טרם העליה ארצה, זלמן יצחק לנדרס ומשפחתו 11ב

על הרכבת ועל ה"מתחרה" הגדול שלה – הדיליז'נס, כותב יוסף חיים ברנר

בווירטואוזיות, בציניות ובבהירות האופייניים כתב ברנר על המסע (מירושלים ליפו במקרה זה) בספרו "שכול וכשלון", ב"רומאנים וסיפורים 1908-1921", הוצאת "הקיבוץ הארצי – ספרית הפועלים", עמ' 1654-55 (ההדגשות שלי, לא במקור – י.ע.):

אדון קויפמאן רצה לנסוע עם ר' יוסף חפץ מירושלים ליפו בעגלה. בעיקר הדבר, אפשר לנסוע מירושלים ליפו במסילת הברזל, מהלך ארבע שעות, בעוד שבעגלה נוסעים כשלושת רבעי מעת-לעת, מאחר הצהרים עד ליום המחרת בבוקר. ברם, ר' יוסף בחר לנסוע בדיליז'נס. ברכבת יסע היחיד, כלומר, מי שנוסע בלי משפחה ובלי חפצים, אבל מי שעוקר את דירתו מירושלים לזמן מרובה, ולא בגפו הוא יוצא, כי אם עם קרוביו ובני משפחתו, וחבילות וצרורות וכלי-בית אתו, טוב לו כי יסע בדיליז'נס. מחיר-הנסיעה בדיליז'נס, אמנם, קטן לא בהרבה כנגד מחיר-הנסיעה ברכבת, אבל כשהרבה אנשים בני משפחה אחת נוסעים, הרי הפרוטות מצטברות לסכום הגון. נוסף על כך, היה נימוק אחד חשוב מאד (נוסף) בעד בחירת עגלה לנסיעה אצל ר' יוסף. בשבוע האחרון היה, לא עליכם, לא רק חולה-רגלים כי אם גם חולה-מעיים, שתי מחלות שהן בבחינה ידועה תרתי דסתרי: הראשונה מצריכה מנוחה והשניה מצריכה תנודה, ויש, פשוט, לירוא מפני מסילת הברזל, ששם ממש אין האדם ברשותו – מובילים אותך למרות רצונך, והבחירה מבוטלת בתכלית הביטול ! ובפרט, אדם שהעליה והירידה קשה עליו ודרושה ביותר כאחת. הנה, למשל, סוף-סוף, התחנה, ואתה ירדת בקושי גדול ובעזרת אחרים לצרכיך, שברכבת גופה אין מוצא להם, ועד שלא הספקת לעלות (בחזרה), מפני שלא מצאת לך תומכים ומסייעים או מפני סיבה אחרת, והרכבת הלכה לה. מה תוכל לעשות ? תחת זאת בעגלה, הרי אתה אדון לעצמך לרדת ולעלות בעזרת בני לויתך ואין מוחה בידך.