לודביפול ירחמיאל איילבירט 1ב

משפחת איילבירט (או עלבערט) וגורלה

ראשית, צריך לציין, כי ממשפחת איילבירט שבתמונה - ירחמיאל, לאה אשתו, שלושה בנים ובת, שרד רק ירחמיאל את טבח בני העיירה בשואה.

יונה רבר מספרת כי פגשה את ירחימיאל, וניצול נוסף מרוקיטנה, בשנת 1949  לאחר מלחמת השחרור, בביתם של יוצאי לודביפול בנשר שליד חיפה. יונה (במענה לשאלתי) אומרת שירחמיאל נראה "בסדר גמור" בהתחשב בטרגדיה האיומה שעבר בשואה. הוא היה לבוש היטב וסיפר לה שהוא עוזב את הארץ בדרכו להתחלה חדשה בארגנטינה בקרוב. יונה אומרת שלא היתה להם הזדמנות באותה פגישה אקראית לשוחח אודות הנסיבות בהן נצלו שניהם בשואה.

יונה הכירה כמובן את ירחמיאל מהעיירה והוא היה לדבריה בחור זריז מאין כמוהו וידו בכל. הכינוי שלו בעיירה, אומרת יונה, היה "לופצ'יק" שפרושו זריז. כל דבר שרצית להשיג ולא הצלחת, לו היה פיתרון ! הוא היה נוהג לומר "אני רץ לברזנה" (העיירה הגדולה יותר הנמצאת 24 ק"מ מלודביפול !) כדי להביא משם דבר זה או אחר.

מין הסתם, יונה אומרת, הזריזות הזו שלו בטח עמדה לצידו כשהצליח להיחלץ מן התופת ולהיות בין קומץ הניצולים מבני העיירה כאשר כל יהודיה, כולל משפחתו שלו, נספו.

איילבירט אכן עזב את הארץ והגיע לארגנטינה וכאן מתחיל סיפור הדרך שעשתה התמונה הנדירה הזאת עד שהגיעה לידי. ברור ללא צל של ספק שאיילבירט (או כמו שהוא עצמו כותב את שמו ביידיש – עלבערט) הצליח לחלץ איתו את התמונה הזאת של יקיריו ונשא אותה איתו כל המלחמה ! בארגנטינה, שם היתה קהילה גדולה למדי של ברזנאים שהיגרו לשם עוד טרם המלחמה, הוא פגש מין הסתם את ידידו מהזמנים שלפני המלחמה, שמעון שוחט. שוחט היגר לארגנטינה ב 1939 ובסופו של דבר עלה ארצה עם משפחתו ב 1961. מלכה, אלמנתו של שמעון (ראה תעוד "ברזנה משפחת שוחט"), היא זו שמסרה לי באדיבותה את התמונה בשנת 2013. כיום, אין לי ספק שאיילבירט, שהכיר היטב את שוחט מאותן "ריצות" אלו שלו לברזנה כפי שמתארת יונה לעיל, נתן בארגנטינה לחברו (העתק משוכפל ?) של התמונה עם הקדשה על גבה. איילבירט גם מצא דרך להעביר את התמונה (המקורית ?) לעורכי ספר הזיכרון לקהילת לודביפול שיצא לאור ב 1965 והיא מופעה בין פרקי הפתיחה שלו (עמ' 12). העובדה שבהקדשה לשמעון שוחט על גב התמונה כתב איילבירט "מהעיירה שלי ברזנה", אומרת יונה, מצביעה ככל הנראה על כך שמוצא משפחתו מברזנה. היתה תנועת גומלין ערה בין שתי העיירות, בעיקר של צעירים או צעירות שהשתדכו עם בנות/בני זוג מהעיירה השכנה ועברו להתגורר בה לאחר נישואיהם. תוספת הכיתוב בכתב יד שונה בתחתית – "מהגטו, ברזנה" – הינה מאוחרת ובהחלט לא נכונה.

ולגופה של תמונה: בספר הזיכרון לקהילת לודביפול כאמור, הכותרת מתחת לתמונה אומרת "קורבנות האורבניזציה בשנת 1938 – משפחת איילבירט נושלה מדירתם" אולם אין כל הסבר מעבר לכך בטקסט עצמו, לא לגבי ה"אורבניזציה" ולא לגבי משפחת איילבירט. יונה (כתמיד נחלצת לעזרתי) אומרת שה"אורבניזציה" היתה אותה תוכנית לשיפור חזות פני העיירה באותן שנים. ריכוזי הצבא הפולני בסמוך לה והיותה עיירת ספר על הגבול הרוסי ממש, הפכו אותה ליעד חיוני לאספקה ושרותים לצבא והרבה קצינים נהגו לפקוד אותה באותן שנים. כבר הוזכרו (בסקירה קודמת) בניית מדרכות וגינון לצידן וריצוף כיכר השוק באבני שפה כחלק מאותה יוזמה של השלטונות הפולנים לשיפור חזותה. ובכן, באותה תקופה, מספרת יונה, הפולנים גם פתחו ביוזמה לסילוק מפגעי בנייה במרכזה של כיכר השוק ממש. אלה היו מבני מגורים וחנויות שנבנו כתוספת חסרת חן עוד בתקופה הצארית והפולנים החליטו שהגיע העת לסלקם. (גם למשפחתה של יונה היו שם חנויות להשכרה !). היוזמה הזאת, אומרת יונה, לא הגיעה בסופו של דבר לידי מימוש בגלל פרוץ המלחמה. עם זאת, יתכן כי בית משפחת איילבירט, אשר אכן התגוררה במתחם הזה, אמנם נהרס בצו השלטונות באותה תקופה ושתמונתם הטראגית ליד הריסות ביתם, היא זו שלפנינו.