כפר ויתקין ההתחלה 1א

יומנו של ישעיהו (שייקה) פורת (פוירשטיין) אודות ימיה הראשונים של ההתיישבות!

יומנו היחודי והמרגש של פורת, בן קבוצת המייסדים, פותח ביום 27 באוגוסט 1930 ומסתיים ביום 9 במרץ 1931, תקופה של אך מעט יותר מחצי שנה. תעתיק היומן מכתב היד המקורי נעשה ע"י בתו של פורת, יהודית עובדיה, ונמסר לידי באדיבותה. כל מאמציה לאתר עתה את כתב היד המקורי עלו בתוהו ואפשר שאבד במהלך השנים.

ללא תאריך (מעין הקדמה)

פרקים לרשימה: קבוצת הראשונים בואדי חוארת, קבוצת הראשונים שעלו לכבוש את ואדי חוארת לבית האבן היחיד שעמד בשטח. "אבניה" כללה עשרים בחורים רווקים משני ארגונים: ארגון ב' על שם ויתקין וארגון ג' העמק.

הזכרונות הקשורים עם קבוצה זו, לא מפני שמרגישים שהם נעלים על בני אדם מצויים, גם כשהנם שונים מהם במעט או הרבה, הם היו עדים למאורעות גדולים בחיי ההתישבות החקלאית בשטח גדול ורחב בארץ ולחוף ים התיכון. הדבר הזה לא בא בזכותם האישית אלא מכוח השתלבות הנסיבות ואין צורך לכלוא עדותם למען דעת הדורות הבאים אחרינו. איך קבוצת בחורים השליכה מאחורי גוה את כל עברה והלכה למשימה שלא ידעו מה סופה, כי אם רק בכוח אמונתם שעתיד השטח הרחב (שנעבד באופן אקסטנסיבי על ידי בדואים שחיו בתנאים קשים) יתפוש מקום מרכזי בהתישבות החקלאית של הארץ. ועוד דבר, יש להעלות הזכרונות של הראשונים מתוך פחד הנשיה המוחקת עקבות כל דבר אנושי, כמחוק גלי הים את עקבות הצועדים בחול החוף.

27 לאבגוסט 1930

מתחיל אני לרשום את תולדות הכיבוש בואדי חוארת. רציתי שעבודה זו תהיה קולקטיבית, שישתתפו בה כל חברי קבוצת הכיבוש של ארגון ג' "העמק", אבל לא יכולתי להשפיע על חברי שייקחו חלק אקטיבי, ע"כ תהיה המחברת הזו כעין יומן פרטי שבעיקר אשתדל למסור בה את המתרחש מסביב לקבוצת הכיבוש הראשונה בואדי-אל-חוארת. אינני רוצה לקבוע לי תוכנית מסוימת, מסופקני אם אוכל תמיד להתנהג לפי תוכנית זו.

זה זמן רב אני דוחה את התחלת הכתיבה והערב החלטתי לכתוב. בבית שקט גמור, אין מפריע, כולם על הגג. בחדר לא מחניק ואפשר קצת לכתוב.

במקרה היום עבר בלי דברים יוצאים מהכלל. עבדתי בפרדס – טיפול הרכבות (סידרתי צלבים מחוטי ברזל). מכל קבוצה עבדו בפרדס 5 איש ואחד בצבעות. שני חברים מאירגון ג' "העמק" חולים, אחד בטיפוס ואחד ברבמטיזם. אחד נסע לטייל (לבקר בין חברי האירגון).

מיקרה אחד קרה לפני כמה ימים. בזמן האוכל א. התפרץ באופן גס וחריף. פעם הראשונה בחיי אני רואה התפרצות בצורה זו. רציתי לקרוא אותו למשפט חברים בעד התנהגות כזו, אבל חברי מנעוני מלעשות זאת, באומרם כי מספיק המוסר כליות שיש לו ולא כדאי לעורר את השאלה מחדש. גם אני הייתי מסתפק לו ידעתי שבאמת הוא מצטער ומודה שעשה דבר רע. יש ברצוני לשוחח איתו על מקרה זה.

בזמן האחרון חיי הקבוצה ירדו עד למאוד. האנשים התרגלו אחד לשני ומחוסר פעולה ומעשים התחילו לזלזל במקום וחד בשני. מי יודע לאן נגיע באם העבודה בשטח לא תתחיל בקרוב. לי כבר נמאס לשבת פה בחוסר התקדמות. יום יום אני עובד בפרדס הגדוד, אבל לא לשם כך באתי הנה. מכל התוכניות שלנו לא יצא שום דבר. זה קרוב לשנה שאנחנו ב"ואדי" ולא זזו העניינים בכלום. מיום ליום מחכים שהאריסים יעזבו את השטח. במקום בין החברים מצב רוח קשה ומתוח.

מהחברות על המקום נשארה רק חסידה. מ. החדשה קודחת והיתר עזבו מסיבות הקדחת. לפני חודש חלו מאיתנו 70% מהחברים. כעת שקט. מ. הקודחת היחידה מהקבוצה.

יום רביעי, 10 לספטמבר 1930

ידי רועדות עוד בכתבי שורות אלה.

ביום שני יצאנו לחרוש. להתחלת החריש באו שני אנגלים לשמור עלינו. ערבים מהבוקר התחילו להסתובב ולתפוס עמדות על הגבעות מסביב הבית. כולם מזויינים במקלות ארוכים (נבוטים). יצאנו 10 זוגות בהמות ו 18-20 איש. בשעה 1:20 אחרי הצהריים יצאנו לעשות תלם ראשון. את החריש התחלנו מהצד המערבי של הבית. כשרק פתחנו תלם ראשון, התפרצו מכל הצדדים ערבים עם המקלות ובמכות הכריחו אותנו לסגת אחור. כולנו קיבלנו מכות. גם לערבים הרבצנו. על גופי ישנו סימן הגון. פצועים אנושים מאיתנו לא היו. הצטיין בקטטה נ., הוא חרש איתי ותמיד תפס את המקלות אצלם. הח. רץ על הסוס להודיע לאנגלים שעמדו בואדי עם האוטומובילים אבל מכל הצדדים סבבו אותו הערבים ובהגיעו למעיין מוכרח היה לחזור מבלי שיודיע לאנגלים. בדרך ירו עליו הערבים ובקושי חזר הביתה. בינתיים נשלח שוטר ערבי על הסוס להודיע לאנגלים. אנחנו חזרנו לחצר וחיכינו. בעוד שעה באו האנגלים. אכלנו צהריים ושבעים יצאנו לרתום את הבהמות. האנגלים הסתובבו בחצר והיו מוכנים לכל מיקרה.

ב"כ הכשרת הישוב ל. וב.-ש., אחרי שיחה עם מנהלי המשטרה פרדי ופידג'רון, הודיעו לנו שנצא עוד פעם לנסות לחרוש. בינתיים כוחות הערבים גברו, נוספו להם הרבה רוכבים על סוסות, בערך היו ערבים 200 איש. אבל גם לנו נוסף מרץ ע"י השופרים (נהגים) היהודים והניסיון שרכשנו מהקטטה הראשונה. הזדיינו קצת במקלות, ע"י כל זוג בהמות הלכו שני בחורים, אחד החזיק את המושכות והשוט והשני את המחרשה ומקל. יצאנו מהחצר וטרם הספקנו לעשות תלם אחד, התפרצו הערבים במרץ יוצא מהכלל. לא עזרו השוטרים האנגלים. אנחנו הרבצנו להם מכות וגם קיבלנו. אחד מהחורשים מנתניה קיבל מכה ברגל ונפל על המקום. שלושה מהערבים נפצעו קשה ובתור שבויים, לקחו אותם האנגלים על האוטו והובילו אותם לטול-כרם. הרבה מהערבים נפצעו ונמלטו – מידינו ומהאנגלים. ההתפרצות גברה עם כניסת הרוכבים בין שורות החורשים. על אף מאמצינו להחזיק מעמד בשדה, הוכרחנו לחזור לחצר ולחכות לפקודות חדשות. אזרנו כוח. בינתיים הצבא הסתדר בשרשרת וקיבל פקודה מהמפקדים לירות באש באם הערבים ירצו עוד פעם להפריע. יצאנו עוד פעם והתחלנו לחרוש תחת משמר האנגלים ותחת הרושם שכעת, בשום אופן, לא נרד. הערבים כנראה נבהלו והתחילו לאט להתפזר. הצבא התחיל לתפוס את העמדות על הגבעות וככה חרשנו עד הערב והצבא השתלט על הסביבה. שבנו עייפים מהעבודה ומתיחות העצבים ומהכאבים שכל אחד רק בערב הרגיש אותם. בבית קסרקטין. את המיטות המסודרות מסרנו לאנגלים ובעצמנו ישנו בחוץ.

פעם ראשונה ראה הבית שלנו המון אנשים כזה. בבית צפוף, רעש, ליכלוך ואין אפשרות להתבודד בפינה ולעשות חשבון ממעשה היום. הכל דוחף והולך לפי האינרציה, אין מקום למחשבה, לדין וחשבון עצמי. ההכרח שלנו, של כל עמנו, מביא אותנו למצב שכזה. הייתכן שבשטח כל כך רחב, איפה שהאדמה טובה והמים בשפע, יתקיימו 80 משפחות בעוני במקום שיכולים להתקיים 1000 משפחות ברווח ?

לעת עתה אנו כולנו על חזית. מסביב צבא, הדרכים בחזקת סכנה, אין לעבור ממקום למקום בלי שמירה. עד מתי זה ימשך לא ידוע.

יום שבת, 20 לספטמבר 1930

כבר יותר משבועיים אחרי תחילת החריש.

הצבא שגר בבית עזב. על מקומם באו 21סתדרו במחנה אוהלים מהצד המזרחי של הבית. החרישה הולכת במרץ. יום יום חורשים 10 זוגות בהמות, 2 טרקטורים פרטיים. אתמול הביאו שני טרקטורים של הקק"ל. כנראה שאת הטרקטורים מכרכור יפטרו. בדרכים עוד נוסעים עם שוטרים. ביום חמישי התחילו לחרוש על הגבולות, התחילו בגבול של הכפר "אום-חלד".

אתמול היתה לנו שמחה גדולה. הפעם הראשונה ששתינו מים מבאר על ידנו, מים טובים, "מי מעיין". אמנם השאיבה במשאבת יד קשה מאוד אבל בעוד חודש יש תקוה שיסדרו גם מוטור עם משאבה טובה. ועם השמחה הגדולה הזו מתעוררת השאלה כמה קטני ערך ופעולה אנשים שהתעסקו בסידור המים שלנו. הלוא את הסידור הזה אפשר היה לעשות לפני כמה חודשים ולמה היה להוציא כל כך הרבה כסף ומרץ בהובלת מים מנתניה ופרדס ומפרידמן. תמיד קימצנו בטיפת מים כי הובלתם היתה עולה בהמון כסף. יש לציין שמכל הצדדים יש כוונה בלתי נראית מראש להקשות על האנשים בכיבוש – שירגישו יותר את הכיבוש. במקום להקל תמיד מקשים ותמיד כנראה נהיה זקוקים לעמוד הכן לכל דבר ולהדוף את המקשים.

היום היתה אצלנו תחרות בכדור רגל בין קבוצת השוטרים האנגלים ובין "מכבי" חדרה. אחרי אלפיים שנה ראה הואדי מגרש מסודר מדוד לשם משחק בכדור רגל. האם גם את העובדה הזאת יש לזקוף על חשבון הכיבוש המלא של השטח מאנשים פראים חסרי תרבות ? רבים מהחברים חשבו ככה.

קראתי את מה שכתבתי ביום רביעי 10 לספטמבר ואני רואה עד כמה צדקה איסידורה דונקן בהקדמה לספרה "וידוי": "יכול אדם בידי עמל ותלאה להבקיע לעצמו דרך אל קו המשוה, להראות נפלאות של גבורה במלחמה עם אריות ונמרים ואחר כך לנסות להעלות את כל זה על ספר – ולהיכשל. ולעומת זאת – יכול אדם לבלתי מוש מד' אמות המרפסת שלו ולכתוב ספר על ציד נמרים בג'ונגלים בכוח קסם רב, עד כי הקוראים יאמינו באמיתות המחבר".

ובקבוצה האנשים התחילו לעבוד במרץ, כולם עסוקים, חדלו הנסיעות. במקרה כולם בריאים, הקדחת עזבה אותנו ואנחנו שמחים שיכולים להתמסר לעבודה. החיים בקבוצה התחילו לפעם ביתר מרץ, חדלה האפטיה והאדישות. מתכננים תוכניות לעבוד בשטח, להוספת אנשים לעבודה ובנית עוד נקודה, לקנית בהמות ולסידור משתלות ציטרוסים. מתחילים לסדר את הברכה. אבל מה שיצא מכל התוכניות מי יודע. אנחנו מוכנים להשקיע את כוחנו ואת המרץ ובלבד שניצור דבר מה אבל מצד הקק"ל יש רצון לצמצם את כל התוכניות לעבוד מחוסר כספים. לנו ברור שבאם לא יוסיפו עוד אנשים – לא יבנו עוד נקודה, לא יתחילו בעבודות ממשיות בשטח. עשרים אנשי הקבוצה הראשונה לא יוכלו לשלוט בשטח כל כך ענקי. אנו הסברנו לב"כ הקק"ל את המצב ואת דעתנו. האם יבינו הפקידים את הדברים כמונו ? הזמן יראה ....

בראש השנה, יום שלישי, יש לנו פגישת חברים מחוזית בנהלל עם החברים הנמצאים בגליל, בעמק ובשומרון. אני נוסע מטעם המזכירות לנהלל. יסעו גם חביב, שרגא ואולי גם חיים בן צבי. מחר יש עלי להתכונן לקראת הפגישה. צריך להכין הרצאה קטנה על המצב באירגון ודו"ח מפעילות המזכירות.

22 לאוקטובר 1930

כבר יותר מחודש ימים שלא כתבתי כלום. ובינתיים ....

שבת בערב, 22 לפברואר 1931

כבר סוף חודש שני של שנת 1931 ואני כל כך הרבה שבועות וחודשים לא החזקתי את היומן בידי ולא רשמתי כלום. ההיה מה לרשום ? הרבה מאוד. רק העסקים והעניינים השוטפים, חוץ מהעבודה, גוזלים כל רגע חופשי ואין אפשרות להתמסר לרשום אפילו את הדברים החשובים. אבל בסקרך את העבר, אינך יכול להתעלם מהטעות הזאת שלא רשמת כלום. הדברים, אם לא נרשמים, נשכחים וחבל מאוד. קם בי הרצון בכל אופן להמשיך ברשימות, אבל להתמסר יותר, ז"א לא פחות מפעם אחת בשבוע לרשום ביומן את מה שקרה.

במשך החודשים שעברו הספיקו לזרוע תבואות חורף ולחרוש לתבואות קיץ וניטעו הגבולות ב 8 שורות אקליפטוס. קרו שני מקרים של עקירת עצים, פעם אחת ביער ופעם שניה בגבול חדרה-קקון, 22 אלף עץ. הרגו בלילה את הסוס של שומר אחד. סידרו את המים בבאר ושואבים במוטור.

הקבוצות של א'.ב'. ו א'. ג'-ח' נפרדו, כל אחד ועולמו לחוד. אנחנו רכשנו באמצעים שלנו 5 זוגות סוסים. 4 זוגות עובדים בפלחה ו 1 עובד בנטיעות הגבולות. א'. ג'-ח' סידר מנבטת לימון והיא הצליחה. כך רוצים עכשיו להוסיף חושחש. בעוד שבועיים מתכוננים להעביר את הנבטים למשתלה. כל יום יש סכסוכים עם ערבים בקשר עם עדריהם. יש שדות יפים, ביחוד אלה שנזרעו מוקדם בואדי שומאלי. א'. ג'-ח' הגיש הצעה לקבל את החריש בחמשת אלפים דונמים בואדי שומאלי, עדיין לא נגמר המשא ומתן בקשר עם זה. השבוע יגמר.

במילים קצרות ולא קולעות, עברתי על תקופה ארוכה וחשובה בחיינו בואדי חוארת. אשתדל להבא לתקן את המעוות. אקוה שזה יעלה בידי.

1 למרץ 1931

ושוב תקפה הקדחת, החורף כבר פעם שלישית. אינני יודע מה לעשות, פני יורדים אחרי התקפה, כוחותי מתמעטים, ואיך מתפטרים ממנה ? יש מציעים לי לעזוב את הואדי אבל מה יעזור לי הדבר ? האם בנהלל, בעפולה, בבית גן וביבנאל לא קדחתי ? והאם רק לשנה באתי הנה ? הלא כל חיי מוכרחים לעבור פה. אומרים לשמור על הבריאות, לקבל חינין, לא להתעייף יותר מדי בעבודה, בדעה זו תומך גם הרופא. את החלק הראשון שבדעתו אשתדל למלא, אקבל בסדר חינין, אבל את החלק השני אי אפשר בכל אופן לקבל. אני מטבעי אני כזה שכל דבר, מסביבי ומסביב חברי, שלא בסדר, איכפת לי ואני משתדל תמיד להיות הראשון בין מתקני דבר – באופן פיזי ולא פיזי, ככה שלא אוכל למלאות. והעיקר, שמרצי לא פוסק ומלפש לו תמיד שדה פעולה. ועבודה יש די והותר, חוץ מיום העבודה הרגיל שכל אחד מאיתנו ממלא אותו. חשבתי לעכב את כל עבודתי הציבורית. הצעתי את זה לחברים ואין אפשרות. אולי יעלה בידי הדבר במועצה הקרובה שתתקים בעוד שבוע וחצי. אשתדל בכל כוחותי להיפטר מהעבודות הציבוריות. חושבני כי חברי בעבודה יבינו אותי ויתנו לי את האפשרות לחצי שנה להיפטר מהעבודות הציבוריות לשם מנוחה ושיבה לכוחותי הקודמים.

5 למרץ 1931, י"ג כסלו התרצ"א

אמי מתה,

היום קיבלתי מכתב מהגולה ובו מודיע אחי שאמנו מתה בי"ג כסלו תרצ"א. שלושה חודשים הסתירו ממני את הידיעה. לבי כולו דוי כי נשאר יתום. אבי זה קרוב לשנתיים מת ואמי – השנה. אין לי כבר לא אב ולא אם, רק אחות אחת וחמישה אחים נשארו לי בגולה, כולם יותר מבוגרים ממני ואני הכי צעיר – בארץ. העצבת והיגון שפוכים על פני וכולם שואלים לסיבה ולכולם אני צריך לספר. כולם חושבים שסתם מצב רוח רע מסיבת הקדחת. כבר זמן רב שאינני משתתף לא בשמחות ולא בצערות משפחתיות, כי כל קרובי נמצאים בחוץ לארץ, אבל מכתב זה שוב הכניס למחשבותי על המשפחה בגולה ולנגד עיני קמו אבא ואמא. את תמונת אבא שלחו לי ותמונת אמי איננה אצלי. שלום לעפרה, בחיק האדמה תמצא את מנוחתה, ברוך דיין אמת. במכתב מודיעים לי שיום השנתיים למות אבי יחול ב 25 לאדר.

9 למרץ 1931, ז' אדר תרצ"א

משה לויתן מת ב ז' אדר תרצ"א.

קרה היום אסון נורא בואדי. חברנו משה לויתן נהרג בעבודה. חרש בטרקטור חדש "קאטרפילר" על יד סמארה, באדמת 1660 דונם, על יד נחל אלכסנדר. כשניגש עם הטרקטור במורד הואדי לא יכול היה לעצור בו והוא בכוח נפל לתוך הואדי. לויתן טבע מפני שלא ידע לשחות. נכחו בעבודה גם כ. שלא יכול היה לעזור בכלום. כעבור עשרים רגעים הוציאו אותו מת.

קרבן ראשון בכיבוש, קרבן בידי הטבע. תמיד היינו בטוחים שזהירותו של ל. תשמור אותו מכל האסונות הקורים תכופות בעבודת המכונות אבל יד הגורל היתה שדוקא הוא, הזהיר, ימות על ידי מקרה אסון כזה. קבר ראשון של יהודים פותחים היום בואדי, לא רחוק מהבית, על גבעה כורים את הקבר. ידענו שבלי קרבנות לא נקנה לנו זכות על המקום והנה זה הקרבן בראשון ומי יודע מה עוד לפנינו. אבל נדמה לי שאצל אף אחד מאיתנו לא עובר רגש של פחד או רעדה לקראת המוות. אחים אנו, יודעים את תפקידנו ויודעים לשם מה באנו.

קצת בכיתי אבל הורגלתי כבר לראות מתים ואין הם מפחידים. ואני אולי סלע, כאילו שלא קרה אסון. עלי מקרים של מוות לא משפיעים, זעזוע של רגע וכאב לב לשעה – והכל חוזר על מקומו. הלילה שמרתי יחידי. כולם ישנו. כל פעם הייתי נכנס לחדרו של ל., שוכב הוא במיטתו מכוסה בשמיכתו, כאילו חי, וכך ישן את שנתו הבריאה והעמוקה. בבוקר ראיתי סימני התנפחות. אף רעד קל לא הפריע את השמירה.

יחידי בואדי היה בתפישת החיים. לעולם לא נכנס לתוך עניינים של ערכים. בדממה היה נושא את כאבו ואת שמחתו. וכשמצב רוחו היה טוב, היה שר בשקט, מבוקר עד ערב. וככה היה גם אתמול בלילה, העירותי אותו, הוא תיכף קם ובטרם לכתי לישון, נשמע קולו הבריא והשקט. בשקט ובסבלנות חיכה וציפה לרגע שבו יוכל לסדר את חייו במשפחה של מושב עובדים. בעברו עבד בתור מכונאי בתחנת הניסיונות. לא פעם היה אומר לי שברצונו לעזוב את המכונאות. והנה גם בואדי עסק במכונות, קודם באוטו ועכשיו בטרקטור, ומהם בא לו המוות. יחידי וערירי היה, בלי משפחה ובלי הורים. קורות חייו היו מלאים נדודים מרוסיה לאמריקה, ומאמריקה לארץ, ומהארץ לאמריקה ואחר כך, בתור חבר הגדוד העברי – שוב לארץ. ומאז הוא ממשיך את חייו בארץ. גם את מותו מצא בארץ, קרבן ראשון בשטח החדש, איפה שאלפי משפחות ימצאו את מחייתם.