הכשרת וינה אברהם ואסתר 10א

עדותה של אסתר נשר כפי שנמסרה בראיון מוקלט בניר דוד בחודש יוני 1985 לזכריה מוזר. תמלול ההקלטה הועלה בדפוס על סטנסיל וזה הועבר לידי לצורך תעוד ע"י בנה, יאיר. תיקונים והערות בכתב ידה של אסתר משולבים בטקסט.

בהעברת המסמך המקורי ל "וורד", לקחתי על עצמי לתקן טעויות הדפסה מינוריות שנפלו בהעמדה המקורית. כמו כן, לא כל ההדגשות מופיעות במקור.

שם משפחתי היה פוטשניק אבל לאחר שדולפוס נרצח ב 1936 ומשטר ימני עלה לשלטון, קיבלנו תעודות זהות חדשות ונוסף לי גם השם גוטליב (שם שני של אבא). אחי שניצל מאושוויץ ונמצא כיום בניו יורק, שמו גוטליב, ואילו אני ואחי הצעיר, הנמצא היום בכפר מסריק, נשארנו בשם פוטשניק.

אני נולדתי כבר בוינה ב 1916. אימי, חנה, מהעיר ירוסלב שבגליציה, ברחה לוינה במלחמת העולם הראשונה לחפש את אבא שהיה בין הנעדרים ומצאה אותו חולה וקטוע רגל ונשארנו לגור בוינה. יכולנו לקבל אזרחות אוסטרית אבל ההורים קיוו עוד לחזור לגליציה שחוברה לפולין. אבא היה אדוק מאד והחיים בוינה לא מצאו חן בעיניו. מידי שנה נסע לורשה לתקן את פרוטזת הרגל וטען כי רק שם יודעים היטב לתקן. אמא בשום אופן לא רצתה לחזור לשם. פעם נסענו אחי ואני עם אמא לבקר את סבתא בגליציה ובפעם הראשונה ראיתי בחצר באר עם גלגל. הדירה שלנו בוינה היתה צנועה- ברז המים היה בפרוזדור עם שרותים מסודרים. גרנו ברובע השני ובו הרבה יהודים, לא רחוק מהלונה-פארק בפרטר. את בית הספר הממלכתי עברתי ברחוב שלנו ואבא השיג התר שאני לא אכתוב בשבת. אמא היתה פחות אדוקה ודעתה היתה שמותר להדליק אור בשבת כי אין זו מלאכה כבימי קדם. לפעמים היא גם נסעה בחשמלית בשבת אבל אבא לא ידע על כך. בבית היה הכל כשר ובא היה חסיד מצ'ורטקוב ופעם אף קיבלנו ממנו קמיע. למרות נכותו, הלך ב 2 בלילה לסליחות ודבר זה היה מסוכן אז משיכורים ובריונים. החגים היו מסורתיים כמו אצל כל היהודים. ביתנו היה תמיד בית פתוח, באו אנשים, שתו תה ושוחחו ביניהם. אמנם בראש השנה וביום הכיפורים כולם הלכו לבית הכנסת אבל כל ימות השנה לא כולם שמרו על המצוות.

בתנועה:

בביתנו היתה משפחה ושתי בנותיהן היו ב"שומר הצעיר". הן הבטיחו לי כי כאשר אגיע לגיל 12 יקחו אותי לקן וכך היה. זה היה בשנת 1928 וחלומי התגשם – הייתי בקן. בבית קראו לכולנו בשמות יהודיים הרש/הרשי, מרדכי/מוטל ואסתר. גם אחי הגדול היה בשומר הצעיר אבל לאחר מכן עזב. אחי הצעיר היה קודם ב"גורדוניה" קרוב לביתנו אבל לאחר זמן עבר אלינו ובשנת 1938 עלה ארצה במסגרת "עליית הנוער" ונמצא בקיבוץ כפר מסריק. מקצוע אבי היה כורך ספרים אבל לא תמיד עבד ומכיוון שהיתה לו נכות של 85 אחוז, חיינו מהפנסיה. מבחינה כלכלית מצבנו היה בינוני. אני לא עבדתי כי בלכתי לבית הספר ויתר הזמן בקן. אחי הבכור אמנם רצה ללמוד אבל לא הספיק כי הצטרך לעבוד.

והנה, תוך זמן קצר, ביתנו התפרק כמעט לגמרי. בינואר 1938 אבא נסע לפולין בקשר לפרוטזה שלו ואילו בחודש מרץ נכנס היטלר לוינה ואבא תכנן להעביר את המשפחה לפולין. בינתיים, אני עליתי באוקטובר 1938 ואחי הצעיר עלה חודש אחרי. אמא נשארה עם אחי הבכור. בליל הבדולח לקחו את אחי ואמא לא ידעה לאן ונשארה בודדה. לא היינו הבית היחידי שנהרס בבת אחת. הנאצים החרימו את הדירה שבה גרה אמא עד עתה והעבירוה לדירה אחרת בקומה החמישית ללא מעלית. היא היתה חולה ולא מסוגלת לתפקד ועד כמה שידוע לי, בשנת 1943 לקחו אותה למחנה השמדה ושם נספתה. לאחי הבכור הרמן (שמו האוסטרי, י.ע.) היה כבר רישיון כניסה לארה"ב שקיבל מקרוב משפחה, אבל לא נתנו לו לצאת. הוא נשלח למחנה בוכנוולד ומשם הועבר לאושוויץ. בזמן מצעד המוות בחורף 1945, הוא הצליח לברוח, ניצל והגיע לאמריקה.

בגמר 8 כיתות בית ספר עממי רציתי להיכנס לגמנסיה העברית שהיתה בוינה אבל מרוב נרשמים לא נתקבלתי. נכנסתי לבית ספר למסחר לשנתיים ולאחר מכן עברתי לבית ספר של העיריה לטיפול בילדים לשנה. מקוצר זמן ועבודה בקן, לא עבדתי במקצוע ולאחר חצי שנה יצאתי להכשרה לזמן קצר ונדרשתי לחזור ולעבוד בקן. על מנת להכשיר את עצמי לקיבוץ, למדתי בישול בהתכתבות. בינתיים נכנס היטלר לאוסטריה ושמונה חודשים עוד הייתי תחת שלטונו. לוינה הגיעו מנחם בדר ומרדכי שנהבי לאסוף ולהוציא כסף מיהודי וינה. אני נהפכתי למקשרת בין השליחים לבין היהודים ואת הכסף מסרו לי ואני העברתי אותו אליהם מטעמי זהירות. אני עמדתי בקשרים הדוקים עם יהודים אלה ואפילו התיידדתי עם משפחה אחת מהם בארץ. אמנם את רוב כספם לא הצילו אבל את חייהם כן. חלק מהכסף הושקע ב"נעמן" (בית החרושת ללבנים, י.ע.) ובמוסד החינוכי של משמר העמק וחלק מהכסף קבלו היהודים שהצליחו להגיע ארצה.

אני עליתי באוקטובר 1938 וירדתי בחיפה ואילו אברהם חיכה לי בתל אביב. בחיפה הלכתי אל שנהבי (מרדכי שנהבי, ממייסדי השוה"צ וראשון חבריו לעלות לארץ ישראל, י.ע.) והשאלה הראשונה שלו היתה: מי נתן לך רשות לעלות ? מאז נשארתי בקשרים טובים איתו. עם כניסת הנאצים לוינה רצנו לקן והוצאנו או החבאנו כל מה שהיה חשוד. בינתיים התאספו במשרד הארץ-ישראלי אלפי יהודים שבקשו לעלות. אנו בעצמנו לא ידענו איך לנהוג, האם לפתוח או לסגור את הקן. מההנהגה הראשית בברלין שלחו שליחים שהדריכו אותנו איך לקיים את הקן, כמובן לא במתכונת הקודמת. כל תנועות הנוער קבלו דירות בבית אחד והקן שלנו מנה 150 איש. זו הפעם הראשונה שקיבלנו לתנועה לא רק תלמידים אלא גם נערים עובדים והם אחר כך היו גרעין בתל עמל. היום חלק מהם בהעוגן. אז החלו גם לתת יותר סרטיפיקטים ליהדות וינה, קודם לכן רק בודדים יכלו לעלות, כמו אברהם למשל.

מקודם נקראנו "בלאו-וייס", אחר כך "נצח" ועם הפילוג ב 1931 הקמנו קן וקראנו לו "השומר הצעיר". הפילוג והקמת הקן היה מאורע קשה מאד עבורנו. הקן היה חלש והמדריכים מחוסרי ניסיון. החלו לבקר אצלנו שליחים מהארץ, הראשון היה מאיר יערי ואחר כך באו יעקב חזן וידידיה שוהם (שליפקה). כולם עזרו ועודדו אותנו וכל מי שיצא לשליחות בארופה התעכבו בוינה והוסיפו הרבה לבטחוננו. אפילו יוסף ברץ שהיה מקורב יותר לגורדוניה, ישב אצלנו יותר מאשר שם. נתן ביסטריצקי היה גם כן אצלנו. מתפקידי היה להדריך את כל המבקרים האלה בעיר ולהראות להם את חמדותיה. החיים בקן היו ערים ותוססים ולימוד העברית היה חובה. כל יום א' יצאנו לטיולים ורק בליל שבת נאלצנו לסגור את הקן על מנת שהחניכים יוכלו להיות עם משפחותיהם בקבלת השבת. אני ניצלתי את ליל שבת, הערב הפנוי היחידי מעבודה בקן, לביקורים באופרה. אני הייתי קודם חניכה ואחר כך מדריכה וחברה בהנהגת הקן. מבחינה פוליטית מצבנו היה תמיד קשה. "הציונים הכלליים" האשימו אותנו בקומוניזם ואילו הסוציאליסטים ראו בנו אויבים שלהם וכך נמצאנו כאילו בין הפטיש והסדן.

ביום השנה והזיכרון להרצל ב כ' בתמוז התאחדו כל הארגונים הציוניים ותנועות הנוער וצעדנו במצעד יפה וגדול לקברו, ובכל זאת, את המשמר על יד הקבר עצמו מסרו תמיד לרוויזיוניסטים. הדרך לבית הקברות עברה ליד בית הספר לאגרונומיה, בי"ס אנטישמי מיסודו שלא קיבל יהודים ללימודים, ולכן לא פעם עפו לעברנו אבנים ונשמעו קריאות אנטישמיות.

הקן היה מחולק לקבוצות: הצעירים נקראו "בני מדבר" ותלבושתם היו כפיות. השכבה השניה "צופים" ואחר כך "בוגרים". אנו המדריכים נהגנו ללכת ולגייס ילדים לקן, היו הורים שהסכימו וחלק התנגדו. אבי למשל לא היה שלם עם היותי בקן ובפרט מלימוד העברית. בעיניו זה היה חילול שפת הקודש והתפילות. אבל, עם התגברות האנטישמיות, יחסם של ההורים השתנה לטובה ורבים ראו בנו סוללי הדרך עבורם בעת מצוקה שהרגישו שעומדת להתרחש.

בחורף יצאנו עם החניכים למספר ימים למושבת חורף ובקיץ יצאנו ל 4 שבועות למושבת קיץ. יצאנו בלי רופא, רק תלמיד שנה ראשונה לרפואה ושכרנו אשה לעבודת הבישול. גרנו בגורן גדול והפרדנו בין בנים ובנות לשם יחסי הציבור. לקיום המושבות קיבלנו תמיכה גם מהעיריה וגם מההסתדרות הציונית כי חלק גדול מהילדים לא יכלו לשלם את ימי שהותם. עד שנת 1934 העיריה שהיתה סוציאליסטית תמכה בנו כי נקראנו תנועת צופים. החל משנת 1934, המשטר החדש החל להצר את צעדינו ונשלחו בלשים להקשיב לשיחות שלנו ולתוכנן. מושבות הקיץ נערכו באזור הרים או אגמים יפים וזו היתה חוויה בלתי נשכחת לכולנו. לאחר מפקד בוקר התרחצנו בנחל וישבנו בחוץ ליד שולחנות שעשינו בעצמנו ואכלנו ארוחת בוקר. בל נשכח שלהחזיק צעירים מאוד 4 שבועות עם פעולות מגוונות ולא משעממות היה לא פשוט, אבל הצלחנו. בחורף יצאנו לסקי רק למספר ימים מועט כי החופש היה קצר. שמענו הרצאות במעין אוניברסיטה פתוחה ובישיבות המדריכים ערכנו תוכנית עבודה לכל שכבה. קריאת ספרים היתה חובה ובעיר היתה ספריה יהודית עשירה שנעזרנו בה הרבה מאוד בעבודתנו בקן. היה לנו קשר עם כל הארגונים הציוניים, רק לא עם הרוויזיוניסטים. התנועה הציונית היתה ערה, תוססת ופעילה מאוד. פעם הגיעה שליחה מהארץ עם ילד קטן ומתוך ידיעתי קצת עברית, טיפלתי כמה שעות בילד. בהיותי עם הילד בגן ציבורי, דיברתי איתו בכוונה בקול רם כדי שכולם ישמעו. השליחה הזאת היתה רבקה גוילי שכתבה את השיר היפה "יקינטון" והיתה מורה ראשונה למוזיקה בדגניה. היא באה לוינה להשתלמות ולא פעם השיגה עבורי כרטיסים לקונצרטים. אמנם היא כבר לא היתה חברת קיבוץ אבל קרובה לנו בהשקפותיה.

ההכשרה:

הבוגרים יצאו להכשרה עם גמר בית הספר או חברים שחיכו לסרטיפיקטים ועד עלייתם ארצה ישבו בהכשרה, על פי רוב חקלאית, בפיקוח ה"החלוץ" ו"הסוכנות", בחווה של יהודים בקרבת וינה. ב 1935 יצאתי גם כן להכשרה אבל רק לשישה חודשים כי מהתנועה דרשו את שובי לקן. גרנו בדירה שבתוך החצר. גם שכירי יום גרו בחווה אבל היחס אליהם היה רע ואילו אלינו הוגן. יהודי וינה וההורים באו לבקר אצלנו ואף אימי הגיעה פעם ולימדה אותי לעשות כופתאות. אחד הבחורים שלנו הרכיב רדיו ורמקולים ויכולנו לשמוע מוזיקה וחדשות. בחדר האוכל היתה תמונה של טרומפלדור כאיש עבודה ולא כלוחם במדים.

אברהם בא לוינה ללמוד בבית הספר לחשמלאות וכמובן בא לקן. הוא היה קצת יותר מבוגר ממני ושימש כמקשר בינינו לבין החלוץ והגן שם על זכויות השומר הצעיר. בוינה הוא היה משנת 1933 עד 1938. פעמיים יצא להכשרה וכאשר התנועה קבלה סרטיפיקט אחד, הוא ניתן לאברהם כראשון וכוותיק. מזלו שיצא מוינה 11 יום לפני כניסת הנאצים לעיר. כזוג היינו משנת 1937. אני השתייכתי לקיבוץ "מנוף" ואילו אברהם לקיבוץ "מסד" הגליצאי. בבואו ארצה ביקר בקיבוץ מנוף (אח"כ קיבוץ גת, י.ע.) שעדיין היה במושבה ואחר כך בא לתל עמל שכבר היה בהתיישבות ושם מצא את כל חבריו מקיבוצו מסד ונשאר. לכן, כשהגעתי ארצה פניתי ישר לתל עמל. ייתכן שלו היינו עולים ביחד, היינו הולכים למנוף. הבוגרים מתנועת אוסטריה עלו ארצה בשנת 1936 והתרכזו בסביבת חדרה והיו צריכים להצטרף לקיבוץ פולני ןמכיוון והיו למעלה ממאה חברים, החליטו לא לצרף יותר וייתר העולים יקימו להם קיבוץ נפרד. במלחמת השחרור הם עברו תקופה קשה מאד וחלק מהווינאים נמצאים עד היום בעין השופט. השכבות היותר צעירות כבר הגיעו בתור גרעינים או חברות נוער לקיבוצים שונים.

ב 1936 חזרתי לוינה מההכשרה כי כמעט כל הנהגת הקן עלתה ארצה ונשארתי להדריך. המצב הפוליטי הורע וצחוק הגורל היה שלגורדוניה היה יותר קשה מאשר לנו כי רשמית ובשם הם הופיעו כתנועה ציונית-סוציאליסטית ואילו אנו כצופים-ציונים. בשנת 1934 הגיע לוינה כשליח התנועה, פרץ מרחב, וניסה בעזרתי להעביר חלק גדול מגורדוניה אלינו, אבל הדבר לא עלה בידו. אז התחלנו לקבל לקן גם נוער עובד והקמנו בעיר קן נוסף. בחודש מרץ 1938 נכנס היטלר לוינה והמצב הורע עוד יותר. בשומעי את הבשורה הנוראה הזאת ברדיו, רצתי הביתה וברחוב כבר צעקו אחרי - יהודייה ! כעת התור שלכם ! בביתנו גרו גם גויים ומייד הוציאו דגל עם צלב קרס. בין רגע וינה האדומה והסוציאליסטית נהפכה לנאצית. הוחרם בית הרוטשילדים ועתה שמרו עליו אנשי אס.אס. בגלל המצב החמור, וינה קבלה יותר סרטיפיקטים. הוצאו דרכונים ליציאה לארץ ישראל בחתימתו של אייכמן אבל בגלל טעות בדרכון שלי והדאגה לא לצאת ביום הכיפורים, נמצאתי במבוכה. אדם ניגש אלי ברחוב ואמר שתמורת כסף הוא יכול לסדר לי דרכון חדש לתאריך יציאה אחר. אינני יודעת אם זה היה נאצי או יהודי אבל, אם היה נאצי, רצה גם להרוויח כסף וגם להיפטר מעוד יהודי. אימי לא באה להיפרד ממני כי זה היה ערב כל-נדרי ומאז לא ראיתיה יותר. היא נשארה בודדה אבל היתה מאושרת שאחי הצעיר ואני הצלחנו לצאת. אבא הושמד עם יהודי קרקוב.

ראו המשך עדותה של אסתר מהתקופה שלאחר עלייתה ארצה בערך "ניר דוד - תל עמל".

מידע-נוסף2

הכשרת וינה אברהם ואסתר 10

כיתוב על גב התמונה: הכשרה 1935, כביסה. אסתר…

הכשרת וינה אברהם ואסתר 10א

עדותה של אסתר נשר כפי שנמסרה בראיון מוקלט…
error: Alert: Content selection is disabled!!