לודביפול מנחם שחורי בוילנה 3

על אורחות החיים בסמינר למורים בווילנה

מתוך מאמרו הנהדר של משה שמואלי "החורף האחרון בווילנה, פרקי זכרונות על חיים לנסקי בשנת תרפ"ג" אשר פורסם במוסף "משא" לספרות, אמנות ועיון של העיתון "דבר" ביום שישי, 18 ביוני 1976.

הרצאת הדברים נעשית דרך סיפור הידידות המופלאה שנרקמה בסמינר בין המשורר הגאון שרוחו קרועה לבין מנחם שחורי (אז שורצמן) וחברם/שותפם השלישי לחדר בפנימיית הסמינר, סונקין.

חורף שנת תרפ"ג (1922-1923) היה השני והאחרון בחיי לנסקי בווילנה .... בשנת הלימודים הקודמת – היתה זאת השנה הראשונה לייסודו של הסמינר – נראה לנסקי לתלמידי כיתתו כחידה. ביקוריו בשיעורים לא היו קבועים ולא אחת נעדר מן הסמינר ימים אחדים. בימים שהיה מופיע, לא הקפיד לבוא להתחלת השיעורים ולצאת עם סיומם. לא אחת היה עוזב את הכיתה, כבמופגן, באמצע השיעור, ומראה פניו מעיד שסבלנותו פקעה. בישיבתו בכיתה היה מכונס עמוק עמוק בתוך עצמו. בחבריו התלמידים לא גילה עניין, לא ביקש קרבתם ונרתע, כבסלידה, ממי שניסה לקשור עמו קשר של קרבה. אולי שניים או שלושה מתלמידי כיתתו הכירוהו חלקית מקרוב. שמועה התהלכה בינינו כי הודות להיותו צעיר משכיל ומשורר מתחיל, שעדיין לא נתפרסם מאומה מפרי עטו, קבלו יהושע גוטמן, מנהל הסמינר, הליברלי, כתלמיד או כשומע חופשי.

בשנת הלימודים השניה (תרפ"ג), כשעבר לנסקי לגור בפנימיה של תלמידי הסמינר, ניתן לנו לראשונה להכירו מקרוב, ואחרת משהיכרנוהו בשנת הלימודים הקודמת. הערבים ערבי ראשית החורף, ימים ראשונים לפתיחת הפנימיה. אלה מתלמידי הסמינר שזכו להיות דייריה, שרויים היו בהלך רוח מרומם, לא רק מפני שנפטרו מתשלומי שכר דירה אלא בעיקר מפני שראו בחיי צותא ערך חינוכי רב חשיבות. בשובנו אז, מן העיר אל הפנימיה, שהיתה מחוץ לעיר, על אף העיפות ועל אף חובת הכנת השיעורים שרבצה עלינו, מתכנסים היינו חבורות חבורות לשיחה של שעה לשם התפרקות. אחוזי התלהבות שהשפיעו עלינו חיינו המשותפים, לא חשנו בשעות החולפות והמשכנו לשוחח עד שעה מאוחרת.

כבר תוך ערבים מעטים, אגב שיחותנו הערות ופתוחות הלב, נתגלה לנסקי לעינינו בתכונותיו וסגולותיו רבות האנפין. אמנם ידענו על השינוי לטובה שחל ברוחו לאחר שניאות להצטרף לפנימיה, אך לא העלינו על דעתנו שבחור קודר זה, שראינוהו בשנת הלימודים הקודמת מהלך תמיד זועם זועף ומבודד, מסוגל לשנות את טבעו ואורחו מן הקצה אל הקצה. שלא במורגש מצאנוהו מעורב בקרבנו ובשיחותינו, עירני, נרגש ונלהב איתנו יחדיו, כאחד שחי בתוכנו עד כה. תחילה היינו נדהמים אך עד מהרה כבש את ליבנו ברעיונותיו המבריקים, בדיבורו הפסקני והשנון ובכושרו המפליא לאלצנו לשקול את דעותיו.

מרדן עקבי היה בשיחותינו, על פי רוב הביע דעות סקפטיות שמקורן בהלך רוח יותר מאשר בהשקפה וכל דעה שנפלטה מפיו נהפכה אצלו מיד לתורה שאין עליה עוררין. להתווכח איתו לא היה קל ולהטותו מדעתו היה בלתי אפשרי. פולמסן חריף היה המסוגל לשכנע את שומעיו בדברים שנראו מפוקפקים למדי בשיקול דעת מחודש. כמה מדעותיו היו צורמות אך אף על פי כן נמשכנו אליו ברובנו בהוקרה ובחיבה. בסך הכל נער בן שבע עשרה היה אך נראה בעינינו עשיר בדעתו וגדול ברוחו הרבה מכפי גילו, והוא היה נלבב ונוטה קרבה ורעות.

בערבים ההם ראינו את לנסקי בעליה נפשית גבוהה, אך זו לא נמשכה זמן רב. באחד מאותם ערבים, בהיותנו שטופים בשיחה, הזדקף אחד מן החבורה והתריע: "עת לנו ללמוד .... לשם מה באנו לכאן ?". השיחה נקטעה ועם לנסקי היתה פתאום רוח אחרת. הועמו עיניו, קדרו פניו ושפתיו נצמדו זו לזו. רגע סילק את עצמו מאיתנו וחזר אל עולמו הסגור והמבודד. למעבר הפתאומי והחד מהלך רוח להלך רוח היינו עדים לא פעם אחר כך בחודשי החורף הבאים.

לנסקי היה כאמור בחור משכיל, שאמנם לא פעם אהב את הבטלה לשמה אך גם מתמיד היה, מסוגל לשקוד שעות רבות ורצופות על נושא שליבו נמשך אליו, אך לא היה מסוגל, בשום פנים, לשים על צוארו עול של לימודי חובה שהטילו עליו אחרים. את לימודיו בסמינר הזניח גם בחורף ההוא, כמו בשנה הקודמת. עתה, כאשר שמע לפתע אחד מן החבורה מכריז ואומר: "לשם מה באנו לכאן ?", אחזה בו תחושה של זרות שנתקה באחת את קשריו ההדוקים עמנו מלפני רגעים מעטים.

בערבים, בשובנו ברגל אל הפנימיה, שכאמור היתה מחוץ לעיר, מבודדת מכל בנין (תחבורה ציבורית לא היתה אז בווילנה), בקור ובשלג, מיהר כל אחד אל חדרו לסעוד את פת ערבו. אחרי כן, פנינו להכנת השיעורים, אם ביחידות ואם בחבורות קטנות. שכנו של לנסקי לחדר וחברו האחד בסמינר, הקרוב אליו מכולם, היה מנחם שחורי. שחורי שימש בחורף ההוא מזכיר הסניף העירוני של "צ.ס." (ציונים סוציאליסטים) והיה חוזר בשעה מאוחרת מעבודתו בלשכת הסניף. בשעות אלו היה לנסקי מתרוצץ לבדו במסדרון הארוך של הפנימיה ומראה פניו כפני נידח ומנודה. נדחף על ידי מצוקותיו, אירע שהיה מתפרץ אל אחד מחדרי חבריו, תופס בספרים ובמחברות שהיו מונחים על השולחן, זורקם על הרצפה וצורח וגוער: "די, די לכם בעלי מוחות קטנים ! .... מאוס, מאוס ומתועב !" וכאשר לא הועילו שידוליהם של חבריו להרגיעו בטוב, היו אוחזים בידיו ומוציאים אותו מהחדר. אחר כך היה לנסקי לוקח את כינורו, יוצא אל חדר המדרגות הקר ושוקע בנגינה שעות אחדות, עד שהיה מנחם שחורי חוזר מן העיר ומכניסו אל חדרם. כדי לפצות אותו על שהשאירו לבדו, נוהג היה שחורי הטוב להביא לו מפעם לפעם מעדן טעים וחבר פלוני ואלמוני שהיה סר לחדרם בשעות מאוחרות אלו היה מוצא את לנסקי מפליג בשיחה עירנית ורוחו רגועה ונינוחה ולא ניכר בפניו שאך לפני שעות מעטות היה שרוי בהלך רוח של טירוף הדעת. לא עברו שבועות מעטים ושוב חזרו ללנסקי ימים של עליה וציפיה לטובה.

מנחם שחורי, צעיר אוהב ספר שמשך בעצמו בעט סופרים, ובעל יוזמות, הגה את הרעיון להקים בסמינר במה ספרותית. על במה זו רשם לנסקי במכתבו ל (סופר והעורך) אברהם קריב: "אני מוציא באפן ליטוגראפי קובץ ספרותי בשם "לקט", סביבו מתלקטים הכוחות הספרותיים בסמינריון". הגזים לנסקי, לא הוא שהוציא את "לקט" אלא שחורי, הוא שיזם את הוצאתו, הוא שישב עם "הכוחות הספרותיים" על כתביהם לברר מתוכם את הטוב שבטוב, הוא שערך את היצירות והוא שטרח בהשגת האמצעים הכספייים. נכון שבחלק ניכר מעבודתו, במיוחד החלק הטכני, שיתף שחורי את לנסקי ואף שיתפו בעצה מפעם לפעם. חלק זה העסיק את לנסקי לא במעט וגרם לו הנאה רבה. עתה לא עוד ילך בטל, גם הוא נותן חלקו לעניינו של הכלל, והעיקר, שבקרוב בקרוב יפורסמו שיריו ויפורסם שמו ברבים.

התכונה להופעתו של "לקט" נמשכה שבועות אחדים ועוררה ציפיה לא רק בקרב תלמידי הסמינר ומוריו אלא גם בקרב חוגים ציוניים ועבריים בווילנה שהיו מקורבים לסמינר וככל שגברה הציפיה, גברה גם דריכותו של לנסקי לקראת הצלחתו האישית, שנראתה לו מובטחת.

והנה הגיע הבוקר שכולם חיכו לו ואל הסמינר הובאו מבית הדפוס החבילות הארוזות של חוברות "לקט". מיד חולקו החוברות בין הסמינריסטים והמורים וכל איש התייחד עם חוברתו. הוחלפו דעות ורשמים על שירו של פלוני, סיפורו של אלמוני ורשימותיו של פלמוני. שירי לנסקי, שלא הוא בלבד אלא גם לא מעטים מן התלמידים עמו, ציפו מהם לגדולות, נתקבלו בקרירות. רק מעטים מצאו בהם ניצוצות של כישרון.

החוברת הראשונה של "לקט" (בסך הכל הופיעו שתי חוברות) נתקבלה באהדה רבה בסמינר ובחוגים הקרובים לו. גאה על מפעלו הנאה, שלח שחורי חוברת אחת לאליעזר שטיינמן שישב אז בוורשה והוציא שם לאור כתב עת בשם "קולות". מתוך החוברת בחר שטיינמן יצירות של שניים מן המשתתפים כדי להדפיסן ב"קולות" ושיריו של לנסקי לא נמנו אתן.

באותו זמן נסע מנהל הסמינר לוורשה להשתתף בוועידה של רשת "תרבות" ולקח עמו מיצירות חבורת המשוררים והסופרים שבסמינר להראותן למשורר יעקב כהן כדי לשמוע את דעתו עליהן. במכתבו האוטוביוגרפי אל א. קריב מביא לנסקי את תשובתו של יעקב כהן שהמציאה אליו בכתב: "שיריך בוסר, למד ושנה הרבה והסתכל בטבע ולאחר שלוש שנים תשלח אלי דוגמאות משיריך". ציפייתו של לנסקי להופעת "לקט" נסתיימה איפוא בשלוש אכזבות מכאיבות בזו אחר זו: חבריו בסמינר קבלו את שיריו בקרירות, שטיינמן לא מצאם כשרים בשביל "קולות" ובעיניו של יעקב כהן נראו כפרי בוסר. שלוש שנים הן זמן רב ואכזבותיו הביאו על לנסקי מחדש יסורי דכדוך ועלבון. תקוות רבות הוא תלה בהצלחת שיריו והחשובה שבהן היתה הלגיטימציה, הפיצוי המוסרי להימצאותו בסמינר.

היה קו ישר בהליכותיו אלה של לנסקי שעמדו לו למכשול בקשירת יחסי חברות עם תלמידי הסמינר שבקשו את קרבתו ואף כלפי חברו המקורב האחד שבסמינר, מנחם שחורי, שהתייחס אליו יחס אבהי ונהג בו מידה רבה של סבלנות וסלחנות, היה יחסו של לנסקי דו ערכי.

מוצאו של שחורי היה בעיירה בסביבת העיר רובנה שבווהלין הפולנית ולפני שבא אל הסמינר שימש כמורה לעברית לשוחרי השפה ברובנה העיר. מהמעטים שכבר היה בעל ניסיון בהוראה וגדול בשנים מכל תלמידי המוסד, הביא עמו שחורי מטען של תרבות עברית וניסיון בעסקנות ציונית. בזכות כל אלה, ונוסף על כך, בזכות נועם סברו ונועם דיבורו, היה מקובל בחברת תלמידי הסמינר והשפעתו חרגה אל מחוץ לכתליו. ועם זאת, על אף שהיה מקובל ומכובד, לא היה שחורי מרוצה מעצמו. בשנים ההן, שנות העשרים הראשונות של המאה, אחרי הרצחו של י.ח. ברנר, נעשו אורחות חייו הצנועים והמסוגפים לסמל ולמופת לצעירים לא מעטים בפרובינציה היהודית שבפולין. שחורי היה אחד ה"ברנראים" הדבקים והקנאים, מדבר היה לעיתים על רצונו לעזוב את הסמינר ואת עבודתו ב"צ.ס.", לעסוק בעבודת כפיים ולחיות חיים צנועים ומוסריים. דיבר על רצונו ללמוד מלאכת הדפוס, לעלות לארץ ישראל ולהיות שם פועל דפוס, כשם שברנר עסק במלאכה זו בלונדון בהוציאו לאור את "המעורר" ומשום דבקותו בספר ובדברי דפוס. את אי הסיפוק מעצמו משך עליו שחורי כמו בכוונה תחילה כדי להגביר את יסוריו ולהידמות לדמויותיו של ברנר. ועם כל זאת, הוסיף לשבת בסמינר, להיות מזכיר "צ.ס.", לעסוק בפעילות ציבורית, לשמור על נימוסי החברה המקובלים ולהינות מחיי רווחה, יחסית לחבריו בסמינר. חיי שניות אלה הגבירו את יסוריו ודומה היה כאילו הוא נהנה מהם.

לנסקי לא יכול היה לשאת את השניות בחייו של שחורי ולא אחת, כשהיה זה קובל ונאנח על ה"קרע שבלב", היה לנסקי מתפרץ נגדו בדברי לגלוג שנונים, מתקלס בו ומגנהו על צביעותו כביכול ועל רפיון רוחו. שחורי היה שומע את עלבונו ברוח כבושה, אינו משיב ללנסקי בטינה כלשהי ומוסיף לשמור על נאמנותו ועל קרבתו אליו, גם כשלנסקי מתרחק ממנו לעיתים בסלידה של בוז.

והנה, כמעט במפתיע, אגב מגעיו המעטים בעבודות ההכנה להוצאת "לקט" עם סונקין, שותפם השלישי לחדר בפנימיה, מצא בו לנסקי חבר כרוחו ודבק בו בכל נפשו. סונקין היה בן לשלשלת רבנים ברוסיה הלבנה, תלמיד חכם ספוג תורה מילדותו, עמקן ועילוי. לאחר מהפכת אוקטובר עבר את הגבול והגיע לסמינר בווילנה. תורתו וחוכמתו היו נתונים בגוף מסורבל ומגושם עם שתי ידיים שכאילו נגררו מתוך כתפיו, כבדות ומרושלות. וכמראה גופו, היה גם מראה פניו, ללא עירות וללא סימני חיים. שתקן היה ומכונס בתוך עצמו, נראה כביישן שאינו מעז להרים את עיניו. מעולם לא הגיב, לא בתנודת אברים ולא במבט עיניים, על הנעשה בכיתה, אך אם עלה בידי מישהו לדובבו לרגע, ונשא סונקין את עיניו אליו ובדוברו הפליא את בר שיחו בתבונת מבטו ועומקו. על גילו קשה היה לעמוד, לפי מראו נראה קשיש מחבריו בסמינר אך יתכן שהסיבה לכך היתה מראה פניו וגופו הכבד.

כשנפתחה הפנימיה משכו שחורי לסונקין כשכן אל חדרו, יחד עם לנסקי, הן משום שמצא בו טיפוס "ברנרי" מובהק והן משום חיבתו לתלמידי חכמים, והיות שאף הוא משורר מתחיל היה, תיכנן שחורי להיעזר בו בהוצאת "לקט".

אורח חיים קבוע היה לסונקין. יום יום בדרכו מן הסמינר אל הפנימיה היה פונה לביתו של נער אחד להגיש לו עזרה בהכנת שיעוריו ועל שכר שיעורו זה התפרנס. משם סר לשעתיים לספרית שטראשון (מהספריות היהודיות הגדולות והחשובות בעולם של התקופה. י.ע.) ואחר כך, בשובו אל חדרו, סועד היה בצניעות פת ערבית, עוסק בהכנת שיעוריו, שלא נמשכה אצלו שעה ארוכה, ואחר כך פורש לפינתו ליד התנור בשתיקה עמוקה.

לנסקי כמעט ולא הכיר את סונקין בשנת הלימודים הקודמת (תרפ"ב) לפני שהוקמה הפנימיה ולא ידע עליו מאומה. גם בשבועות הראשונים לחיותם יחד בחדר אחד היו יחסיהם מרוחקים וקרירים. סונקין לא היה מסוגל מטבעו לבקש קרבה ולנסקי – כך שחורי היה מספר – מחמת חוסר סובלנותו וגם כי דומה היה עליו שהלה פרץ לתוך רשותו. שחורי הוא שקרבם זה לזה בעבודת הוצאתו של "לקט" ואז לא עבר אלא מעט עד שלנסקי דבק בסונקין בלהט של אהבה והערצה.

הדבק בין שניהם נראה היה משונה בעיני האחרים. סונקין אינו סר מפינתו שליד התנור ואינו יוצא מגדר שתיקתו ואילו לנסקי עומד לידו או מכרכר סביבו ומשפיע עליו דיבורים. זה מדבר וזה מקשיב ורק לעיתים ישיב לו בדיבור קצר, אם מתוך הסכמה ואם מתוך הערת אגב. ולא זו בלבד שאין סונקין נטרד מדיבורו של לנסקי ואין לנסקי נרתע משתיקתו של סונקין אלא זה נהנה מדיבורו של זה וזה מהקשבתו של זה וכך במשך שעות רצופות.

לכאורה ייראה הדבר מוזר למדי, שכן מלבד אוזן קשבת לא היה סונקין מסוגל להעניק ללנסקי מאומה בעוד ששחורי העניק לו לב פתוח, מאור פנים, יחס אבהי ואף היה מפרנסו (מהמסעדה שבסמינר קבלו התלמידים רק ארוחת צהרים). ואולם, מהלך חייו הישר והישיר של סונקין, ללא עקמומיות וללא גינונים, הוא שמשך אליו את לנסקי להוקירו ולדבוק בו.

לא עברו אלא חודשים מעטים והידידות בין לנסקי לסונקין נסתיימה בסוף מכאיב.

בסופו של אותו חורף, נדמה היה לי שהיה זה שבוע ראשון אחרי פורים, בשעת בוקר מוקדמת, כשעמדנו לצאת מן הפנימיה אל הסמינר, הופיעו שני שוטרים ואסרו את סונקין. התברר שכנתין רוסיה חי סונקין בווילנה הפולנית על סמך רשיון מגורים ארעי וזמנו של זה תם. לא הועילו השתדלויותיהם של ראשי הקהילה בווילנה ושל מנהלי רשת "תרבות" להאריך את זמן הרישיון ולאחר יומיים של מעצר הוא גורש לרוסיה.

גרושו של סונקין עורר צער עמוק בלב כל תלמידי הסמינר ומוריו ולנסקי עצמו היה מהלך עזוב לנפשו כאילו הרגיש מחדש את יתמותו הכואבת מימי ילדותו.

מה שאירע לסונקין בשבוע שלאחר פורים אירע לגוטמן מנהל הסמינר זמן קצר לאחר חג הפסח. גם גוטמן היה נתין רוסיה שחי בווילנה על סמך רשיון מגורים זמני ואף לו לא נתנה רשות לשהות בווילנה עד סיום שנת הלימודים (הוא קיבל רשות לנסוע לברלין).

במכתב לאברהם קריב ציין לנסקי: "אני מתרשל בלימודים. עומדת לי זכותו של המנהל ומשאירים אותי בין כותלי המוסד". המילים "מתרשל בלימודים" הן בלשון המעטה שכן לנסקי הזניח את לימודיו בסמינר כמעט לגמרי ואם עד לראשית הקיץ של שנת תרפ"ג (1923) עמדה לו עוד זכותו של המנהל, הרי שמיד לאחר יציאתו של גוטמן מן הסמינר נשמטה זכות זו מידיו.

זמן קצר לפני שעזב יהושע גוטמן את הסמינר נתמנה למנהלו המלומד והפדגוג ד"ר ש.י. טשרנא, איש אציל רוח ובעל נפש עדינה אך מחמיר ומקפיד על עקרונותיו במגעיו עם תלמידיו. מעל לכל החשיב ד"ר טשרנא את הנאמנות ואת המסירות של תלמידיו למקצועות ההוראה והחינוך שנמנו בעיניו על האידיאלים האנושיים הנשגבים ביותר. על פי עיקרון זה בחן את ערך תלמידיו ועל פיו קבע את יחסו אליהם. לאחר שבחן את האווירה בסמינר – וזמן הבחינה לא היה רב אצלו – הגיע לכלל מסקנה שהיא חופשית מדי וכי אחדים מן התלמידים, לא זו בלבד שאינם כשרים למקצוע ההוראה והחינוך אלא אף מזלזלים בחובת הלימודים. סגולותיהם האחרות של אותם תלמידים לא עמדו להם לאחר שנפסלו בעיניו למקצוע ההוראה. לחבורת המשוררים והסופרים שבתלמידי הסמינר התייחס ד"ר טשרנא בחשדנות ובלי לחכות לשנת הלימודים הבאה ניגש מיד לערוך "טיהור" בסמינר. תלמיד אחד הוא השאיר בכיתתו על תנאי לשנת לימודים נוספת ולאחר נתן ספר כריתות. לנסקי לא המתין עד שיוזמן לשיחה חורצת גורל אצל ד"ר טשרנא, ועוד לפני שהגיע תורו להיקרא לפניו, ארז את חפציו ובלי לומר שלום לחבריו עקר מן הסמינר ומווילנה.

הערה לסיכום: כותב המאמר משה שמואלי, יליד 1902, למד בישיבת אודיסה ולאחר מכן כאמור בסמינר למורים של רשת "תרבות" בווילנה. החל את פרסומיו הספרותיים בירחון "קולות" בעריכת אליעזר שטיינמן שיצא לאור בוורשה באותה תקופה. עלה ארצה ב 1925, שנים ארוכות היה מורה ומחנך בביה"ס "כדורי" ובקיבוצו אשדות יעקב ("מאוחד" לאחר הפילוג), נפטר ב 1995.

מידע-נוסף2

לודביפול מנחם שחורי בוילנה 3

על אורחות החיים בסמינר למורים בווילנה מתוך מאמרו…

לודביפול מנחם שחורי בוילנה 3א

גלוית מזכרת – אהרן כהנשטם (1860-1920), ממקימי החינוך…
error: Alert: Content selection is disabled!!