לודביפול מש' שורצמן ושתדלן 5ב
חמולת שתדלן, ה"הבניוקעס" כפי שכונתה (ע"ש אבי השושלת בנימין, "בנייה" ביידיש), אולי הגדולה ביותר בעיירה, תחילתה באמצע המאה ה 19 (עפ"י נתונים ברי-אימות לפחות) עם הולדתו של בנימין (בנייה), לימים יהודי נשוא-פנים ומכובד בתורה, וגם סוחר בקר גדול. הוא ואשתו רחל (רוח'ל) הביאו לעולם חמישה בנים ובת, רובם ככולם הלכו בדרך שהתווה ועסקו בענפי המסחר השונים הקשורים בבקר ובבשר, כולל גם מסחר בקנה מידה גדול בשוורים וכן בקצבות בפועל, ועשו חיל בעסקיהם. (למען הגילוי הנאות, הבכור שבהם, הערשיק, הוא סבה, אבי אמה, של אמי). עשרות רבות, הרוב המכריע של בני ובנות המשפחה הענפה, נספו בשואה כפי שיתואר בתמצית להלן, כמו גם אותם סיפורי גבורה וסיפורי הישרדותם של בודדים.
בכור הבנים הערשל (הערשיק), ללא ספק מהאנשים האמידים בעיירה (וככל הידוע גם, אדם לא סימפטי כלל ועיקר), במרכז התמונה כאמור, יליד 1875 בקרוב, נפטר לאחר מחלה קצרה וניתוח שעבר בבי"ח ברובנה בתחילת 1939. אשתו, הודייע, נספתה בשואה. מקרא המצולמים בתמונה: עומדים מימין ילדיהם אברהם, רבקה, טויבה, פייגה ווולף. יושבים מימין: הבת הבכורה שרה (שורק'ה) וילדיה שלמה וחיה, האב הערשיק, אליעזר נכדו (בנו של וולף) על ברכיו והודייע אשתו לידו, לאה בתו של וולף ובתיה אשתו, אם ילדיו, משמאל.
חסרים בתמונה כאמור, בת נוספת, רייזל (רוזי) שהיגרה לאמריקה ב 1927 וכן יוסף שורצמן, בעלה של הבת שרה שנפטר בדמי ימיו משחפת אך שנה קודם שצולמה התמונה. ילדיהם, המצולמים לצד אמם כאמור, עלו ארצה עם אביו ואמו של יוסף ב 1934 ואילו האם שנשארה "לפי שעה" מאחור, נספתה בשואה. נספו גם כל האחרים ובני משפחותיהם שהקימו במהלך כעשור מאז צולמה התמונה ועד שואת העיירה. היחיד ששרד מענף זה של המשפחה היה הבן וולף. בתושייה רבה עלה בידיו לברוח מהעיירה ערב אקציית חיסולה, ואולם אשתו, בתו ובנו (כולם אתו בתמונה) שנשארו מאחור, נספו. וולף שרד את שנות המלחמה עם פרטיזנים ביערות. עמדו לצדו במלחמת הקיום האכזרית כישוריו כמי שהוא ומשפחתו עסקו במסחר בבשר ואשר קצבות היתה חלק בלתי נפרד ממנו. היתה לו המיומנות לטפל בגוויות בעלי חיים שנמצאו ביער (בחורף הקשה של ערבות ווהלין, השתמרות בשר היא לעיתים כמו במקפיא) והכנתן למאכל ובכך תרם רבות להישרדות הקבוצה. לאחר המלחמה וולף חבר לאחותו רוזי בניו יורק ונישא בשנית.
הבן השני, אייזיק, ואשתו פעסיה, נספו.
בניהם אברהם (אברום) וזליג נצלו ביערות בקרב הפרטיזנים (עם בן דודם וולף, כמתואר לעיל), הראשון איבד את אשתו ושלושה בנים ! הוא הגיע ארצה לאחר המלחמה והתגורר ברמת גן ואילו זליג אחיו פנה לניו יורק. אח נוסף, בנימין שמו, "בחור מוצלח מאין כמוהו", אשתו סוניה ובנותיהם ריבה ושושנה, נספו.
הבן השלישי, פרויקה, ואשתו פייגה, הוא מת ממחלה בגיל צעיר, היא נספתה.
בנם הערשל-פרויקע'ס (הוסיפו לשמו את שם אביו שנפטר בגיל צעיר כאמור) ניצל והגיע לברזיל לאחר המלחמה. שתי בנות, חייק'ה (התחתנה עם בחור מרובנה טרם המלחמה) ורבקה, נספו. אח נוסף בשם אושר, נפטר ממחלה בילדותו. הערשל הכיר ביערות, בעת שנס על חייו מהעיירה, בחורה בשם חנה וקסלר מקוסטופול הסמוכה אשר בעלה (יעקב) נרצח זה מקרוב בגטו. היתה לה גם בת קטנה בשם מירה ! בתום המלחמה, במחנות העקורים בגרמניה, הערשל וחנה נישאו ואף נולדה להם שם בת שקראוה פאני (ע"ש פייגה, אמו של הערשל). במהלך שנת 2013 איתרתי את שארי משפחתו בברזיל.
הבן הרביעי, גדליה, ואשתו הניה, נספו.
שלושת בניהם: קופל (והבן שלו יוסל'ה, בתמונה עם סוסון העץ) נספה וכן גם בן נוסף, אברהם, אשתו רוזה ובתם התינוקת גיטל. בן שלישי, שמואל (שמיל'ק), יליד 1913, "מהצעירים המובילים בעיירה", גויס לצבא הפולני עם פרוץ המלחמה ועפ"י רישומי הצבא, נפל בשבי הגרמני בקרב ליד קוליקוב (Kolikow), מחוז לבוב (שזה אומר כבר בימים הראשונים של הקרבות, בסוף יוני 1941) ומאז לא נודע עוד דבר אודותיו.
שלש בנותיהן: שתיים, טייבל וחיה-לאה, נפטרו משחפת לפני המלחמה והשלישית, גיטל'ה, נספתה.
לבן החמישי, יעקב (יאנק) ולאשתו (שמה לא התברר) היו שישה בנים ובת.
הבן לייבל שכינויו היה "לייבל קתוליק" מפני שהיה בחור גבוה ונראה כמו גוי, נפטר מניתוח לפני המלחמה. אשתו גולדה, נספתה. בנם מיכעל, יליד 1920, קפץ מעל גדר הגטו לפני האקציה ונמלט ליערות, שרד עם יחידת פרטיזנים תוך גילוי גבורה, לקראת סוף המלחמה נורה ונהרג ע"י שוטר רוסי כשניסה להימלט מגיוס לצבא האדום !
הבן דן, אשתו פייגה ובנם אהר'ל, נספו.
הבן חיים-יחיאל ואשתו ברכה, נספו. בנם אפרים ששרד את המלחמה ביערות, פנה לארגנטינה לאחר המלחמה וחבר לדודתו (איטה) שהיגרה לשם עוד בשנות העשרים. אחותו של אפרים, ריבה, נספתה.
הבן, דוד, אשתו זלאטק'ה ובנם אהרן, נספו.
הבן דב (ברל), אשתו ביילה ובתם חיה, נספו.
הבן נפתלי (טולע), אשתו דבורה (דבורק'ה) ובניהם משה ובן ציון, נספו.
בתו של יאנק, איטה, היגרה כאמור לארגנטינה לפני המלחמה.
בתו היחידה של בנייה שתדלן היתה לאה, ויינשטיין לאחר נישואיה לדב. נספתה.
בנה יוסף (יוסל'ה), אשתו סוניה ובנם הקטן דב ניצלו כשברחו מזרחה לרוסיה. יוסל'ה גם דחק בבתיה, אחותה של אשתו, להצטרף לבריחה, ובזכותו גם היא ניצלה. לאחר המלחמה נולד להם בן נוסף, אליקים, והארבעה עלו ארצה והתישבו בחיפה. בן נוסף של לאה ויינשטיין וכן שתי בנות, אחיו ואחיותיו של יוסף (אחת מהן שמה חסיה-ביילה), נספו.
על מקור השם "שתדלן" (לעיתים נכתב שטדלן) בממלכת פולין בציטוט מתוך ספרו של ישראל ברטל "מאומה ללאום, יהודי מזרח ארופה 1772-1881", עמ' 26-27:
יהודים היו מעורבים ברמות שונות בפעילותם של גופי הממשל הפולני באמצעות שתדלנות (לוביינג בלשון ימינו). השתדלנים היהודים, שמונו ע"י הקהילות או ייצגו את הארגונים העל-קהילתיים, פעלו תדיר בכינוסי הפרלמנטים האזוריים ובפרלמנט הארצי שהתכנסו לעיתים מזומנות בוורשה או בווילנה, בירתה של הדוכסות הליטאית שהתאחדה עם פולין. הם עסקו באופן אינטנסיבי בגיוס תמיכה בין חברי הפרלמנטים הללו במטרה להשפיע על החלטות הסיים. בכתב המינוי של שתדלן "ועד ארבע ארצות" משנת ת"צ (1730), הוסמך נציג היהודים לפעול בשם שולחיו, בין הנציגים לפרלמנט הפולני, כדי "להצמיח טובות וישועות להכלל". היה זה ניסוח עדין שרמז על מגוון פעולות מאחורי הקלעים של אספות הסיים, ובהן תשלומים, ניצול קשרים משפחתיים ומתן שרותים כלליים. פעילותם הנמרצת של השתדלנים היהודים הרגיזה חלק מאנשי האצולה הפולנית .... וכו'.
