טרם העליה ארצה, זלמן יצחק לנדרס ומשפחתו 5ב

תמלול המכתב

בעזרת השם, יום ו', ערב שבת קודש, ח' תמוז, שנת עת"ר, מיר

להורי היקרים ולאחותי (= אחיותי) היקרות שלום !

במכתבי הקודם הבטחתי לכתוב לכם מכתב גדול והנני מקיים את הבטחתי ! אך אחת אבקש ממכם שלא תגידו לאחותי (= רבקה) כי הנני כותב לכם על אודותיה. גם היא ביקשתני שלא אכתוב לכם כי היא איננה חפצה שתדעו מה שכתבה לי. בכלל, היה מכתבה מכתב של התאוננות על החיים בכלל .... ממכתבה הנני רואה כי המנוחה אשר גם עד כה לא היתה שוררת תמיד בביתנו, התקלקלה עוד יותר והנני שואל את עצמי מדוע, מי הוא האשם בזה. היא כתבה כי אתם אינכם מאמינים לה כי היא טהורה .... כי, לו האמנתם, אזי לא היתם הולכים אחריה בעת שהלכה לשוח עם המורה ! אף כי קשה לי להאמין כי אתם הלכתם אחריה בעבור אי אמון, אך בכל זאת אזי הייתם צריכים לאמר לה כי לא בעבורה אתם הולכים. הגם כי אינני יכול להוכיח אתכם כי בוודאי ידעתם מה עשיתם, אך לו חשבתם בראשונה איזה מחשבות הנכם יכולים לעורר בלב נערה נרגשת כמוה ואיזה תוצאות יכולים להיות מהמחשבות האלה, אזי לא הייתם עושים כזה. הן הייתם יכולים לאמר לה אחרי בואה הביתה כי יהיה זה הפעם האחרון ואם לא שמעה לכם אז הייתם יכולים להסביר לה כי לא נאה שהיא תלך לשוח עם איזה מורה רוסי וגם יכול היות אנטיסמיט או 100, ובכלל, לא נאה לבת ישראל לילך לשוח עם נכרי. אתם כתבתם לי כי סובלים אתם הרבה מאד, עוד יותר מעת אשר הייתי (אני) בבית והנני חושב כי היא מתקנאה בבת השו"ב (= שוחט ובודק) ובחנה אשר הן קבלו תעודות על ארבע מחלקות גמנסיה. היא כותבת לי כי הנכם פוגמים בכבודה בכל עת ובכל רגע היא כותבת לי כדברים האלה: "איך יכולים הם", היא כותבת עליכם, "לדרוש ממני כיבוד אב ואם בעת אשר בכל רגע הם פוגמים בכבודי ומזכירים לי איזה מילות רוסיות אשר דיברתי בעת שהלכתי לשוח עם המורה, הן צריכים הם להבין כי לא חשבתי כלום בעת ששחתי עם המורה וגם לו היו חושבים אותי לשפלה עד כה, גם אז לא היו צריכים להזכיר לי בכל עת את שיחתי עם המורה, ועתה, איך יכולים הם לדרוש ממני כי אוהב אותם". בסגנון כזה נכתב כל המכתב ואפילו אני מבין כי היא כוזבת, אך הן עד כה לא תכזוב. הנני מבקשכם שלא תחשבו בי כי הנני בא לאמר לכם מוסר אך אני רק מבקש שתודיעו לי איזה עצות יש לכם שלא יחזרו הדברים שלמעלה עוד פעם.

הודיעוני מה עשתה אמי בסענא ומה תעשה אתה שם כי הנני חפץ מאד לדעת את זאת. גם כן כתבו לי באיזה ישיבה אלמד על הזמן הבא. שמריה מסענא דו"ש ויחדיו הננו דו"ש הג' מו"ה אברהם נ"י (= ויחדיו הננו דורשים שלום הגאון מורנו הרב אברהם נרו יאיר). פה היתה אספה ציונית וגם אני ועוד מבני הישיבה היו שם. (כאן ביידיש) אני מבקש שאמי תכתוב מכתב. כתבתי מכתב ל"אנכי".

בנכם דו"ש, שניאור זלמן יצחק

הערות לטקסט

דרך עיניו הבוחנות, חושיו החדים, אהבתו הרבה לבני משפחתו והתבטאותו התמציתית והעניינית, אפשר, דרך מכתב קצר ונהדר זה של זלמן יצחק, ללמוד כל כך הרבה על אורחות החיים בכלל.

"האחות" בה נוגעים הדברים כאן היא רבקה (ריבה), נערה בת 15 באותה עת, זלמן יצחק עצמו בן 17.

"100" היא דרך מוצפנת בין יהודים להתייחס לאותם חוליגנים תומכי הצאר, אנשי "המאה השחורה", שהתארגנו לאחר המהפכה ברוסיה ב 1905 ואשר בהתנגדותם לרפורמות הליברליות והסוציאליסטיות פעלו (בעידוד השלטון) באופן רצחני נגד מי שעמדו בדרכם. היהודים היו יעד מרכזי להשתלחותם נטולת הרסן, בפוגרומים, רצח וכו'. ב 1911 היו אלה אנשי "המאה השחורה" שיזמו את עלילת הדם הגדולה נגד היהודים הידועה כ"משפט בייליס".

"פה היתה אסיפה ציונית". ככל הידוע, עדות ראשונה לחשיפתו של זלמן יצחק הצעיר לפעילות אקטיבית הקשורה לציונות. גם בני ישיבה נוספים, הוא מציין, נכחו באסיפה.

"כתבתי מכתב לאנכי". הסופר והשחקן, איש "העולם הגדול", זלמן יצחק אהרנסון, דודו (אחי אמו) של הכותב, ובכינויו הספרותי, "אנכי".