עדות אברהם נשר (אדלרשטיין) בראיון עם מרים יחיאלי

הראיון נערך בחודש מאי 1985. הדברים הוקלטו ותומללו ולאחר מכן עברו הגהות ע"י נשר.

התמליל המקורי, הכולל הערות בכתב ידו של נשר, הועבר לידי ע"י בנו יאיר בפגישות בביתו שבקבוצת גבע בשנת 2015.

בעת השיעתוק למסמך זה, תיקנתי על דעת עצמי, שגיאות כתיב בודדות, טעויות דפוס מינוריות, עריכה וכו'. חלק מההדגשות אינן מופיעות במקור. (יוסי עופר).

 

נולדתי בשנת 1913 בעיר טרנופול שבמזרח גליציה – עיר מחוז ובה כ 20 אלף יהודים. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הייתי ילד קטן. אבא היה סוחר עצים ורב הזמן היה בנסיעות. כאשר פרצה המלחמה הוא היה בדרכים באין אפשרות לחזור הביתה ולא ידענו איפה הוא נמצא.

העיר היתה ידועה במשכיליה כמו למשל הסופר יוסף פרל. הוקם בית ספר על שמו. עד כיתה ד' למדו בו ואחר כך עברו לבית הספר הכללי הממשלתי. אני למדתי בצעירותי בחדר ובתלמוד תורה. למדתי אצל מלמד בחדר עם הרבה ילדים וזה היה על פי רוב באיזה בית כנסת. המלמד לא היה למדן גדול ואצלו התחלתי ללמוד גם גמרא. שיטת הלימוד היתה כרגיל: הרבי יושב בראש שולחן ארוך ולפני כל ילד הספר הפתוח. תמיד התחלנו ללמוד מאוחר, רק לאחר שגמרו להתפלל. הרבי מסביר ואחד הילדים חוזר אחר דבריו. המלמד מתרגם ליידיש את התוכן ואנו התלמידים חוזרים אחריו. בידי הרבי תמיד מקל (קאנצ'יק) ובו היה מרביץ לעת הצורך. ואולם, אבי הוציא אותי משם די מהר ולמדתי אצל רבי באופן פרטי בבית. הרבי גם מכין את הילד לבר מצווה. הוא לימד אותי את הפרשה השבועית ואת ההפטרה אבל אני לא נאמתי כמקובל. היה מנהג שכל הילדים עומדים סביב חתן הבר מצוה בזמן קריאת התורה ומכל צד הם דוקרים אותו בסיכות. אחר כך אבא מכבד את הקהל בתוך בית הכנסת ביין ובבית מסיבה צנועה לשכנים. המאורע הזה עבר אצלנו ללא ציון מיוחד. אמנם בהתחלה עוד הלכתי לבית הכנסת להתפלל ולהניח תפילין אבל מכיוון וכבר הייתי בתנועה, התחמקתי מכל זה. בכל רחוב היו לפחות שני בתי מדרש. בהתחלה הלכתי לשם להתפלל מוקדם אבל אחר כך התפניתי לעיסוקי.

היהודים בעיר עסקו בעיקר במסחר: קנייה ומכירה של התוצרת של איכרי הסביבה, ביצים ועצי בניה. אנו גרנו בבית שמחלונותיו ראינו את הנהר סרט העובר ליד העיר ויוצר אגמים. כאשר בחורף הנהר קפא, נהגו האיכרים לחתוך ממנו את הקרח ולהובילו לבורות ולמחסנים, לכסותו בקש ובקיץ סופק לתושבי העיר והסביבה. העיר שכנה כ 30 ק"מ מהגבול הרוסי. רוב אוכלוסיית העיר היתה אוקראינים ויהודים. היו שלש גמנסיות ומכיוון שהיו בהן הרבה אוקראינים, הקימו גם גמנסיה אוקראינית. בהשראת יצחק גרינבוים, ציר הסיים הפולני שעשה סיעה מאוחדת של כל המיעוטים ובתוכם גם האוקראינים, בבחירות לעיריה בטרנופול היהודים עזרו לאוקראינים ונבחר ראש עיר מטעמם וזה העלה את חמתם של הפולנים. בשנת 1930 הפולנים החלו ב"טיהור", חיסלו את בתי הספר האוקראינים וערכו שפטים באוקראינים עד לזוועה. כך למשל נכנס הצבא הפולני לכפרים הסמוכים לעיר והיכו בהם עד שהצעקות הגיעו עד אלינו. הקואופרציה האוקראינית היתה מאד מפותחת ובכל מקום מגוריהם היה קואופרטיב עם הספקה עצמית. אבל הפולנים הביאו צבא מאזור פוזנן, אספו את כל הסחורה וההספקה לאמצע השוק והשמידו אותה. כך הם נהגו בכל הכפרים. כל זה קרה כאשר אוקראינים רצחו את ציר ההסיים הפולני, רצ'ינסקי, אוקראיני שהיה בעד שיתוף פעולה עם הפולנים, והצבא נכנס לפעולה.

שם אבא יהושע (יליד 1876) ושם אמא שרה (1882) לבית מרגוליס. מוצאה של אמא מהעיר ברודי והיה לה אח בטרנופול, יתר האחים שלה כבר היו בוינה. אני הכרתי רק דודה אחת. מכל המשפחה נשארה רק בת דודה (פנינה גלנץ, מהבית וואסרמיהל, שם אמה מהבית אדלרשטיין) הגרה ברמת גן. את הסבים אינני זוכר כי בזמני הם כבר לא היו בין החיים. אני הייתי הבן היחיד והיו לי עוד שלש אחיות. המבוגרת היתה באמריקה, השניה חלתה בוינה בשחפת, נסעה לריפוי בסנטוריום אבל זה לא עזר. היא חזרה לפולין ובשנת 1929 מתה. אחותי השלישית נספתה יחד עם ההורים. בבית דיברו פולנית.

בזמן המלחמה אמא נשארה לבדה עם ארבעה ילדים. העיר עברה מדי פעם מידי הצבא הרוסי לצבא האוסטרי ובחזרה ובתור ילד נשארו לי זכרונות למראה השרפות הרבות בעיר על ידי הצבא הרוסי. מזמן המלחמה זכורה לי הדירה שלנו כי אחר כך גר בה מוניו דונר. זו היתה דירה שכורה גדולה, ומכיוון שהיתה גדולה, הכניסו אלינו קצין רוסי כדייר ולידו משרת קאלמוקי. לא פעם הוא לקח אותי על ידיו וכאשר הלך להביא אוכל וייתר המצרכים לקצין שלו, הפריש גם לנו מהאוכל ונהנינו כולנו מכך, כי בימים ההם האוכל היה בצמצום רב. עם צאת הרוסים, הם הציתו את כל העיר בשרפה גדולה. אמא לא יכלה עוד להסתדר לבדה בטרנופול ונסענו לוינה כי שם היו יהודים מהסביבה שלנו וגם בני משפחה קרובים. היגענו לוינה בשנת 1917 כשהייתי בן ארבע. הרוסים נסוגו ורכבות הופצצו אבל, איכשהו, היגענו. בעיתוני וינה היו מדורים לחיפוש קרובי משפחה ואמא מצאה את כתובתו של אבא בצ'כיה ואז הוא הצטרף אלינו בוינה.

מאותה תקופה אינני זוכר את אבא, רק אחר כך כאשר היה כבר בוינה. אחותי הבכורה היתה אז בת 13. לוינה הגענו לפנות ערב. ירד גשם והיתה לנו הכתובת של אחי אמא. לא יכולנו לקחת חפצים רבים ואת רוב רכושנו השארנו בטרנופול. אינני זוכר פרטים רבים איך הסתדרנו בוינה עד שאבא בא מהצבא האוסטרי. כאשר אבא חזר, המצב הכלכלי היה קשה מאד ובתור פרנסה צדדית הוא היה גבאי אצל רבי מעיירה סמוכה שברח גם הוא לוינה והקים לו שם "חצר". "חצר" הרבי בוינה לא היתה כמו בגליציה וחסידיו התאספו בעיקר לתפילות שבת. בשבת ערכו את טקס "שלש הסעודות" וכבדו את החסידים בלחם ודג מלוח. לאחר ההבדלה ישבו ושרו עד לתפילת מעריב. בדרך כלל באו להתפלל רק בשבתות וחגים. לאחר מכן הרבי מת. בזמן סיום המלחמה היה רעב גדול בוינה. השלטונות הסוציאליסטים חילקו לתושבים חלקות אדמה קטנות מחוץ לעיר כדי לגדל עליהן בעיקר ירקות וגם כדי להעסיק את הנוער והמבוגרים במקום לשבת בבתי מרזח. הם גם קיוו שעל ידי כך יצטרפו יותר חברים לשורות המפלגה הסוציאליסטית. לנו לא היתה חלקה אבל אחותי ואני נסענו לשם ביום א' בבוקר וחזרנו לפנות ערב. פעם, בנוסעי בחשמלית מלאת נוסעים ובעוברי לקרון אחר, טעיתי ונעלמתי לאחותי. היא הגיעה הביתה והילד איננו. החלו לדאוג ולחפש אותי. לבסוף הגעתי וקיבלתי מכות. לאחר המלחמה התחילו היהודים לסחור בכל מיני דברים, אפילו אסורים, כגון סאכרין, סיגריות וכו'. באוסטריה הפסקנו לדבר פולנית ובינתיים נכנסתי לבית ספר ולמדתי גרמנית. אזור ה 20 בוינה היה מאוכלס בעיקר על ידי יהודים ואנו גרנו בבית גדול של 6 קומות. בתחילה גרנו בקומה החמישית וההורים התקשו מדי פעם לרדת ולעלות (מעליות טרם היו) אז עברנו לקומה הראשונה, לחדר גדול ומטבח חשוך. בנוסף לכך, היו לאבא קרובים באמריקה ומדי פעם שלחו לו כסף. אחותי הבכורה קבלה משרה בחברת ביטוח ועבדה שם בדרגת מנהלת מחלקה. עזרנו לאבא בפרנסה בזה שייצרנו סיגריות: היו טיובות קטנות מנייר דק ומילאנו אותן בטבק במכשיר מיוחד לזה. מוכר הסיגריות היה גוי בעל קומה גבוהה שעבר בכפרים ומכר אותן תמורת כסף או מצרכים והביא אותם לאבא. אבא האמין בו כי היה מסור לנו. פעם תפסו אותו והחרימו את הסיגריות אבל את שם אבא לא מסר, אפילו כשהושיבו אותו בכלא. היהודים עסקו בעיקר במסחר קמעונאי, חנויות עם מצרכים, בדים, בעלי מלאכה ומסעדות קטנות. נהגנו מדי פעם לנסוע לדודים והם גם באו אלינו. אינני זוכר הרבה על מאכלים יהודיים מיוחדים אבל בוינה לא היו התנאים כמו בגליציה – לא התנורים הגדולים ולא הטשולנט. בין הילדים בבית הספר לא היתה אנטישמיות, התבדלות כן. היה בוינה גן ציבורי גדול והלכתי לטייל בו בליווי אחותי. אם פגשתי עוד ילדים, שיחקנו בכדור עשוי מסמרטוטים או במחבואים. חליתי בשעלת קשה מאד ונסעו איתי הרבה לדונאו כדי להחליף אויר. עשיתי הפסקה בלימודים אבל אחר כך המשכתי. כשהייתי בכיתה ג' חזרנו לטרנופול ורק אחותי הבכורה שהיתה פקידה נשארה בוינה, עד עליית היטלר.

בוינה התנהלה באותו זמן תעמולה בין היהודים לחזור לפולין, כי קמה פולין העצמאית. סודרו רכבות מיוחדות שהסיעו את היהודים בחזרה לפולין וזה היה ב 1923. הגענו עד העיר אושוויץ על הגבול בין אוסטריה ופולין וזה היה בערב שבת. היהודים הודיעו שלא יסעו בשבת ונאלצו להעמיד את הרכבת על פסים צדדיים. היהודים התפזרו בכל העיר ואני עם אבא הלכנו לבית הכנסת וזכורה לי השירה והתפילה היפה שם. היהודים בעיר היו אדוקים מאד ועם פאות אבל דברו פולנית. הם שיכנו אותנו בכל מיני מקומות עם עכברים ופחדנו מאד. בשבת היה שקט מוחלט בכל העיר עד כי אפשר היה לשמוע כל רשרוש קל. כל העיר ישנה את מנוחת השבת ורק אנו הילדים הקטנים התרוצצנו בחוץ. ראש העיר הזמין את אבא אליו וביום ראשון הרכבת שלנו המשיכה את דרכה לטרנופול.

בחוזרנו לטרנופול בשנת 1923 התנהלו קרבות בין האוקראינים לפולנים ונערכו הפוגרומים הידועים של פטליורה האנטישמי ביהודים. הוא הגיע כמעט עד ורשה ושם קרה "הנס על הויסלה" והוא נסוג ונרדף על ידי פילסודסקי. אנו הגענו לטרנופול לאחר כל הקרבות והפוגרומים אבל דגלי האוקראינים ושלטי הרחוב באוקראינית עדיין נראו. כאשר הפולנים התבססו, התקיימו הבחירות לסיים הפולני ו"אגודת ישראל" הלכה ביחד עם הפולנים ברשימה משותפת שמספרה היה אחד. מכיוון ודירתנו הקודמת היתה כבר תפוסה על ידי אחרים, אבא חיפש דירה אחרת. בעיר היה לנו דוד (שמואל מרגוליס) שעסק בהובלת סחורות ברכבת וגרנו בינתיים אצלו. זמן מה גרנו גם אצל אחות אבא בדירה קטנה מאד ובחצר הבית חנה הצבא הפולני והסוסים שלהם. דרך החלונות ראינו את אימוניהם. לבסוף אבא מצא דירה בקצה השני של העיר, בכעין מרתף, ובסביבה כבר גרו עוד יהודים.

אבא התחיל לאט לאט לחזור ולסחור בעצים כמקודם. נוסעים לאזור הרי הקרפטים שבהם היו מנסרות, מזמינים קרון רכבת עם עצים לבניה ומביאים אותם למחסן בעיר לשם הגויים היו באים לקנותם. אני כבר גדלתי קצת ובזמן הפנוי מלימודים באתי לעזור לאבא בעבודה. אבל העסק הזה לא הצליח במיוחד – זו היתה תקופת גראבסקי, השר בממשלת פולין שסחט מהיהודים מיסים עד הפרוטה האחרונה, והרבה יהודים פשטו את הרגל. גם אבא הסתבך אבל איכשהו יצא מזה. אמא היתה עקרת בית ואחותי כבר היתה חולה מאד. טפלו בה ומפחד של הידבקות היא שכבה בחדר קטן בנפרד ולבסוף מתה. עברנו לדירה אחרת ובה נשארתי עד שעזבתי שוב את טרנופול ועברתי לוינה. בהיותי בטרנופול למדתי מהר מאד פולנית והיה לי מורה מאד אהוב עלי – אחיו של זלוביצקי – שהוציא ספרי לימוד לפיזיקה. בית הספר שכן במבנה גדול והיו בו כיתות נפרדות לבנים ולבנות. הלכתי מקצה אחד של העיר אל קציה השני לבית הספר ובחורף היתה ממש סכנת נפש של החלקה על הקרח. בכיתה היו מעל ל 30 תלמידים. לכל מקצוע היה מורה נפרד. לימודי הדת היו בנפרד עם מורה יהודי שעשינו לו הרבה צרות. הוא סיפר לנו בפולנית את סיפורי התנ"ך. עם כניסת המורה לכיתה, כל התלמידים קמים על רגליהם. הנוצרים אומרים את תפילת הבוקר שלהם ואילו אנו היהודים רק עומדים בעת התפילה. לתלמידים היהודים ניתן חופש לא ללכת בשבת לבית הספר אבל חויבו לדעת מה למדו בשבת. זמן מה גם אני לא הלכתי בשבת לבית הספר וכך היו ליהודים שני ימי חופש מלימודים. בבית הספר העממי למדתי עד כיתה ז' ועברתי למחלקה הרביעית של הגמנסיה. אז כבר הייתי בתנועה וראשי היה כולו עסוק בדברים אחרים והיתה התנגדות לעמוד לבחינות הבגרות. סביבת המגורים שלנו היתה ברובה יהודית ובעל הבית היה יהודי מרוסיה. הרבה בתים בעיר היו בני 4 קומות ואף יותר ולא בתי עץ כמו בכפרים. היה חשמל אבל מים היו רק בחלק מהבתים. לא רחוק מאיתנו היתה באר ובחורף מסביב המים קפאו וקשה היה לשאוב בדלי. למטרה זו היו בעיר שואבי מים יהודים ובדליים על אסל, הביאו מים עד לבתים ומלאו את החביות שבהם. להתרחץ בבית היתה בעיה בפני עצמה ולרוב הלכנו לבית המרחץ הציבורי ביום שישי, לכבוד שבת.

בעיר היה גם בית ספר טוב לעברית מטעם "תרבות" ובערב למדתי בו עברית. התקיימו בעיר כל תנועות הנוער היהודיות אבל צרות היו לנו בעיקר עם הקומוניסטים היהודים. היו בעיר בתי קולנוע ובאו להקות של תיאטרון יהודי. היתה אגודת ספורט "יהודה" עם שחקנים טובים בכדורגל ושיחקו נגד הצבא, הפולנים  ואף מחוץ לעיר. כמובן שתמיד ברחנו לפני גמר המשחק כי אם היהודים נצחו, קיבלנו מכות מהגויים ואם הפסדנו, בוודאי שקיבלנו מכות. הקהילה היהודית היתה מאורגנת היטב ואני זוכר שאבא טיפל ב"מתן בסתר" ליהודים נצרכים לקראת החגים שהתביישו לפנות לעזרה. בעיר היו כ 50 בתי כנסת שנקראו "קלויז" ובית הכנסת ראשי וגדול שנקרא "אלטע שול". ספרו עליו שנבנה עוד בזמן המלחמות עם הטאטארים ושימש כמבצר והפך אחר כך לבית כנסת. באחד מבתי המדרש של הרבי שמת, אבא המשיך להיות גבאי. כילד נלוויתי לאבא לתפילות שבת. זכור לי חג שמחת תורה כאשר עשירי העיר הזמינו את היהודים אליהם לשתות יין דבש. אז כבר הייתי יותר קרוב לתנועה והתרשמתי קשה מאד מתמונות של יהודים שיכורים ואותו הדבר גם בפורים. מדי פעם גם פרצו מריבות בין חצרות של רביים שונים וכל הדברים האלה השניאו עלי את היהודים האלה והתנהגותם. בעיר היו שני רבנים חשובים וידועים, שמו של אחד מהם היה (יהושע השיל) באב"ד, מה שאחד הטריף, השני הכשיר. המשפיל ביותר היה כאשר היהודים, בסכסוכים ביניהם, פנו לשלטונות הפולנים ומושל המחוז היה צריך לפשר או לפסוק. אמנם אבא השתדל למנוע זאת אבל לא תמיד בהצלחה. אבל הריב לא היה רק בין הרבנים אלא גם בין תומכיהם וחסידיהם. אבא היה אדוק ובעל זקן, הניח תפילין אבל לא חבש שטריימעל. גם ברחוב לא התהלכו בהם אלא בחגים. בהיותי צעיר רצתי מוקדם להתפלל כדי להספיק להגיע לתנועה.

ההכנות לפסח ולשבתות: נהגו לצבוע ולסייד, לצחצח ולנקות הכל. היו כלים מיוחדים לחג שהורידו אותם מעליית הגג ולכל ילד היתה כוסית שלו מזכוכית בצבע אחר. אבא ערך את הסדר כהלכתו אבל לא הסב על מיטה וכך נהגה כל משפחתנו. הדוד היה אדוק אבל מתקדם. בחול המועד אבא המשיך לעבוד, כי אי אפשר היה לסגור את העסק לשבוע שלם. כבר בימי חנוכה, הרבה חודשים חג הפסח, אמא נהגה להכין שומן אווזים. גם לא קנינו מצות שמורות אלא רגילות. יין לקידוש אמא הכינה לבד בבית מצימוקים. את התבשילים והעוגות גם כן הכינה בבית ושלחה אותם למאפיה שהיתה בשכנות והכל מסומן בפתק עם השם. לפעמים אני נשלחתי להביא את כל זה מהמאפיה הביתה. בשבת לא הדלקנו את החשמל, אבל אחר כך עשינו זאת. בליל שבת אמא בירכה על הנרות ואבא עשה קידוש על היין והחלות. כולנו ישבנו סביב השולחן ורק כשהתבגרתי, ברחתי באמצע לתנועה.

לתנועה נכנסתי הודות לבן דוד שלי טושק (אברהם) אמאראנט מקיבוץ מזרע. הוא כהרגלו התחיל להלהיב אותי ונכנסתי לקן. היה לי מאבק קשה עם אבא בקשר לכניסתי לקן כי הוא התנגד לכך. ברחוב היהודי בכלל היתה אוירה נגד השומר הצעיר. אבא דרש ממני לקרוא איתו את פרקי אבות בכל שבת ורק אחר כך הסכים שאלך. פעם נעלמתי לו לפני אמירת פרקי אבות והוא הלך לחפש אותי. כשהתקרב למרתף שבו היה הקן, משהו פתאום צעק – אביך מתקרב – ואני התחבאתי בחדרון קטן וחשוך. הוא נכנס ושאל איפה אני אבל לא ענו לא. כאשר חזרתי הביתה קיבלתי ממנו מכות. אמא אמנם התנגדה להליכתי לתנועה אבל השלימה באין ברירה.

התנועה: מה שאפיין במיוחד את קן "השומר הצעיר" בטרנופול, שהיה מורכב בעיקר מהנוער האינטיליגנטי והלומד, בניגוד ל"גורדוניה" או תנועות אחרות. כך היה גם במקומות אחרים. התנהלה פעילות בקבוצות על ידי מדריכים והכל בשפה הפולנית. כל ערב נפגשנו בקן, שרים רוקדים ויוצרים הווי שומרי ידוע. בליל שבת היה הקן ריק כי כולם השתתפו בסעודת השבת. בימי שבת וראשון יצאנו לטיולים ובקיץ למחנות יחד עם קיני האזור. בעיר גם התקיימו כנסים של התנועה באזור. והנה הגיע היום שהיכה קשות את הקן בטרנופול: התקיים כנס תנועתי בחג הפסח בעיר. מול הקן היו כמה בתי כנסת. באו שומרים מקיני הסביבה בלבוש שומרי ועם תרמילים ובמקום להכניס את הלחם פנימה לקן, השאירו אותו בחוץ נראה לעין. קשה לתאר את ההלם והזעזוע כאשר היהודים מכל הרחובות הסמוכים ראו לחם בימי הפסח. ממש דבר איום ! קמה סערה גדולה ופנו לרבנים והחלה הסתה פרועה נגד השומר הצעיר. קודם כל, ההורים הוציאו את ילדיהם הצעירים מהקן. כאשר אבא שמע על כך, החלו צעקות גם אצלנו, אבל אני הייתי אז כבר מדריך ועברתי את הסערה. אחד מוועדת התמיכה בקן ניסה להסביר שהדבר נעשה על ידי טיפש אחד ולטשטש טת חומרת המקרה, אבל ללא הועיל. הקן חוסל ! ומאז לא יכולנו לשקם אותו יותר בטרנופול. ונוסף לכל זה – זה היה בשנת 1930 – עת המשבר הגדול והמאבק הקשה נגד הקומוניסטים היהודים שעשו שמות בקן. מההנהגה הראשית באו גולה מירה, מרדכי אורן ועוד אבל לא יכלו לעזור הרבה וקן קטן בקושי התקיים. אני הייתי גזבר הקן ותמיד חסר לנו כסף לשכר דירה ולכן הנהגתי שכל ילד ומבוגר יתן כל יום גרוש אחד לקופת הקן. היה לי פנקס ושקית וכל גרוש נרשם. כך הצלחתי לשלם שכר דירה. המאבקים בין התנועות לא היו קשים: בית"ר לא היה בעיר, רק "מכבי" ו"בר כוכבא". אמנם היה ארגון הסטודנטים אבל לא היה להם כל קשר לתנועות הנוער. עיקר המאבק היה עם גורדוניה. בגמנסיה הפולנית לא היתה לנו בעיה עם השתיכותנו לתנועה והדבר לא עניין אותם. המורים אסרו על התלמידים ללכת לבתי הקולנוע כי עיקר דאגתם היתה ללימודים.

משבר הפקפוקים: בהנהגת הקן היו מוניו דונר, אני ועוד. בוגרי הקן סבלו מאד מחוסר עליה כי לא יכלו להתחיל ללמוד מקצוע (התנועה אסרה המשך לימודים) ולא יכלו לצאת שוב להכשרה לאחר שישבו בה זמן רב. לכן היהודים הקומוניסטים מצאו בהם טרף קל והחלו לחתור ולפעול אפילו בתוך הקן. הם פעלו בצורה שקשה היה לנו להילחם בהם: נטפלו למדריכים מרכזיים של הקן, דברו והעבירו אותם לצידם, אבל השאירו אותם לחתור בתוך הקן בפנים ועד שגילינו זאת, הם הרסו לנו לגמרי את כל הקן. הם לא פעלו באופן שיטתי ובקבוצות אלא עם כל אחד מהמדריכים בנפרד. המפלגה הקומוניסטית בפולין היתה בלתי לגאלית ולכן עבדו במחתרת ובצורה פרטיזנית. הם למשל הקימו ספריה מטעם איזו אגודה מקצועית ומי שבא להחליף אצלם ספר, החלו בשיחה איתו ולהשפיע עליו. הם גם נתנו לבאי הספריה חומר תעמולה. התנאים הכלליים בפולין היו לטובתם: המצב הכלכלי בכלל ובמיוחד של היהודים והנוער היה קשה, עבודה לא קבלו ו"סרטיפיקטים" לא היו וכל זה שימש רקע פורה לחתירתם. אמנם היו בחורים יהודים קומוניסטים מוצהרים ואותם הושיבו השלטונות בבתי סוהר בסטניסלבוב. לפני כל האחד במאי כבר אסרו את כל המנהיגים שלהם. פעם אפילו המשטרה באה לאבא והזהירה אותו כי אני ברשימה השחורה שלהם כחשוד באהדה לקומוניסטים. כך למשל, מונדק גרוברג שהיה כבר בפלוגה המקצועית בלבוב והיה מגיע רק לביקורים הביתה, והנה כמה גויים צעירים האשימו אותו שכביכול חילק חומר תעמולה בלתי לגאלי ובאו ואסרו אותו. הוא ישב חודש ימים ורק אחרי בקשות והשתדלויות שוחרר ויצא לגמרי שבור, בעיקר מבחינה נפשית. גם אנו השתדלנו כמה ימים לפני האחד במאי לא לבא לקן פן יבואו לאסור אותנו. למרות שהקן היה לגאלי, השלטון ראה בנו קומוניסטים ושוטרי חרש שבקרו בקן ידעו שאנו קוראים את ספרי קארל מרקס וכו'. אבל מה יכולנו לעשות ? כל זה חיסל את הקן ועברנו לחדרון צר וקטן. כל השכבה הצעירה והבינונית התפרקה כי ההורים אסרו עליהם לבוא לקן. נשארנו רק קצת מהבוגרים והיינו נפגשים מדי פעם בפארק, למרות הסיכון שיראו אותנו משוחחים ביחד. קשר ישיר עם הארץ לא היה לנו אבל היו לנו חברים בהכשרה בנדבורנה ובלבוב. שרידי הבוגרים האלה, יחד עם בוגרי רישא ולבוב (טר"ל: ראשי התבות של טרנופול, רישא ולבוב) והם שהקימו את קיבוץ "מסד".

בשנת 1933, אחרי הכיתה השישית, יצאתי לוינה ללמוד. היתה לי נטיה לחשמלאות ורציתי להתקבל לבית ספר מקצועי בפולין אבל אף בית ספר לא רצה לקבל יהודים למרות שהיו בתי ספר כאלה בקראקוב ובלבוב. מכיוון שהיתה לי אחות בוינה וגם עמדתי לפני גיוס לצבא הפולני, ובנוסף, התנועה שלנו נחלשה אז והיתה כמעט מפורקת, לא בזבזתי זמן והחלטתי לנסוע לוינה. גם סידרתי זאת עם הקיבוץ שלי וקיבלתי אישור כפי שקיבל אחד שלמד חשמל בצ'כיה. גם ללמוד בוינה לא היה פשוט כלל כי לא היתה לי תעודת בגרות ולא יכולתי להתקבל לטכניון אלא רק בבית ספר טכני. אחותי סדרה לי הכל. באתי ונרשמתי לבית הספר הטכני והצטרכתי רק לחדש את ידיעתי בשפה הגרמנית. אחותי נהגה לשלוח לי כל השנים את עיתון הנוער של ה "ס.ד." מוינה ונהניתי ממנו מאד כך שהשפה הגרמנית לא היוותה כל בעיה ובשנת 1933 התחלתי ללמוד. התחלתי גם כאן לבקר בקן שהיה אמנם במרתף אבל יפה. גם אצלם היה פילוג בין התנועה הרוסית נצ"ח לבין השומר הצעיר המקורי. השליח מהארץ פרץ מרחב ניהל אז את כל המאבק נגד נצ"ח ובאו שליחים לכל צד. פעם בכל זאת עשו מפגש בין התנועות במחנה קיץ. בוינה, כל קיץ יצא כל הקן למחנה ואת הדירה סגרו. כדי לאסוף כספים למחנות הקיץ, שלחנו, מספר חודשים לפני היציאה, מכתבי בקשה לכל מיני חברות מזון ואנשים וביקשנו את תמיכתם בכסף או במזון. באופן רשמי היינו תנועה צופית ונזהרנו שלא להזכיר את המילה נוער סוציאליסטי, דבר שאף הציל אותנו בימי דולפוס אחר כך. באופן כזה אספנו למחנה מצרכים של אורז, קמח, אטריות וכו' אבל התנאי של כולם היה שמוכרחה להיות במחנה מבשלת מוסמכת וכן גם רופא קבוע. בעיית רופא קבוע היתה די קשה. עירית וינה שהיתה עדיין סוציאליסטית נתנה תמיכה כספית לפי מספר הילדים בנוסף לתמיכה הכללית שנתנה לנו. אנו הבוגרים היינו המדריכים והמנהלים של המחנה. זמן רב לפני כן יצאנו כמה חברים לחפש מקום מתאים ביערות האלפים, שכרנו דירה על כל המבנים שבה אצל איכר והילדים וכל המדריכים ישנו על קש בסככות ואת הבית הועדנו למטבח וחדר אוכל. אפילו לנסיעה ברכבת למחנה קיבלנו מהשלטונות הנחה. על כל עשרה ילדים היה מדריך עם תעודה מיוחדת מטעם העיריה. הפעילות במחנה היתה כרגיל שיחות, טיולים, משחקי יום ולילה ואף היה תמיד שליח מהארץ. פעם זה היה ידידיה שליפקה (שוהם) מקיבוץ בית אלפא. המחנות האלה התקיימו עד שנת 1937.

 

עיקר הלימודים שלי התקיימו בשיעורי ערב וביום עבדתי בבית מלאכה שהיה קשור לבית הספר והיה תחת השפעת ה ס.ד. הסוציאליסטית. ראיתי שם תמונת מחזור אחד שנשלח לרוסיה לעזור לה לבנות את הסוציאליזם אבל כפי ששמעתי, אף אחד מהם לא חזר לוינה ועקבותיהם נעלמו – סטאלין גמר את כולם באשמת בגידה. בעת ההיא קמה התנועה הנאצית באוסטריה והחלו לזרוע הרס, לא רק בין היהודים, אלא גם בין לא יהודים בכל רחבי המדינה. ה ס.ד. היתה עד אז חזקה מאד והצליחה כמעט לגמרי לעקור את השכרות בין האוכלוסיה. כל יום ראשון בבוקר היא הוציאה את רוב האוכלוסיה ליערות שבסביבה לפעילות והסברה פוליטית ולמנוע את השתיה המופרזת של אלכוהול. הפעולה הזאת נמשכה גם לאחר שדולפוס הגיע לשלטון ופירק את ה ס.ד. ואנו יצאנו עם כולם כאילו מדובר בפעילות לגאלית רגילה של יום יום. פעם יצאתי עם אחותי ועם האחרים ומסביב עמדו כדי להזהיר מהמשטרה המתקרבת ואז כביכול המשכנו בטיול.

בחודש פברואר 1934 היתה התקוממות של פועלים אבל היא כבר באה באחור. הפועלים בעיר איבדו את האמון במפלגה שלא ידעה לעמוד בזמן בפרץ ובעיקר שהתגלתה בגידה גדולה בתוך שורות המפלגה. דולפוס היה ראש ממשלה מטעם מפלגת העם הימנית מאוד, אבל עדיין לא נאצית. אחריו בא שושניג, ראש הלאומיים ןהקתולים שעמדו בקשר עם הכנסיה באיטליה ובאמצעותה עם מוסוליני ואף כרתו איתו הסכם. כל זה נעשה כדי להחזיק כביכול את הראש מעל המים נגד הנאצים שהלכו והתחזקו בכל הארץ, אבל עדיין לא בוינה האדומה. ואז פרצה ההתקוממות וברובעים מסויימים אף הצליחו מאוד. בוינה היה אז פרץ מרחב שהיה לו דוד קצין משטרה שעזר לנו הרבה בעת הצורך. למשל, היו חברים שלנו שהלכו לעזור לסוציאליסטים במאבקיהם, אבל לא תחת השם השומר הצעיר. לא אחת קרה שאסרו חלק מחברינו והיה צורך לטפל בשחרורם, אחרת מי יודע כמה זמן היו יושבים בכלא. התנועה שלנו בתור צופים היתה לגאלית עד עלות הנאצים. בקן ניהלנו פעולה ענפה מאוד וערכנו הרבה טיולים. הקשר עם הארץ אמנם התקיים, אבל בגלל מיעוט הקינים, לא היו לנו שליחים קבועים. אני עמדתי מטעם הקן בקשר עם ההנהגה העליונה בורשה ואפילו הזמנתי סמלי הבוגרים אצלם. ביקר אצלנו ידידיה שוהם שבדרך חזרה ארצה התעכב בוינה חודש ימים והיה במחנות הקיץ שלנו. מחנות הקיץ היו המאורע החשוב והמרכזי בכל פעולותינו. את כל הפעילויות בקן ניהלנו אנו הבוגרים בכוחות עצמנו. אמנם קיבלנו חומר מהתנועה אבל הוא היה ברובו בעברית וחסרוננו הגדול היה שבקן ידעו עברית רק מעטים. אני אמנם לא ידעתי טוב עברית אבל את עיקר החומר תרגמתי לגרמנית. למעשה היה נתק בקשר עם התנועה.

אופי הקן היה כמו בפולין: הפעילות התרבותית, טיולים ואפילו הרעש שבדרך כלל אפיין את הקן השומרי, ולא פעם היו לנו בעיות עם השכנים. מכיוון שהיינו רשומים וליגליים, באו מטעם השלטונות לביקורת שנתית. אנו ידענו תמיד את מועד בואם והכנו בזמן את הדו"ח, ישבנו איתם וכיבדנו אותם בהרבה בירה והראינו להם את כל תוכנית הפעולה שלנו בשטח התרבות והצופיות. אני הייתי חבר בהנהגה הראשית באוסטריה ונציג התנועה ב"החלוץ" שניהל פעולה עניפה מאד. כמו בכל תנועה, היה לנו מאבק על מספר הסרטיפיקטים המגיע לנו ומצבנו היה קשה כי ליתר התנועות באו שליחים מטעם מפא"י שלא ראו אותנו בעין טוב, והם גם היו רוב. ואולם, במזכירות המצומצמת של "החלוץ" הסתדרנו כי היתה הבנה וידידות בינינו. ההכשרה היתה נפרדת לכל תנועה, ודוקא שלנו היתה הפעילה ביותר מכולן. פעם נסעתי עם שליח מהארץ, שמו שפירא מהמזרחי, לבקר בכל נקודות ההכשרה וראינו כמה עלובות היו ההכשרות האחרות. קודם כל, היו להם מעט מאד אנשים בהכשרה והיו להם בעיות של התידדות עם שיקסות ואפילו הריונות. לעומת זאת, ההכשרה שלנו היתה מאורגנת היטב בחווה אצל יהודי עשיר ושמו גוטמן. עבדנו אצלו בחקלאות ובעיקר בסלק סוכר. בסמוך היה בית חרושת לסוכר וגם שם עבדנו. כמו כן עבדנו בקציר שנעשה בצורה פרימיטיבית על ידי הגויים אנו העמסנו את האלומות על עגלות עם דפנות רחבים וגבוהים. החווה ספקה לנו מתוצרתה ואת כל צרכינו ובנוסף כל אחד קיבל שני שילינג שיכולנו לחסוך אותם לצרכי הקן. מדי פעם, קיבלנו מהחווה ארגז גדול עם שומן חזיר וכל הבחורות השמינו ממריחתו על הלחם. בהכשרה היינו כ 10-12 איש כי לא כולם יכלו לצאת להכשרה בגלל עבודתם בעיר. עבדנו גם בליווי עגלות גדולות מאד, רתומות ל 4 או 6 סוסים, עם ענבים לוינה. בדרך עשו חניות והעגלונים נכנסו לבתי המרזח לשתות אבל נוכחותנו אלצה אותם לקצר את ההפסקות. גם אני השתתפתי פעם בנסיעה כזאת שנמשכה כל הלילה עד שמגיעים לוינה. עבדנו גם בחפירת בורות לאחסון תחמיץ הפסולת מסלק הסוכר שנסחט. את התחמיץ מסדרים לפי שכבות, דורכים ומהדקים שכבה אחר שכבה והעבודה הזאת נמשכת עד לעונת השלג. לאחר מכן חוזרים הביתה ועם האביב שוב יוצאים להכשרה. לי היה שם מחתרתי כי לא הייתי אזרח אוסטריה ובתור שכזה, אסור היה לי לעבוד במדינה. קיבלתי את ניירותיו של אחד שלמד כימיה באוניברסיטה וכך יכולתי לצאת לעבוד בהכשרה. היה שם נאצי אחד שבדק את הניירות וראה שאני לומד כימיה והחל לשאול אותי שאלות בכימיה. אני גמגמתי והתקשיתי לענות לו ואז הוא אמר – אין פלא שהיגעת לעבודה כאן, עם ידיעות בכימיה כשלך.

בשנת 1934, לאחר שדולפוס נרצח, נסעתי לביקור בכרטיס מוזל לגליציה. הייתי אצל ההורים כחודש וחצי וחזרתי לוינה. כל הזמן התכתבתי עם ההורים וממכתבים מהם הגיעו אלי, ואפילו ארצה. את לימודי סיימתי ב 1936, תאוריה למדתי בערבים ופרקטיקה ביום. שם גם למדו פועלים מבתי חרושת שנשלחו להשלים את השכלתם במקצוע מסוים. עליתי ארצה 10 ימים לפני כניסת היטלר לוינה ב 21 בפברואר 1938. את אסתר (לימים אשתי) הכרתי בוינה אבל לא לא היינו משפחה ולא גרנו יחד (היא גרה אצל הוריה). עליתי לארץ על סרטיפיקט שבקושי השגתי ואסתר עלתה שמונה חודשים אחרי, ולמעשה היא סגרה את הקן. נסעתי דרך טריאסט ובאוניה היו הרבה מאוד חלוצים מפולין ואני היחידי מוינה. השתייכתי לקיבות "מסד" עוד בחו"ל ועמדתי בקשרים עם חברי הקיבוץ בני טרנופול – מונדק, מוניו וכו'. כמו כן, הייתי בקשרים עם בוגרי קן וינה שהלכו לקיבוץ גת. בהגיעי לחיפה, באתי לבת-גלים. היו לי קרובים בהדר ויצאתי ברגל אליהם. כמובן שקיבלתי מהם על הראש על שהעזתי לצאת לבד בזמן המאורעות. משם נסעתי לכפר סבא לחברי שהיו בקיבוץ גת ודן. הייתי אצלם כשבוע ימים ונסעתי לתל עמל. בדרך עברתי בבית-אלפא כי שם היו להם עוד צריפים וחלק מהחברים. בתל עמל "החומה והמגדל" עוד עמדו ובצד הצפוני, מעבר לאסי, כבר החלו לבנות את בית הקומותיים. נבנו גם כמה צריפים לאורך שדירת הפיקוסים שהיו צריכים בעתיד להקיף את הפארק. אברהם ד. היה נהג המשאית ואיתו נסעתי בדרך לרגלי הגלבוע ועברנו ליד קברו של חיים ברוק במקום שנהרג.

 

ראו המשך עדותו של אברהם מהתקופה שלאחר עלייתו ארצה בערך "ניר דוד – תל עמל".