לודביפול א סיכום היסטורי 1

לודביפול – סיכום היסטורי

עיירה על גדות הנהר סלוצ', מחוז קוסטופול, פלך ווהלין, כ 50 וירסטאות (קצת יותר מ 50 ק"מ) צפונית מזרחית מרובנה, וכ 20 וירסטאות צפונית מערבית מקורץ. בגבולות רוסיה הצארית מאז קריעתה וחלוקתה של פולין ועד תם מלחמת העולם הראשונה, בפולין העצמאית בין מלחמות העולם, ובגבולות אוקראינה כיום. נוסדה בשנת 1708 בסמוך לחורבות העיירה העתיקה חיבקוב שנהרסה בפלישה השבדית לפולין (1700-1721). בית העלמין היהודי העתיק הנמצא בסמוך מעיד על כך. (בבית קברות זה הניצב על גבעה נישאה ומוריקה לשפת הנהר, במסע בשנת 1997 בעקבות אבותינו זכרם לברכה, איתרנו באורח פלא את קברו של סבא יוסף שורצמן שנפטר ב-1930). הכפר שהוקם מעברו השני של הסלוצ', כ-4 ק"מ מערבית לחיבקוב, נקרא אז סעלישט גדול ע"ש הכפר האוקראיני סעלישט הגובל בו. ביניהם זרם נחל קטן, סמורדינקה שמו (פרושו בפולנית משהו מלוכלך), לשם נהגו היהודים לרדת לשטוף את עצמם וגם לעשות כביסה. לבערל גרודג' היתה שם פעם טחנת קמח המופעלת במים. השם סעלישט מקורו במילה הפולנית Siedliske. שמו המקורי של הכפר, לודביפול, שילוב שמות הנסיכים לודביק ופולה (סעמאשקוב ?), הושב לו עם הקמת פולין העצמאית לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. העיירות הסמוכות לה הן מז'יריץ', כ 20 ק"מ דרום מערבה וברזנה, כ 25 ק"מ צפון מערבה.

בשנת 1847 ישבו במקום 286 יהודים ואוכלוסייתו הלכה וגדלה, בעיקר בזכות מסחר ער בעצים – כריתת עצים ביערות העשירים שבסביבה והשטתם באמצעות דוברות על הסלוצ' לעבר נמל גדנסק שלחוף הים הבלטי. גם בית חרושת לנייר פעל במקום ואכסניה להלין את סוחרי העצים היהודיים שפקדו את הכפר לרגל עסקיהם. במקום גם היה סניף מקומי של הארגון הארצי - "ארגון בעלי המלאכה היהודיים".

בסוף המאה ה-19 כבר ישבו בלודביפול 1428 תושבים, 1210 מהם יהודים. היו אז בעיירה חמישה בתי כנסת, שניים מהם בנויים לבנים, רב ושני שובי"ם שירתו את הקהילה.

תוצאות מלחמת העולם הראשונה ותהפוכות "מהפכת אוקטובר" ברוסיה שבאה בעקבותיה, לא פסחו גם על לודביפול וגרמו סבל רב. בהמשך, הפוגרומים הרצחניים של פרעות "פטלורה" ו"דניקין" כבר כוונו בעיקר ליהודים. ב 1918 הוצתה העיירה ע"י אספסוף אוקראיני ונשרפה כמעט כליל ויהודים נקטלו. תושבים חיו בתנאים קשים ביערות ומגפת טיפוס שפרצה, גרמה למקרי מות רבים. לאחר מכן שוקמה העיירה בסיוע מפעל ה"ג'וינט" האמריקני וידועה עבודת הקודש שעשתה הרופאה ד"ר שרה סגל (בעצמה פליטה מרוסיה) בהצלת חיים. אוכלוסיית העיירה הידלדלה אז ל-1239 נפש, 916 מהם יהודים. בפולין העצמאית שקמה לאחר המלחמה, השתייכה לודביפול מנהלית לקהילת ברזנה הסמוכה ושם גם התנהל הרישום בספרי הקהילה. בבחירות לוועדי הקהילות שנערכו בשנת 1928, צורפה לודביפול לקהילת קוסטופול. כ 1200 יהודים חיו בעיירה ערב השואה, מרוכזים במרכזה, ואילו המיעוט הלא-יהודי, בשוליה.

החינוך העברי היה נשמת אפה של העיירה. דרדקיה ספגו עברית כבר בינקותם ב"חדר המתוקן" הציוני שבו מוזגו ישן וחדש ואשר למדו בו עברית וגם חשבון. בית ספר עברי שפתח המלמד יוסף סגל (בעלה של ד"ר סגל) ב 1918, נסגר אמנם כעבור זמן קצר מחוסר תנאים אולם היה בו משום הנחת היסוד לחיי התרבות העברית בעיירה. הילדים המשיכו ולמדו עברית בשנות ה 20 במסגרת "הוועד לפתיחת בית הספר תרבות" ומסוף שנות ה 20, משנפתח ביה"ס "תרבות" עצמו. לצד ביה"ס פעל גם גן ילדים עברי.

בשנות ה 30 כבר פעלו בביה"ס כיתות 7 שנות לימוד. ילדי ביה"ס היו מחויבים לדבר מחוץ לבית רק עברית ומי ש"נתפס" מדבר יידיש, נקנס. גימנסיה מאידך הייתה רק בעיר המחוז רובנה ואך מעטים יכלו להרשות לעצמם לימוד שם. באמצע שנות ה 30 נפתחו בסמוך לביה"ס "תרבות" גם בית ספר מקצועי וספריה ציבורית. הנוער למד נגרות, מסגרות וסנדלרות שכן מי היה בדעתו לעלות ארצה, היה חייב שתהיה לו הכשרה מקצועית כזו או אחרת. בספריה התקיימו הרצאות ונערכו דיונים וכן פעל במקום חוג לדרמה. מערכת משומנת היטב של קופת גמילות חסדים שפעלה בעיירה, או כפי שכונתה "בנק עממי", אפשרה חינוך לכל וסעד לעניים.

הסנטימנט הציוני היה נטוע עמוק בהוויית העיירה. עפ"י זכרונותיו של יהודה רבר, "הראשון שהפיץ בין הנוער את הרעיון הציוני היה מנדל שורצמן (מנחם שחורי). הוא למד בסמינריון למורים בוילנה וכשחזר הביתה לימי חופש וחג, היה מכנס אותנו ומספר לנו על מולדת חדשה בה יושבים יהודים עובדי אדמה ומדברים בשפה העברית". בסוף שנות העשרה ובתחילת שנות ה-20 של המאה העשרים, הוקמו בלודביפול סניפים של המפלגות הציוניות ופעילות תנועות הנוער כמו "החלוץ הצעיר", "השומר הצעיר", "גורדוניה" ו"בית"ר", פרחה בה. אפילו בנותיו של רב העיירה (עקיבא חזן) היו פעילות "השומר הצעיר". בשנות ה-30 עבדו חברי קיבוץ הכשרה של "גורדוניה" במנסרה של פיקובסקי בקצה העיירה. לא מעטים מצעירי העיירה עלו ארצה בשנות ה-20 וה-30, אחרים מצאו תקוותם החדשה בהגירה לקנדה וארה"ב. עימותים בין חברי תנועות הנוער השונות היו מחזה שכיח למדי, בעיקר לפני קונגרסים ציוניים וכן בעקבות ארוע רצח ארלוזורוב. הבחירות המקומיות לקונגרס הציוני הט"ז (1929) נפסלו, לקונגרס הציוני ה-י"ח (1933) הצביעו 153 לרשימת "א"י העובדת", 54 לרשימת "המזרחי", 25 ל"ברית הרוויזיוניסטים" ו-11 ל"ציונים הכלליים". לקונגרס הציוני ה-י"ט (1935) הצביעו 253 ואילו לקונגרס הציוני ה-כ' (1937), 74 מצביעים בלבד.

שנים אלה היו גם שנים של רווחה כלכלית מסוימת בעיירה. לצבא הפולני היה בסיס קבע בקסרקטין ביער שבפאתיה ונוכחותו נתנה תנופה חשובה לחיים בעיירה בכלל. אפילו את חזות פניה ניסו הפולנים לשפר. העיירה וסוחריה סיפקו לצבא מוצרים וסחורות. המשפחות המובילות, חלקן גם "חמולות" גדולות, היו משפחת פיינמן (סוחרי קמח), משפחות גרפינבוים, ולמן וקרצ'ר (עצים, מנסרות, השטת בולי העץ על דוברות נהר ליעדיהם, וראו בהקשר זה גם בנספח אודות הכפר ביסטריץ), משפחות שתדלן וקלינמן (בשר), משפחות רבר וגנדלמן (טקסטיל ופרוות) ומשפחת שולם-וולף פיגל (נעליים ועורות). יחד עם זאת, שיטת המיסים הפולנית דילדלה רבים מתושבי העיירה. בתי עסק נסגרו ומקורות פרנסה אחרים לא נמצאו. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה וכן גם בתקופת הסיפוח הסובייטי, העיירה לא חוברה לרשת החשמל.

שתי אחוזות אצילים בעיירה בלטו בפארן ובעושר שלהן, זו של ה"פריץ" האוקראיני מנשיקוב בעל הבקר וזו של ה"פריץ" הרוסי מרביוב בעל היערות.

על יחסי היהודים עם שכניהם הגויים מספרת לי בת העיירה יונה רבר: חיילים פולנים רבים שלקחו חלק במלחמתו ונצחונו של המרשל יוזף פילסודסקי על הסובייטים לאחר מלחמת העולם הראשונה (מאי 1920 – מרץ 1921), קבלו הרבה אדמות שהיו שייכות לאוקראינים, בין היתר ליד לודביפול. פולנים אלה נקראו אוסדניקים (מתיישבים) והם הקימו חוות על האדמות הללו. היו להם קשרים טובים עם יהודי העיירה והם נהגו לפקוד באופן קבוע את חנויותיה. גם שומרי היערות הממשלתיים שנקראו לסניצ'עס היו פוקדים את העיירה וכן גם קציני צבא. למעשה, אומרת יונה, היו יותר קליינטים פולנים מאשר יהודים. עם כניסת הצבא האדום למזרחה של פולין בספטמבר 1939, גורשו כל המתיישבים הפולנים הללו לסיביר.

התנכלויות נוער אוקראיני לנוער יהודי לעומת זאת, היו חיזיון נפוץ. בדרך לביה"ס הפולני שבפאתי העיירה, היה על הצעירים היהודים לעבור את האזור האוקראיני ושם היו לא פעם נתקלים בתוקפנות מצד ילדי הגויים. מספר משפחות אוקראיניות התגוררו בלב העיירה, בין בתי היהודים ממש.

יחד עם זאת, בשנים הללו של פריחה כלכלית יחסית בין שתי מלחמות העולם, אומרת יונה, נוכחות הצבא הפולני והקרבה לגבול הרוסי, הביאו גם לפעילות מסוג שונה. בתחילת שנות ה-30 תפסו השלטונות הפולנים מרגלת רוסיה (יהודיה) שהסתתרה בבית משפחת ולמן. אחדים מבני המשפחה נעצרו ונכלאו ולמעשה שוחררו רק עם כניסת הרוסים לעיירה ב 1939. יהודים גם "אימצו" לעצמם מקצוע מבוקש חדש – הברחת פליטים מרוסיה את הגבול לפולין. ב 1936 סגרו השלטונות הפולניים את סניף "השומר הצעיר" בהיותו לדבריהם ארגון שמאלני שסכנתו בגלל קרבת העיירה לגבול הסובייטי. ללא קושי העתיקו חבריו את פעילותם ל"חלוץ הצעיר". ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בלודביפול כ 1200 יהודים.

עם פרוץ המלחמה ב 1 בספטמבר 1939 וכיבוש פולין המערבית ע"י הגרמנים, סופח חלקה המזרחי של פולין, ולודביפול בתוכו, לתחומי ברית המועצות. ההשלכות היו מידיות וגורפות אומרת יונה: חיילים סובייטים ניצבו ברחובות העיירה והכריחו את הסוחרים היהודים למכור את כל הסחורה שלהם בתמורה לכסף פולני חסר ערך. כל העסקים חוסלו מיידית. נותר רק מסחר במוצרי יסוד בשוק של העיירה וגם זאת, רק פעם בשבוע. חיי הציבור היהודיים שותקו, מוסדות הקהילה נסגרו, המפלגות הציוניות פוזרו ובית הספר העברי הפך לבית ספר יסודי ותיכוני ביידיש. יהודים לא מעטים השתלבו בעבודה במערכת הפקידות הסובייטית. תנועת פליטים יהודים מפולין המערבית הכבושה עתה בידי הנאצים, מזרחה, הביאה רבים שמצאו מקלט בעיירה. בשנת 1941, ערב פרוץ השלב השני של המלחמה, ישבו בלודביפול כ 2100 יהודים. ימים ספורים לאחר פתיחת המתקפה הגרמנית על ברה"מ ב 22 ביוני, החלה נסיגה המונית של הצבא האדום. חיילים רוסים נראו בעיירה לבושי קרעים, יחפים ומורעבים, ללא פיקוד שוטטו ברחובות וביקשו אוכל. מנוסת בהלה אחזה גם באוכלוסיה היהודית ובעצת המושל הצבאי הסובייטי, הצטרפו רבים אל הצבא הנסוג ועשו דרכם מזרחה כפליטים חסרי כל לעומק ברה"מ.

ביום ראשון, ה 6 ביולי 1941, נכנס צבא גרמני לעיירה. אוקראינים מקומיים פתחו מיד בפרעות ביהודים: התעללות, אונס ושוד נמשכו יממה תמימה. ימים מספר לאחר מכן נרצחו שמונה יהודים שהואשמו בשיתוף פעולה עם השלטונות הסובייטים. היהודים נצטוו לענוד סימן זיהוי, בתחילה סרט שרוול עם מגן דוד ולאחר מכן טלאי צהוב. הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית. ב 13 באוקטובר נתחם גטו בשטח משולש שבין שני רחובות וכ 1500 יהודים צופפו ב 70 בתים. הגברים הופרדו מבני משפחותיהם וכולם בלי יוצא מהכלל הועסקו בעבודות כפיה - בשרותים, בחטיבת עצים, במנסרה, בחקלאות, בסלילת כביש אדמובקה (3.5 ק"מ מערבית ללודביפול) ברזנה וכריית כבול ליד אדמובקה, הכל בתנאים תת-אנושיים ותוך הוצאות להורג תמידיות. חברי היודנראט ובעלי מקצוע נדרשים, שוכנו מחוץ לגטו. תושבי הגטו סבלו רעב כשמנת המזון היומית המוקצבת לאדם, צלחת מרק ו-200 גרם לחם. הצפיפות הביאה כמובן להתפשטות מחלות ומוות כשמידי פעם רוצחים החיילים הגרמנים ועוזריהם האוקראינים ביהודי הגטו לפי ראות עיניהם.

ידוע סיפורה המזעזע של חיהל'ה רבר בת ה 14 שנוכסה כפילגש ע"י לאון נורגל, הקומנדנט הגרמני של העיירה ימ"ש. היהודים בייאושם האמינו שבזכותה עוד תינצל העיירה כולה אולם ברגע האמת היא נורתה ע"י אותו קצין גרמני בדם קר.

ביום י"ב אלול תש"ב, 25 באוגוסט 1942, הובלו כל יהודי העיירה למקום בו היה הקסרקטין של הצבא הפולני ביער שבפאתי העיירה, נכלאו שם, ולמחרת, ביום י"ג אלול תש"ב, 26 באוגוסט 1942, ליד בורות שהוכנו מראש, נורו כולם למוות. חברי היודנרט יאני גרפינבוים וקלמן ולמן שניסו להתחנן על משפחותיהם ברגע האחרון בזכות קשריהם, "זכו" לכך שהקומנדנט הגרמני עצמו ירה בהם על פי הבורות. כ 40 הצליחו לברוח מאקציית חיסול הגטו ומגיא ההרגה, רובם התרכזו בעברו המזרחי של נהר הסלוצ', ביערות לווצ'ה, ונעזרו שם בטוב ליבם של כפריים פולנים כדי לשרוד.

בסמוך למועד חיסול העיירה, התארגנה קבוצת צעירים ותכננה לפרוץ את גדרות הגטו ולארגן בריחה המונית. הם הצטיידו במעט נשק שנרכש מפולני וערכו את ההכנות המתאימות. ואולם התכנית לא יצאה אל הפועל הן בגלל אטימות והתנגדות היודנראט והן בגלל הלשנה של נוצרים. חברי הקבוצה שנתפסו הובלו לקוסטופול. בדרך התנפלו שניים מהם על השוטרים האוקראינים שליוו אותם וברחו ליער. מאוחר יותר הצטרפו השניים לקבוצה של פרטיזנים אוקראינים לאומנים ואולם אלה רצחו אותם.

ביערות התארגנו ניצולי החיסול במחנות אזרחיים קטנים בחסות יחידות פרטיזנים סובייטיות כשהצעירים שבהם מצטרפים ליחידות של קובפאק, מדביידב, שיטוב ולגדוד ע"ש קירוב. בסוף 1943 נשרפה העיירה עד היסוד כנקמה על הריגת חיילים גרמנים בידי פרטיזנים מקומיים. ב 10 בינואר 1944 שחרר הצבא האדום את לודביפול במהלך לשחרור חבל ווהלין כולו. ניצולי העיירה שהגיחו מהיערות, התקבצו בכפר הפולני השכן, מצ'ולנקה, כ 8 ק"מ מלודביפול.

חשוב לציין גם כי בנוסף על כ 1200 הנרצחים בני לודביפול, נרצחו במקום נוספים, פליטים ומגורשים שקובצו ונדחסו בתחומי הגטו הצר ביחד עם בני העיירה וגורלם המר, היה כגורל בני המקום.

את פרטי הארועים שלהלן מסרה לי רחל שרמן גויכרך לבית שניידר במהלך שיחות ופגישות עימה בביתה בתל אביב בשלהי שנת 2012: רחל נולדה ב 1934 ("בערך" היא אומרת) בעיירה טורקה על (נהר) סטרי שבגליציה המזרחית, צפונית מערבית לעיר המחוז סטניסלבוב. גם אימה, איטה לבית בק, נולדה שם. לרחל שלושה אחים בוגרים ממנה (יצחק, אנשל ויעקב) ושתי אחיות ואח צעירים ממנה (מרים, יפה ובוריס). בגיל צעיר עברה המשפחה לסאנוק, עיירת הולדתו של אביה משה, דרומית מערבית ללבוב בירתה של גליציה המזרחית, ושם עברה עליה ילדותה.

לאחר כניסתם של הרוסים למזרחה של פולין בספטמבר 1939 (בחסות הסכם "ריבנטרופ-מולוטוב), פונו תושבי סאנוק (יהודים וגויים כאחד) כמו גם תושביהם של כפרים רבים אחרים באזור, הועמסו על רכבות ונשלחו ל"יישוב מחדש" צפונית מערבית משם, בחבל ווהלין. תחנתם הראשונה הייתה העיירה ברזנה לשם הגיעו בערב פסח ת"ש (22 באפריל 1940). את ליל הסדר העבירו בבית משפחה יהודית בכפר ביסטריץ הסמוך. משם הועברה המשפחה למגורי קבע בכפר בשם קמינקא, בין לודביפול למז'יריץ'. רחל אומרת שזה היה יותר "חוטוורה" מאשר כפר, כלומר בתים פזורים בצורה ספורדית ושטח אדמה לעיבוד בצמוד לבית והיא זוכרת שהיה מרוחק 12 ק"מ ממז'יריץ' (המרחק מלודביפול למז'יריץ' 22 ק"מ).

חשוב לציין שהכפר קמינקא, כמו גם כפרים נוספים באזור, פונה מתושביו המקוריים, "פולקסדויטשה" גרמנים, עם פרוץ המלחמה וזאת במסגרת התוכנית הגרמנית השאפתנית שנקראה "הביתה אל הרייך". התוכנית כללה העברת כחצי מיליון גרמנים תושבי אותם חלקים של פולין שעברו במסגרת ההסכם לשליטת ברה"מ (ווהלין ביניהם), אל תחומי הרייך. ברייך יושבו אותם "פולקסדויטשה", בין היתר, בבתים שפונו מדייריהם היהודים, שנשלחו כמובן לגטאות או להשמדה.

בקמינקא חיה משפחת שניידר במשך למעלה משנה עד לכניסת הגרמנים ביולי 1941. מיד עם כניסת הגרמנים, נצטוו לעזוב את הבית ותוך שהם מעמיסים את מה שניתן על עגלה רתומה לסוס, הובלו עם שאר היהודים לגטו בלודביפול.

רחל, אז ילדה קטנטנה וצנומה כבת 7, זוכרת היטב את החיים בגטו. בני המשפחה הועבדו בכפיה בסלילת הכביש (לאדמובקה) וחיו את חיי הסבל בגטו במשך 13 חודשים. ככל הזכור לה, הצליחו ההורים להוציא אותה ואת שלושת אחיה הקטנים מהגטו זמן קצר לפני חיסולו ומסרו אותם, כל אחד בנפרד, לגויים שהכירו. הארבעה ניצלו כולם, בדרך ניסית יש לומר ! ההורים לא שרדו וחוסלו עם יתר אנשי העיירה ביום האקציה, ב 26 באוגוסט 1942. רחל ניצלה כשהועברה לאזור טוצ'ין בתור ילדה אוקראינית. אחרי המלחמה חיה עוד שנים ארוכות בזהותה השאולה ברובנה. עלתה לארץ ב 1961. בארץ התאחדה עם אחותה מרים ואחיה בוריס. האחות יפה נותרה מאחור ברוסיה. שלושת האחים הבוגרים, יצחק, אנשל ויעקב, לא נמצאו מעולם למרות עדויות שהם נראו בחיים לאחר המלחמה !

עם הקמתה מחדש לאחר המלחמה, שונה שמה של לודביפול לסוסנובה. 240 שנות קיום היהודים בה תמו.

בשנת 1993, לאחר נפול "מסך הברזל", הגיעו ללודביפול שרידי הניצולים ובני משפחותיהם והקימו אתר הנצחה בגיא ההרגה בו נקטלו 1200 יהודי העיירה ופליטים נוספים.

בשנת 1997, בעקבות מידע שנתקבל מתושב מקומי, נתגלה בחצר בית תמימה למראה בעיירה, קבר אחים בו נרצחו באכזריות ע"י שכניהם האוקראינים, כ 60 מתושביה היהודים שהצליחו להסתתר במהלך אקציית החיסול. משלחת נוספת של ניצולים ובני משפחה מ"הדור השני" שהגיעו במיוחד לצורך זה מהארץ, ובסיוע מרשים של הצבא האוקראיני, העלו את שרידי עצמות הנרצחים מתחתית הבור שנחשף אל תוך ארונות קבורה צבאיים עשויים עץ ועטופים בדגל ישראל. שנים עשר ארונות כאלה נישאו על גבי פלטפורמות של משאיות צבאיות, וכשהן חשופות לעין כל,  במסע יגון מדכא דרך רחובה הראשי של העיירה הקטנה והנידחת, נסעו לאיטן ושורת הצועדים ההמומים מהלכת לצדן, אל עבר אתר קבר האחים הגדול של כלל הנספים, בגיא ההרגה.

תודות מיוחדות על הסיוע בהעלאת הדברים על הכתב לבני ובנות העיירה - צבי טוכמן זכרו לברכה מרמת גן, יונה בלושטין לבית רבר מקיבוץ יקום, פסח קלינמן (קליימן) מרמת גן, יוסף שמש מחיפה ואמי, איה (חיה) עופר לבית שורצמן ושתדלן.

חשיבות שלא תסולא בפז ומידע ישיר ומדויק גם בחוברת הזיכרון שהוציאו לאור יוצאי וניצולי העיירה ב 1958 וכן גם בספר הזיכרון המרגש והמעמיק לקהילת לודביפול שיצא לאור ב 1965.

מידע-נוסף2

לודביפול א סיכום היסטורי 1

לודביפול – סיכום היסטורי עיירה על גדות הנהר…

לודביפול א סיכום היסטורי 1א

על הכפר ביסטריץ הסמוך ללודביפול והקשור עימה ביחסי…
error: Alert: Content selection is disabled!!