טרם העליה ארצה, יוסף ניישולר ומשפחתו 3ב

על ילדותם ונעוריהם, נסיבות עלייתם ארצה ושנותיהם הראשונות בארץ ישראל, שלו ושל חברו אהרן שר, כתב יוסף ניישולר במאמר לזכר חברו, רעו לעליה ארצה, שנהרג על משמרתו בתל חי ביום 6 בפברואר 1920, כחודש ימים לפני שנפלו שם טרומפלדור וחבריו.

דבריו של יוסף הועלו על הכתב בספר "אהרן שר, ילקוט דברים עליו ומשלו" אשר יצא לאור בהוצאת עם עובד בשנת תשי"ב, עמ' 72-82. תמלול הטקסט במלואו להלן.

צ'רניגוב, עיר הולדתנו היא אחת הערים העתיקות ברוסיה, (בשנת 1911 חגגנו את שנת האלף שלה). היא היתה העיר הראשית של הפלך הנקרא על שמה שאוכלוסיתו מנת כשני מיליון נפש. למרות זאת היתה עיר לא גדולה, אם זכרוני אינו מטעני היה מספר תושביה כ- 50.000 נפש ומהן כ – 10,000 יהודים. תעשיה לא היתה בה. העיר חנתה הרחק מקו מסילת הברזל הראשית ורק מסילה צדדית וצרה חיברה אותה לרשת מסילות הברזל. תחנת הרכבת שכנה הרחק מן העיר, בעברו השני של הנהר. כביש גרוע חיברה עם קייב מצד אחד ועם הומל, עיר יהודית הומיה, מצד שני. נהר גדול למדי, הדסנה, הנופל אל הדנייפר ליד קייב, זרם ליד העיר. הדסנה ויובליה עברו במחוזות עשירי יערות ואף באזורי יערות בריאנסק המפורסמים. כל הקיץ היה הנהר שוקק דוברות ורפסודות העושות את דרכן לדנייפר ואף לים השחור.

פרנסת יהודי העיר היתה על הרפסודות, ועל המנסרות אשר לאורך הנהר בקצוי העיר. רבים היו בה סוחרי היערות הגדולים  וגם הקטנים, סרסוריהם נאמניהם ופקידיהם. למרות אוכלוסיתה הקטנה השתרעה העיר על שטח גדול. בתיה היו קטנים ומוקפי גנים, מלבד כמה רחובות במרכז העיר המאוכלסים בצפיפות, בעיקר על ידי יהודים.

עיר בריאה היתה, נקיה ויבשה. מימיה הובאו אליה בצינורות ממעיינות. ולא שתתה מי נהר ובארות. ולכן לא פרצו בה מגיפות טיפוס הבטן והחולירע, שהיו פוקדות בכל קיץ את הערים סביבה ואף את קייב. המנזרים המרובים על חורשותיהם וגניהם, היערות, הנהרות והאגמים הוסיפו נוי לעיר.

מקובל היה לומר שפרנסתה של צ'רניגוב על ה-20 לחודש, - בתאריך זה קיבלו פקידי הממשלה בכל רחבי רוסיה הצארית את משכורתם. בו ביום היו עושים את קניותיהם, משלמים חובותיהם, על מנת לשוב ולשקוע בחובות ביתר ימי החודש.

פקידים רבים ישבו בעיר הפלך, בה היו מרוכזים מוסדות השלטון האזרחי והצבאי שלו, בתי המשפט, בתי החולים, בתי הסוהר ומוסדות השכלה תיכונית ומקצועית ובה חנו גדודי הצבא. מציאותה של העיר, הנחשבת על אוקראינה מצד אחד, ופלכי רוסיה הלבנה, מוהילב ומינסק מצד שני, הטביעה חותמה גם בדמות יהודיה. ניבם היהודי היה משובש בהרבה מילים אוקראיניות, רוסיות, ובלורוסיות. גם ביטוי המלים היהודיות היה מושפע מהיהודית הבלורוסית. מועטים בה בעלי הפיאות והבגד הארוך. רובם לבשו קצרות ורק בשבתות נבדלו בתלבושתם מהגויים;  וגם אז לבשו בגדים שגיזרתם שאולה ממערב אירופה, כביכול, כגון סיורטוקים, מגבעות נוקשות וכו'. הרוב הגדול של יהודי העיר ידע לדבר בשפת המדינה, רבים עשו את זקנם, ובניהם ובנותיהם למדו במוסדות חילוניים. בעיר לא היתה אף "ישיבה" ורק מספר גדול של "חיידרים" רגילים היו בה. רוב היהודים היו חסידי ליובאויץ, (חב"ד), שכנראה היתה יותר שכלית וחייבה פחות דביקות וגינוני חסידות.

לא חשתי כל דופק יהודי-לאומי-תרבותי מיוחד פועם בעיר. ורק בהיותי כבר בארץ נודע לי על עיירות בפלך כגון פוצ'פ, מגלין ועוד, שבהן היו "ישיבות" ומהן יצאו א.נ. גנסין, י.ח. ברנר, ז.י. אנכי ועוד. גם בוקי בן יגלי היה בצ'רניגוב. רבים היו העולים לארץ מעיירות הפלך -  בן ציון ישראלי, למשל הוא יליד גלוכוב, אך מהעיר עצמה עלו רק מעטים.

אותה תקופה בה עלינו לארץ, 1913, היו שנות שפל בציבוריות הרוסית, שנות ריאקציה וערב המלחמה, הנוער שעה רק להבטחת עתידו הפרטי והתרחק מהמאבק הפוליטי. רבים מבני הנוער היהודי בצ'רניגוב נתפסו לתנועות מהפכניות כלליות ומעט מאד שמעתי על נוער במפלגות ציוניות.

את שר הכרתי לראשונה בגיל 5-6 . אחרי "זמן" אחד או שנים ב"חיידר" יהודי רגיל הכניסוני הורי לבית הספר העברי היחידי והחדש בעיר בהנהלתו של סטרלין. אהרן שר למד בו, כנראה, כבר שנה שניה. מצבי בבית ספר זה היה קשה. הייתי בן יחיד ומפונק וב"חידר" בו למדתי קודם זכיתי ליחס מיוחד במקצת. היחסים ב"חידר" ביו הרבי והתלמידים היו פשוטים ומובנים לי. הרבי כעס וחנן, הילקה וליטף. אכל, שתה ולפעמים גם נימנם בפנינו. הלימוד היה מלווה ניגון ואגדה ופיוט יהודי עממי. לעומת זאת נקלטתי בקושי בבית הספר העברי. היה מוזר ולא נוח לשבת, נוקשה וחסר תנועה, כאילו בכלוב, על הספסל הצמוד לשולחן צר, ולא להתנועע בכל גופך כרגיל ליד שולחן הרבי. וגם החומר הנלמד בבית הספר היה משונה ומשעמם בעיני. "נס", "דגל", שירים לא מובנים על "צפורת כרמים" וכדומה, ואצל הרבי למדתי סיפורי חומש בראשית, המרעישים ומושכים את הלב ואת הדמיון, ספור היצירה, קין והבל, נוח והמבול, האבות, מכירת יוסף וכו', וכל זה מתובל במעשיות ובאגדות.

הייתי נבוך, נענש וממרר בבכי, והחברים לעגו לי. בכוח היו מוכרחים להובילני כל יום לבית הספר. הייתי מאחר וכמובן שוב עונשים, עמידה בפינה ולעג חברים.

ואהרן שר – כה טבעי, פשוט וללא סיבוכים היה. למד בסדר, מחברותיו נקיות, ילקוטו מסודר, עונה בבטחה על שאלות המורה, מכובד בין חבריו במשחקים בזמן ההפסקות ואינו מתעלל בחלשים.

למרות השוני במצבנו נמשכנו איש אל רעהו ונדמה לי, שאני הייתי המדבר ושר המקשיב ומצאתי בזה את פורקני. קרבתנו עזרה הרבה למעמדי בין הילדים והשרתה עלי בטחון-מה.

המאורע שנחרת בי מאז היה כינוס ילדי העיר עם בוא הידיעה על מות הרצל. ודאי שלא הקשבנו ולא הבינונו את הנאומים, אלא האבל והבכי מעומק הלב, תמונתו של הרצל, שאז העמקתי להביט בה לראשונה, כל המעמד, פתחו לראשונה את ארובות הנפש לזרע הציוני. וכך כנראה גם אצל שר.

עם תום השנה הוציאוני מבית- הספר לפי דרישתי והחזירוני ללמוד ב"חידר" עד הגיעי לגיל 10-11 בערך. בתקופה זו הייתי פוגש את שר לעתים רחוקות. חייץ היה בין שני הסוגים, ילדי ה"חידר" וילדי בית הספר.

בשנתי ה- 11 הכניסוני הורי לגימנסיה ולאחר שנה העבירוני לבית-ספר למסחר. באותה שנה נכנס שר לבית-הספר העירוני לבנים. כניסתו לבית-ספר זה היה בה מן האופייני לחוסר השאפתנות ולתום של משפחת שר. היה זה בית-ספר בן שלוש מחלקות שלפי תוכנית לימודיהן התאימו לארבע הכיתות של בית-הספר העממי שלנו. רובם הגדול של תלמידיו לא שילמו שכר לימוד כלל, ורק חלק שילמו שכר לימוד נמוך. למדו בו בני הפקידים הנמוכים ובעלי הדרגות הנמוכות בצבא הקבע. הכניסה אליו ללא תשלום היתה כרוכה בשתדלנות אצל בעלי ההשפעה בעיר. ליהודים כמעט לא היתה דריסת רגל בו. משום כך וגם משום רמת הלימודים הגבוהה התיחסו לבית הספר הזה בכבוד. בעלי הבתים ההגונים גם לא שאפו לכניסת ילדיהם לבית-ספר זה, שאינו מבטיח כל קריירה, אלא עשו את כל המאמצים לעקוף את ה"נומרוס קלאוזוס" ולהכניס את ילדיהם לבתי-הספר התיכוניים הממשלתיים. ודוקא אביו של שר, שמצבו החומרי היה מבוסס למדי וקשריו עם קצינות הצבא וטובי העיר סללה לו דרך קלה להכנסת בנו לגימנסיה, הכניסו לבית-ספר עממי, בלי לשאוף לבן דוקטור או עורך-דין וכדומה.

מפי כמה מחברי הרוסים, תלמידי אותו בית-ספר, הייתי שומע על אהרן, דיברו עליו בהערכה כעל תלמיד מצטיין, ובהזכירם את ציוניו הטובים לא הורגש אף שמץ של קנאה והאשמה בקפיצה לראש התור ושאפתנות יהודית מובהקת – האשמות מסוג זה אפשר היה תמיד לשמוע בדברם על תלמידים יהודים אחרים.

מאותה תקופה ואילך הייתי נפגש עם אהרן מדי שבוע בשבוע באולמי אגודת הספורט, שנחשבה לסלבית ולאומית, אגודת ה"סקול". בראשה עמד בעל מקצוע צ'כי. ושוב בלט אותו הדבר שיחד את שר מכל – פשטות נוהגו בכל דבר. היה חופשי, כשווה זכויות, ללא כל נחיתות יהודית, הצטיין כמתעמל וכספורטאי ושמו היהודי הטיפוסי והשכיח, אהרן, נשמע ללא נימה כלשהי של זלזול ביהודי.

אהרן שר, עם פרצופו הכושי כמעט וגופו הגמיש והזריז, התהלך חפשי ובוטח, כאדם שאין עומס דורות יהודיים מאחוריו ובעיות עמו ותקוותיו בעתיד אינן מעסיקות אותו. כאילו חי רק בהווה. טרם ידעתי אז ששנינו יחד נגיע לאותו הפתרון, לעליה לארץ ישראל, ושם תיפתר לי גם חידתו של שר.

נפגשים היינו לעתים קרובות בחופש הקיץ, רוב ימינו היינו מבלים על הנהר. שר היה מבלה את זמנו באגף ספורט המים של האגודה ומשתמש במכשיריה וסירותיה. נראה כחבר וידיד של בני הטובים המפוטמים. אני הרגשתי את עצמי לא בנוח ביניהם. ןמחוץ לשעות החובה הייתי מבלה את זמני בחברת רעי בני ברית ושאינם בני ברית, מבני הפרברים, בחלקם מדלת העם. רכשנו לנו סירה שטוחה, ובה היינו מפליגים למרחקים לדוג, משוטטים ביערות ובאגמים, מאזינים לניבים המיוחדים בפי העם, מתוכחים על ספרים וספרות. בינינו לבין עצמנו, הנערים היהודים שבחבורה, היינו עוסקים גם בבעיות יהודיות. שום הדרכה של בוגר לא היתה לנו והגענו ל"שנאת-עצמנו" יהודית מיוחדת. ומדי פעם היינו מזכירים את שר בתמהון.

הורי שחששו פן איתפס לאחת האגודות החשאיות ועל ידי כך אשים לאל את תקוותיהם בעתידי המזהיר, החליטו אחרי לבטים רבים לשלחני לארץ ישראל, ללמוד בגימנסיה "הרצליה". בתקופה שלפני נסיעתי קירבוני נערים מבוגרים ממני, חברי אגודה ציונית, לא אזכור את שמה כיום. ביניהם ראיתי לראשונה בולי הקרן הקיימת לישראל, תמונות ליליאן, קראו שירי פרוג, פיליטונים של ז'בוטינסקי, חוברות של פינסקר ונתן בירנבוים, כל נער בתורו היה מופיע ב"רפרט" באחד מאותם הענינים. ולתמהוני הרב הייתי פוגש ביניהם לפעמים את שר. צד זה של חייו לא היה ידוע לי כלל עד אז. האומנם גם נפשו נגועה ? ומה לו ולהם ? הוא – השלו ובוטח, הבריא בגופו, והם גרוגרות דרבי צדוק, יהודים טיפוסיים, השואפים לעלות בשלבי הקריירה ולהגיע לרפואה. נפשי נקעה מהם מהר מאד. איש מהם לא חשב לעלות וגם לא עלה. ואני שאפתי לגאול את עצמי מן המבוכה היהודית ומן הגלות. רציתי להיות עובד אדמה במולדתי. לא ידעתי דבר על ההתישבות. ידעתי שיש איכרים בארץ, איכרים ממש, ורציתי ללהיות אחד מהם. אף שמץ דבר לא קלטתי על תנועת העבודה, מפלגותיה, לא שמעתי על כרוזו של ויתקין ולא של אחרים. סבורני שאת המוצא לקרע שבי מצאתי ב"שירת הזמיר" של בוקי בן יגלי, הסופר היחידי שבקושי רב קראתיו בעברית ועשה עלי רושם עצום.

אבל שר, מה לו בכל אלה ? הוא לא היה מופיע בקביעות. לא התוכח, רק הקשיב, כנוגע ואינו נוגע בדבר. לימים, בארץ, התברר לי מדבריו, שחש בדיוק כמוני. אבל ראה צורך להרחיב את ידיעותיו על הארץ.

בנובמבר 1913 עליתי ארצה. באניה נפגשתי לראשונה עם צעירים, בוגרים ממני, הנוסעים להיות פועלים בארץ, לכבוש את העבודה. באניה זו חזר גם מאיר רוטברג, היתה חיה רוטברג, דבורה דרכלר ועוד רבים.

התחברנו, ששה חברים, לקבוצה. המבוגר בינינו היה מאיר אהליאב, אז סטודנט טכנולוג. בהשפעתם גמלה החלטתי: לא גימנסיה אלא עבודה ! להיות פועל בארץ. ואמנם, זמן מה לאחר בואי התחלתי לעבוד בראשון לציון ואחר כך עברתי לפתח תקוה. לאחר כמה חודשים מצאתי שהעבודה בלי הידיעה העיונית אינה מספקת אותי והחלטתי ללמוד זמן מה בבית-ספר חקלאי. באתי למקוה ישראל ונכויתי מן ההתנכרות לעברית ומהשפל החינוכי ופניתי לבית-הספר החקלאי בפתח תקוה. גם יוסף אפרתי, יוסף גוריון, ידידיה המנוח ועוד באו מחוץ לארץ ללמוד בבית ספר זה. כעבור זמן מה קיבלתי מכתב מאחד מחברי האגודה הציונית בעירי, כי שר עולה לארץ על מנת ללמוד באותו בית ספר חקלאי ועלי לקבלו. מדי בוא אניה רוסית הלכתי ליפו ובסופו של דבר זכיתי לקבלו . שר התארח אצלי כמה ימים וראיתיו שלם, בוטח ובהיר, ויודע את המעשה שיעשה. לא היו לו כל מחשבות על לימודים, היה מוכן לעבודה, מצויד בבגדי עבודה לפי מושגי חוץ לארץ – חולצה ומכנסי פשתן גס של איכרים, ומגפיים כבדים וגסים, בהם היה מנפח את המיחם בצריף קבוצת הפועלים בעין-חי. ידע גם לבחור לו מקום עבודה. נמנע מלהתגולל במושבות, בחיפוש המשפיל של יום עבודה אצל האכרים, אלא הלך לעבוד בקבוצת הפועלים בעין-חי.

כל יום ששי, בערב שבת, היה מופיע בחדרי, מעיין בספרים. בעיקר כבשו את לבו ביאליק וברנר. ישנים היינו יחד במיטה ישנה ורחבה, שבעלת הדירה העמידה לרשותי. עד שעה מאוחרת בלילה היתה קולחת שיחתנו.

שר סיפר על חוויותיו ומאורעות העבודה השונים בעין-חי. חקר בכל מיני בעיות חקלאיות וטבע שענינו אותו והשתתף בבעיותי אני.  היה אחוז בולמוס של לימוד השפה, הארץ הספרות העברית, בעיות תנועת העבודה, לעתים הייתי בא איתו לעבוד יום-יומיים בעין-חי. ונקשרנו ברעות לכל החיים ולאחר החיים – ואנו בני 15-16.

ואז התבהר לי התמוה בעיני לפני כן והקוסם באפיו של שר. הוא חי חיים פנימיים עמוקים ומלאים, אבל לא היה מתחבט ופוסח על הסעיפים. תמיד ידע להסיק מה יש לעשות, ולקראת זאת חתר ללא היסוסים ולבטים. לכן גם הייתי נדהם לשלמות ולגודל שבהופעתו.

ושוב נפרדו דרכינו. הוא עבר לעבוד בבן-שמן ואחר כך לכנרת ופגישותינו היו מקריות. ושוב היינו במחיצה אחת בכנרת, כששר קראני אליה ונעניתי. שר גדל ובגר בעבודה חקלאית של ממש, במחיצת חברים בעלי רמה, ואני באתי ממושבות יהודה מזה רעב וקודח, אכול עבודת הטוריה ובעיות שמפאת גילי הצעיר, פגישתנו לא היתה קלה.

בעוברי לקבוצת באר-טוביה, אחרי הכיבוש האנגלי, ביקרני פעם ופעמיים. ה"קונטרס" ובו הידיעה על מותו הגיע באיחור לבאר-טוביה, המנותקת בגלל הגשמים. תיכף ומיד יצאתי הגלילה. הגעתי רק עד טבריה ושם נודע לי כי הגליל העליון נעזב. חזרתי. ישותי לא קיבלה את הגזירה, שהכל נגמר. על מכתבה של דינה, אחותו של שר, לא הייתי מסוגל לענות.

כעבור זמן מה התעורר הרצון והצורך לדעת יותר על ילדותו ומשפחתו, על ביתו של שר. פתאום התברר לי שאיני יודע כלום – בשיחותינו הרבות לא עסקנו בעצמנו, בהורינו ועברנו. שעות על שעות שוחחנו והתוכחנו על העבודה, על הארץ, על הקבוצה, על מונחים עבריים חדשים, על שיר של ביאליק, על אמונות והזיות בעתיד המפעל הציוני.

כעבור שנים עלתה אמי ארצה, חקרתי אותה על משפחת שר, לא ידעה הרבה. לפי דבריה היה אביו של שר חייל ותיק משרידי צבאות ניקולאי הראשון. הגיע לדרגת "אונטר אופיצר", דרגה בלתי רגילה ליהודי באותם הימים. היה בעל בית מלאכה לחייטות. לקוחותיו היו קציני צבא שהתקינו לעצמם בגדי שרד. היה יהודי ישר וגא. בבית דברו רוסית.

ממקור אחר נודע לי כי אחיו הצעיר של שר היה מפקד גדוד בצבא האדום ועם גדודו נשאר לחפות על נסיגת הצבא על יד תחנת הרכבת בקייב. במשך שלושה ימים הצליח לעצור את התוקפים מצבא דניקין, ונפל יחד עם כל גדודו.

תודות: למיכל לביא, בת יוסף ודבורה ניישולר, על סיועה הבלתי מסויג.

מידע-נוסף2

טרם העליה ארצה, יוסף ניישולר ומשפחתו 3

1913, פרידה מחברים לפני העליה ארצה. בני כיתתו…

טרם העליה ארצה, יוסף ניישולר ומשפחתו 3א

יוסף בכתב ידו על גב התמונה. על עיר…

טרם העליה ארצה, יוסף ניישולר ומשפחתו 3ב

על ילדותם ונעוריהם, נסיבות עלייתם ארצה ושנותיהם הראשונות…
error: Alert: Content selection is disabled!!