לודביפול יונה רבר ומשפחתה 11ב
פגישותי עם יונה ("טייבלה") בלושטיין לבית רבר (וגם ראבר או ראבער)
הדברים שאני מעלה על הכתב כאן הם אך כמה אנקדוטות ששמעתי ממנה אודות עיירת הולדתה לודביפול ועל חייה שלה שם כילדה וכנערה מתבגרת בתקופה הדרמטית שבין שתי מלחמות העולם. אינפורמציה רבה נוספת, נדירה בבהירותה, ששמעתי מפיה, רשמתי בכרטיסיות הטקסט של עשרות תמונות מהעיירה. יונה היא בת גילה וחברת ילדות של אמי וכך נפלה בידי הזכות להכירה. נפגשתי איתה אין ספור פעמים בביתה הצנוע שבקבוץ יקום, לעיתים רק שנינו ובמקרים רבים אחרים, יזמתי והבאתי איתי בני העיירה או בני הדור השני והשלישי שמצאו עניין לשמוע זכרונותיה ותובנותיה של אשה נהדרת זו.
פגישתנו האחרונה (לראשונה הגעתי עם אמי בשנת 2006) התקיימה ביום 7 באפריל 2017 ומין הסתם אזכה לעדכן ולהוסיף כאן מידע מפגישותינו הצפויות בעתיד.
סיפור של רכילות (לא זולה)
כשיונה ראתה את התמונה מס' "1" סרוקה על מסך המחשב, היא ספרה לי את הסיפור הבא: הבחורה בשורה התחתונה משמאל (אמא של יונה בשורה המרכזית) היא שיבק'ה (שבא) סנתר שהייתה מושא חיזוריו של סבא שלי, יוסף שורצמן, לפני ששודך לסבתי שרה. רבקה, אימו הדומיננטית של יוסף, התנגדה בתקיפות שבנה הבכור ישודך לבחורה לא ראויה מבחינת "הייחוס" היות שאביה, סנייה, היה עגלון. לפי יונה, היא היתה בחורה אינטיליגנטית, מוכשרת ונחמדה לכל הדעות. השידוך כידוע לא יצא אל הפועל ויוסף נישא לשרה (שורק'ה) לבית מש' שתדלן האמידה. את "הרכילות" סיפרה ליונה דודתה חנה רבר, בת גילן וחברתן של שיבק'ה ושורק'ה. יוסף עצמו מת משחפת בשנת 1930 והוא בן 32 שנה. שורק'ה נספתה בשואה. אימי חיה ודודי שלמה הם צאצאיהם. שיבק'ה היגרה לארה"ב לפני המלחמה והיה לה בית מרקחת בבוסטון.
סיפור מותה של אמא של יונה (וגם של אבא שלה)
ננה רבר, אמא של יונה, בהיותה חולת במחלת כליות, שהתה בעיירת המרפא טרוסקביץ שבגליציה המזרחית עם אמה שלה, ביילצה פיגל. בטרוסקביץ ננה מתה ומכיוון שזה היה מקום עם אוכלוסיה יהודית קטנה, היא נקברה בדרוהוביץ הסמוכה. ביילצה חזרה ללודביפול לבד. ביילצה רצתה לחתן את אביה של יונה (יעקב רבר) שנותר אלמן, עם ליבה אחותה התאומה של המנוחה שהיגרה זה מכבר לאמריקה. שישה שבועות לאחר פטירתה של ננה, בעטיה של שרפה שפרצה בעיירה, מעד בעלה יעקב כשניסה להציל את חנותו מהלהבות, נפגע בראשו ומת אף הוא. האחות ליבה שהגיעה מארה"ב לרגל מות אחותה ננה, מצאה שגם גיסה יעקב מת. יונה היתומה בת השבע עברה להתגורר בבית דודיה, יצחק רבר ואשתו חנה לבית בינדר. יצחק וחנה נספו. חיהל'ה בתם, בת דודתה של יונה, נרצחה באכזריות ע"י ה"קומנדנט" הגרמני של העיירה. על גורלה המר של חיהל'ה ראו גם בסיכום ההסטורי הכללי אודות העיירה.
סיפור מפגש של יונה עם שורק'ה שתדלן (סבתא שלי)
פעם אחת יונה הלכה עם דודתה חנה בעיירה והן פגשו את שורק'ה שתדלן ליד פתח ביתה. חנה שהיתה בת גילה וחברה של שורק'ה, ברכה אותה לשלום ואמרה לה משהו כמו "איפה היית שורק'ה ? לא ראיתי אותך לאחרונה" ושורק'ה ענתה שחזרה זה עתה מניתוח עיניים בורשה. (טיפול שם, אומרת יונה, רק אנשים אמידים היו יכולים להרשות לעצמם). שורק'ה שהיתה אלמנה לאחר מותו של בעלה יוסף משחפת בשנת 1930 ובודדה לאחר ששני ילדיה, שלמה וחיה, עלו ארצה עם סבם וסבתם (הורי בעלה ז"ל) לארץ ישראל בשנת 1934, היתה תמיד במצב רוח רע וכולם ריחמו עליה, מוסיפה יונה. המפגש המתואר התרחש בשנת 1939, אך זמן קצר לפני הסיפוח הסובייטי של פולין. יונה עצמה, שהכירה היטב את שורק'ה בהיותה אמם של שלמה וחיה חברי ילדותה, נהגה לשאול אותה תמיד כהצטלבו דרכיהן, אם יש חדשות מהילדים בארץ ישראל ושורק'ה הראתה ליונה לא פעם מכתבים ששלחה לה בתה חיה משם. שורק'ה נספתה בשואה. גם חנה רבר דודתה של יונה נספתה.
גורלם של האחים, הפעילים הציונים, שניאור ויענקל טובבין
שניאור, יליד 1904, עלה ארצה בשנת 1922 ביחד עם חברו יהודה (שורצמן) שחורי. הוא היה נשוי לרוזה לבית רוזנברג, בת העיירה קורץ הסמוכה ללודביפול. בני הזוג לא התאקלמו בארץ (לדברי יונה, שניאור לא הצליח לשאת את מזג האויר החם) והם חזרו לעיירה. שניאור היה לשותף במנסרה ולבני הזוג נולדו שני ילדים, גרישה ולאה. ארבעתם נספו בשואה. האח הצעיר, יעקב (יענקל), היה פעיל נמרץ בתנועת "החלוץ" בעיירה. לדברי יונה, הוא היה בחור מאד מוכשר ואף שהיה צולע, נכותו לא הגבילה אותו: הוא היה נגר מעולה וגם היטיב לנגן בגיטרה. הוא נשא לאשה את גיסיה לבית גורפינקל. "השניים הלכו שלובי זרוע אל מותם בשדה ההרגה" מתאר חברם, הניצול יהודה רבר, את רגעיהם האחרונים, בתעוד בספר הזיכרון לעיירה. גם אמם המסורה של שניאור ויעקב, האלמנה חוה טובבין, נספתה עמם.
סיפורה הדרמטי של ליבה שוחט
ליבה שוחט לבית גילר איבדה את בעלה מרדכי (מוט'ל) הזגג ושלושת ילדיהם הקטנים שלמה, מרים וזלטה בטבח בעיירה. היא ניצלה (לא ברור כיצד) כשברחה ליערות. ביערות פגשה את בן העיירה יוסף (יונייה) פיקובסקי (משפחתו היתה שותפה במנסרה ותחנת קמח בעיירה) שבעצמו איבד את אשתו חנה לבית כגן ואת שתי בנותיהם הרכות אסתר וגולדה. פיקובסקי חלה בטיפוס ביערות וליבה טפלה בו ולמעשה, הצילה את חייו. לאחר המלחמה ליבה ויונייה התחתנו, עלו ארצה והקימו את ביתם בקרית מוצקין ואף נולדה להם בת. (חנה, אשתו הראשונה של יונייה שנספתה, היתה בין היתר מורתה לפולנית של יונה רבר בביה"ס). ליבה נהגה להגיד ליונה בהומור שחור: "נו, מה את אומרת על השידוך (עם יונייה) שעשה לי היטלר ?".
סיפורה העצוב (איך לא) של דוניה ברקמן
דוניה ברקמן לבית רבר, בת דודה של יונה (בת מנדל, אחיו הבכור של אבא של יונה) ובוגרת ממנה, היתה נשואה ליענק'ל ברקמן מרוקיטנה והיה להם גם ילד קטן – מונייק. הוא גויס לצבא הפולני עם פרוץ המלחמה ב 39 ואף הספיק להילחם בגרמנים. חזר לעיירה כשזו היתה כבר תחת שלטון הסובייטים ועבד אצלם ביערנות. יענק'ל נרצח זמן קצר לאחר כניסת הגרמנים לעיירה לאחר ש"נשמות טובות" הצביעו עליו ואחרים כ"משתפי פעולה" עם הסובייטים. אשתו דוניה ובנם בן החמש שרדו בגטו שנה תמימה וצעדו יחדיו אל מותם בגיא ההרגה עם 1200 בני העיירה ב 26.8.1942.
כמה מילים בתמצית על סיפור הצלתה של יונה עצמה
יונה סיימה י' כיתות לימוד בביה"ס תרבות בעיירה ב 1939 ומיד החלה בהתכתבות עם פנימיית הנוער בבן שמן במטרה לעלות ארצה עם מספר חברים. התנאים שהוצבו בפניהם היו תשלום של 2000 זלוטי (הרבה כסף), להביא איתם ביגוד לשנתיים ולעבור הכשרה בקרפטים. ברור היה שהעליה עצמה תהיה בלתי לגלית. הדרך כבר היתה סלולה בפניהם אבל פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 טרף את כל הקלפים. עוד שנתתים נכונו לה תחת השלטון הסובייטי.
את סוף השבוע של תחילת יולי 1941, בילתה יונה אצל קרובי משפחה בסרני, ביקור שגרתי שהציל ללא ספק את חייה. כשהגיעו הידיעות לסרני שהגרמנים כבר נכנסו ללודביפול (ביום ראשון, ה 6 ביולי) והוברר לה שלביתה לא תוכל עוד לשוב, הוביל אותה נתיב הבריחה מסרני לקלוסוב ומשם לרוקיטנה.
על רוקיטנה באותם ימים מתוך ספרו של שמואל ספקטור "שואת יהודי ווהלין" עמ' 51: "רוקיטנה שוכנת על מסילת הברזל המובילה למזרח (סרני – אולבסק) והיתה העיירה האחרונה בווהלין שנכבשה בידי הגרמנים (ב 15 ביולי)".
ואכן, יונה מספרת, כשהחלה מנוסתה מרוקיטנה, הדי ההפצצות הגרמניות כבר נשמעו בתחנת הרכבת ! היא הרימה יד לעבר משאית עם חיילים רוסים שנעה על הדרך ולתדהמתה הם עצרו לה ושאלו אותה למה היא רוצה לעלות. יונה שכבר ידעה היטב רוסית משנתיים שלטון רוסי (1939-41), ענתה שהיא יודעת את השפה ורוצה לעזור במאמץ המלחמתי (דהיינו לעבוד בקולחוז). החיילים ענו לה בהסכמה "חאראשו" והיא עלתה למשאית שנעה מזרחה. עם המשאית הזאת הגיעה לקייב ומשם עד פולטאבה שהיתה סוף מסעה עימם. יונה ירדה לנהר להתרחץ, לראשונה לאחר שהחל מסע הבריחה שלה, ומשם המשיכה דרכה עם רכבת לחרקוב. בחרקוב כבר פגשה הרבה פליטים, ביניהם כאלה מבני עיירתה.
בתחילת 1944, כשהצבא האדום החל בשחרור אזורים מווהלין ופליטים יהודים החלו חוזרים לפולין, עשתה גם יונה את הדרך הזו ותחנתה הראשונה היתה רוקיטנה ! בלילה, ליד תחנת הרכבת בעיירה השוממה, היא שמעה משוחחים ביידיש ! אותם אנשים ספרו לה שנמצאת בעיירה משפחה מלודביפול בשם קלינמן שאף היא חזרה מגלות ברוסיה. ברוקיטנה יונה גם פגשה את ניצולי משפחת גרינשפון מלודביפול. המקומיים שפגשה אמרו לה שאל לה לנסות להגיע ללודביפול שכן האזור שם שורץ לאומנים אוקראינים ("בנדרובצים") רצחניים. יונה נסעה גם לבקר בסרני המשוחררת הסמוכה לרוקיטנה ופגשה שם את חברתה הטובה טייבל'ה קלינמן (ראו מש' קלינמן לעיל) שמצאה שם עבודה בסטודיו לצילום ! מקצוע בו התמחתה טרם המלחמה. בסרני גם פגשה במקרה את לייביש רבר, ניצול יחידי מקרב בני משפחתה, ואיתו נסעה לברזנה בה נאספו ניצולים רבים ושם גם חנו עד סוף המלחמה בפועל.
