל (מנדל) קוסובר, נולד ב 1908 בעיירה רדזימין, צפונית מזרחית לוורשה. יד ימינו של יצחק גרינבוים, מנהיגה הדגול של יהדות פולין. הדמות המרכזית ב"איחוד" ("התאחדות ציונים דמוקרטים"), התנועה שקמה ביולי 1944 במטרה לאחד את כל ציוני פולין ששרדו בשואה. חבר הנהלת "הוועד היהודי המרכזי", הנציגות היהודית שקמה, בגיבוי ממשלת פולין, בנובמבר 1944 במגמה להנהיג את שיקומה של "שארית הפליטה". נודע בפועלו העצום בפדיון והצלת ילדים ונוער יהודי מבתי יתומים ברוסיה לאחר המלחמה, העברתם לפולין באמצעות רשימות פיקטיביות והכשרתם לעליה לארץ ישראל לאחר מכן. ב 1951 עלה ארצה, נפטר ב 1978.
מקסימיליאן (מילק) טאוכנר, בן העיר דרוהוביץ שבגליציה המזרחית, חבר ההנהגה הראשית של "הנוער הציוני" טרם המלחמה. בשל פעילותו הציונית, חווה את נחת זרועו הקשה של המשטר הסובייטי לאחר סיפוח מזרחה של פולין בספטמבר 1939, ניצל בזכות בריחה נועזת מהכלא. לאחר המלחמה, פעיל מסור בקרב קיבוצי "הנוער הציוני" ועורכו של הבטאון "אופיניה" (OPINIA), שופרו של ה"איחוד" ומהבטאונים החשובים ביותר בתנועה הציונית באותם ימים.
עוה"ד מרדכי זונשיין (1906-1980), הוא ואשתו שרדו את השואה אך אבדו את בנם יחידם. נמנה על מייסדי "הוועד היהודי המרכזי", שימש גזבר ה"איחוד". לאחר עלותו ארצה הקים וניהל את הוצאת הספרים היידית הנודעת "מנורה".
