הבריחה מפולין ישראל רידלניק 7ב
קלאצקו (קלצקו), 21 בנובמבר 1946, מקרא המצולמים בתמונה
עומדים משמאל:
משה רוזנצוייג, מוניה רפפורט, ישראל רידלניק, פסח סגל, שניה שיינברג (גרינגרוס), לדרמן, הקשרית רות (לימים אשתו של מקס קרוכמל), מקס קרוכמל, יוסף פוסלנץ, יוסף פרייליכמן (דן), מרטין גלר, נחמן ויצמן, דוד (דודו).
שורה אמצעית משמאל:
שלמה פודהורצר, יולק קליימן, שלום רקובר, יאנק ציבולסקי, ראובן (רומק) רבינוביץ', לא מזוהה, פימה לב, לא מזוהה.
למטה משמאל:
מרק שלט, שמואל (מילק) וגנר, משה זגז'ה, לא מזוהה, זלמן (זיאמה) שוחט.
אודות הארגון בפולין מתוך ספרו של יהודה באואר "הבריחה"
על מסלול הברחת היהודים מפולין לברטיסלבה בירת סלובקיה כותב באואר (בעמ' 144-145): בחודשים מרץ, אפריל ומאי 1946, עם בוא האביב והפשרת השלגים בהרי הטטרה, גברה תשוקת היהודים לעזוב את פולין .... (מחוסר ברירה) השתמשה "הבריחה" במסלול "הפראי" של פיבניצ'נה (בהרי הטטרה, דרומית-מזרחית לקרקוב) וב"נקודה" שהוקמה בנובי סונץ'. החיפושים אחר הדרך הטובה ביותר באזור היו עדיין בעיצומם כאשר קרה אסון: ב 3 במאי (יום העצמאות הפולני) הותקפה קבוצה מובחרת בת 26 חברי "גורדוניה" על ידי פשיסטים פולנים דרומה לנובי סונץ'. הם הורדו מן המשאיות ו 13 מהם נרצחו באכזריות. יתרם – אחדים מהם פצועים – הצליחו להימלט. ואז, ב 4 ביולי 1946, ירדו על יהדות פולין פרעות קיאלצה. בסוף אותו יום נספרו 41 קורבנות יהודים ועשרות רבות נוספות של פצועים. זה לא המקום להרחיב בנסיבות הארוע הרצחני, ומכל מקום, לאחר מכן לא נותר אפילו יהודי אחד שהישלה את עצמו לגבי אפשרות קיום יהודי בפולין שלאחר השואה. זרם הפליטים המשתוקק לצאת את פולין הפך לשטפון.
בעמ' 205-206: השינוי שחל באופי התנועה אל מחוץ לפולין (אחרי מאורעות "קיילצה") בא על "הבריחה" במפתיע. בן לילה, פשוטו כמשמעו, מצווה היה הארגון להתאים עצמו לטיפול בחציות גבול בלתי ליגליות בהיקף שהיה גדול פי שנים ופי שלושה מזה שאליו הורגלו עד כה. להוציא את "הנקודות" הקטנות יותר, פעלה "הבריחה" בעיקר בשתי חזיתות: שטטין-ברלין וגבול שלזיה-צ'כוסלובקיה. מטעמים רבים, ניתנה עדיפות לנתיב השני – הוא היה קרוב יותר למרכזי ההתישבות היהודית החדשה בפולין (רבים מן השבים מגלות בברה"מ יושבו בדיוק שם, בשלזיה תחתית) ומעבר הגבול הוליך אל צ'כוסלובקיה הידידותית ולא אל ברלין דרך אזור הכיבוש הרוסי של גרמניה. מאידך, המסלול אל האזור האמריקאי בגרמניה או באוסטריה היה הרבה יותר קל דרך דרומה של פולין. קלאצקו (שם הקוד "כפר") וואלבז'יך (שם הקוד "יער") הסמוכות לגבול הצ'כי נעשו עתה שתי "הנקודות" הראשיות. בקלאצקו קבלו לובה גלר ומקס קרוכמל את הקבוצות שנשלחו אליהם ממקומות כגון קטוביץ' ולודז'. הם נהגו לאכסנם, לציידם במצרכי מזון ואחר כך להעבירם לאחד משלושת המקומות הקטנים שעל הגבול – גרודק, מיינדז'ילשיה או קודובה. קודובה (שם הקוד "נגב"), כ 40 ק"מ מערבית לקלאצקו, מקום מרפא עם מעיינות מינרליים ששכן במקום יפה בין הגבעות והיערות שברכסי ההרים שעל הגבול, שימשה כנקודת היציאה העיקרית. שם שכן מטהו של ישראל רידלניק. הדרכים היו נהירות לבחורים שעבדו עם (מקס) קרוכמל ורידלניק. הם עצמם היו "הנערים מהיערות" ולא הזדקקו למבריחים מקצועיים שינחום אל מעבר לקטעים "הירוקים" הבלתי שמורים של הגבול. קושי עיקרי היוו משמרות הגבול, רבים ביניהם לא שמרו אמונים לממשלה ולכן עלולים היו להשתתף בהרפתקאות אנטישמיות מסוגים שונים, ואת הללו היה צריך לשחד. חציות הגבול היו מסוכנות ורבים נפצעו.
גם שיתוף פעולה מצד קצינים סובייטים בשרות משטרת הגבולות הפולנית היה הכרחי ועל כך כותב באואר, בעמ' 145-146: היסוד לפתרון כעין זה הונח למעשה כבר בחודש מרץ כאשר כהן (= טוביה הכהן) ובחורה שהיתה אחראית על קלאצקו (= לובה גלר) באו במגע עם קצינים סובייטים .... אחרי מרץ (1946) אין אנו שומעים עוד על שום פעולה רבת היקף מצד זרועות הביטחון שבאה לעכב את הבריחה.
ובעמ' 217: מקודובה המשיכו היהודים לנאכוד, גם הפעם במשאיות, ושם היו משתהים שעות מספר, עד אשר הרכבות היו מעבירות אותם הלאה מזה. את הנקודה בנאכוד ריכז מנחם שמולביץ' (שרון) והוא אז בן עשרים בלבד. נקודת גבול נוספת פעלה מוואלבז'יך ופרידלנד לעבר ברואומוב שבצידו הצ'כי של הגבול. מפרידלנד הוסעו הפליטים ברכבות למרחק של מייל אחד בערך מן הגבול. מטען, ילדים, נשים וזקנים הוסעו לתחנת הגבול בעגלות, השאר הלכו ברגל.
מעברו הצ'כוסלובקי של הגבול לעומת זאת, העניינים כבר היו נוחים הרבה יותר ושיתוף הפעולה לו זכו הפליטים, הן מצד התושבים המקומיים והן מצד השלטונות, סלל למעשה את הדרך לנהירה ההמונית לברטיסלבה.
על אף האבחנה הברורה בין שני המסלולים, בסופו של דבר עברו כל החוצים בנאכוד שם היתה ממוקמת תחנת הרכבת לברטיסלבה. עפ"י האומדנים המקובלים, כ 130 אלף פליטים הוציאה "הבריחה" מפולין בתקופה שמשלהי 1944 ועד סוף פברואר 1947, וללא ספק, הנקודות בקלאצקו-קודובה (קוד משותף "כפר") היו נתיב היציאה המרכזי בפולין כולה.
