לודביפול משפחת ולמן 4ב
תמלול מכתבה של רחלה ולמן מצידו האחד של הדף:
שלום רב לכם: בלומה וצבי.
תסלחו שאני לא כותבת הרבה מפני שבאתי זה עתה מבית הספר ואבא אומר שאכתוב את המכתב מפני שהוא הולך לפוסתה (= לדואר). תודה רבה לכם ששלחתם לי את הספר הזה אבל צריכה אני כבר ספרים יותר גדולים, זהו ספר למחלקה החמישית ואני כבר במחלקה השישית. אצלנו חדשות אין, הכל כמו שהיה. קלארה היתה כאן זה עכשיו והיא נוסעת ב 24 בפברואר לארץ ישראל. גם נודע לי שמוצ'ניבר תיסע כתוריסט (= תיירת) לארץ בעד 60 פונטים (= לירות אנגליות). יותר איני יודעת כלום. בלומה ! מצ'רנוב איני יודעת לא כלום. קראתי ב"בדרך" וגם כן אין דבר ממנו. בלומה, כתבי לי מה נשמע מכפר אוסישקין, האם כבר בונים וזורעים ? הכל רוצה אני לדעת.
אני גומרת, רחלה. אם תכתבו הרבה מאד אז אכתוב גם אני הרבה.
הערות לטקסט:
הכותבת היא תלמידה "במחלקה השישית", דהיינו כיתה י' (כבת 15). היות ששנת הולדתה של רחלה ידועה (1922) ועפ"י תאריך נסיעתה של (קרובת המשפחה) "קלארה" לארץ ישראל (24 בפברואר) המצויין כאן, הרי שהמכתב נכתב ככל הנראה בחודש ינואר או פברואר 1937. המכותבים, אחותה בלומה ובעלה צבי בארץ ישראל.
ההתיישבות ב"כפר אוסישקין" המוזכרת כאן ("האם כבר בונים וזורעים" שם ?) אינה אלא התוכנית הציונית השאפתנית להתיישבות כפרית בהרי ירושלים שלא יצאה בסופו של דבר אל הפועל. "בדרך" הוא שבועון עברי-ציוני שייצא לאור בפולין בשנים 1932-1937. בין היתר, העיתון היה קריאת חובה בבתי הספר של רשת "תרבות" בה למדה גם רחלה. מקריאת הדברים הללו כאן, העברית הנהדרת (שגיאת כתיב אקראית אחת) וכתב יד היפה והבוטח, והמעורבות בעניין הציוני שללא ספק ראתה את עתידה בו, מצביעים על אייכויותיה המיוחדות של הנערה המתבגרת הזאת. בהתחשב בעובדה (למי ששכח) שמדובר בעיירה יהודית קטנה ונידחת בערבות הספר של פולין, הדברים הללו אינם מובנים מאליהם כלל ועיקר !
כמו התוכנית ההתיישבותית הגדולה של "כפר אוסישקין" שלא יצאה אל הפועל, גם רחל (רחלה/רוחצ'ה) ולמן המקסימה (מספר תמונותיה כאן) לא זכתה להגשים את שאיפותיה. בת 20 היתה כשנספתה בשואה עם בני משפחתה.
תרגום מיידיש של הטקסט בצידו השני של דף זה:
"מכתב" הילדה בעבעלע בת שנאור ורוחל ולמן
אני בעבעלע מברכת את ידידי הטובים מדאדעצ'ק (?), אני מתכוונת לנסוע מסעלישט, טייבלע נסעה אל חברתה, ממני הנאמנה בעבעלע.
"מכתב" הילדה בראנקע בת מאיר וגיטל ולמן
אני בראנקע מברכת אתכם, ברצוננו לנסוע, אנא שלחו לנו אישורי נסיעה ואז ניסע אליכם לפלסטינה, בראנקע ולמן.
הערות לטקסט:
שתי הילדות הכותבות הן בנות הדודות, בעבעלע ובראנקע (ברכה), כבנות 6 או 7 בעת שהמכתב הזה נשלח מהעיירה לודביפול (היא "סעלישט") לדודתן בארץ ישראל. בולט בדברי הבנות (אף שהדברים הוכתבו מין הסתם ע"י הוריהן) הוא הרצון לעלות לארץ ישראל וחוסר האפשרות לממשו בגלל "אישורי הנסיעה" הבלתי ניתנים להשגה.
הטרגדיה שמתבטאת כאן בתסכול סופה כידוע הוא במוות והרס. אביהן של הבנות, האחים שנאור ומאיר ולמן, אמנם ניצלו בדרך נס ביום אקציית החיסול של העיירה ושרדו כפרטיזנים ביערות, אבל נשותיהם וילדיהם הקטנים הוכחדו עד האחרון שבהם. להלן שמותיהם: רוחל אשתו של שניאור וילדיהם טייבל'ה, בעבעלע ומוטל'ה וגיטל אשתו של מאיר ובנותיהם בראנקע (ברכה) ושרה.
