לודביפול מש' שורצמן ושתדלן 8א
לאחר שמחלת השחפת הכריעה לבסוף את אביה (ב 23 בפברואר 1930), מספרת אמי, נשארו אמה שרה ואחיה הבכור שלמה להתגורר בבית הורי האם – הערשיק והודייע שתדלן - ואילו היא עברה להתגורר בבית הורי אביה המנוח – סבה וסבתה האהובים – מרדכי זאב ורבקה שורצמן.
שלמה, בן שבע וחצי כשהתייתם, היה "פרא אדם" אומרת אמא, ובית הגביר הגדול (סבא הערשיק היה סוחר אמיד, ו"רוויזיוניסט", מזכירה אמא) שלא חסר בו דבר, המרחבים והשדות, הסוסים וחיות הבית, ובעיקר החופש, היו מזור לילד שנתייתם והוא פרח שם. כשהיו צריכים לנסוע להיכן שהוא, היה אברהם דודה (אחיה הצעיר של אמה) רותם את שני הסוסים היפים ביותר לעגלה דו-גלגלית, וכשהוא והרכב ישובים בקדמת העגלה והיא ואחיה מאחור, היו נוסעים ברוב פאר לעיירות הסמוכות. בחורפים המושלגים של ווהלין היו רותמים עגלת מגלשים מיוחדת. הסוסים והשלג היו אהבתו הגדולה של שלמה, אומרת אמא. הוא תמיד היה על סוס או עגלה ועל מי הנהר הקפואים הוא היה מחליק עם ה"קונקות" שלו (להבי החלקה שהיו מחברים לסוליות הנעלים). לבית הספר הוא בכלל לא הלך ....
אמא בת קצת פחות משש כשהטרגדיה פקדה את המשפחה, עברה להתגורר בבית סבה וסבתה, הורי אביה, כאמור. היה זה בית יפה ומרווח ואף שהיה דתי בצביונו (כביתו של שו"ב מדורי דורות), היה גם מלא אהבה, עבריות וציונות. שלושת בניהם הצעירים של סבא וסבתא (יוסף שנפטר משחפת היה הבכור) מנחם, יהודה וזוסיה, זאת יש לזכור, כבר עלו לא"י בתחילת שנות העשרים. אמא זוכרת היטב שסבתה היתה נוהגת להקריא ולספר לה לפני השינה סיפורי מעשיות מההווי היהודי, כך גם הפכה היידיש שגורה בפיה. כשהיתה הולכת לפגוש את אחיה ואמה בבית סבה וסבתה השניים, היא היתה מחליפה בדרך את בגדיה הצנועים ולובשת בגדים חופשיים, וחוזר חלילה בדרך חזרה.
ארבע שנים ורבע מאוחר יותר, עלו מרדכי זאב ורבקה רעייתו ארצה כשהם לוקחים עימם את נכדיהם, אמי (חיה) ושלמה שורצמן / שחורי. שרה, אמם של הילדים, ומשפחתה הענפה שנשארו מאחור, נספו כולם בשואה. העלייה ארצה באותם ימים, זאת יש לזכור, לא היתה דבר של מה בכך. "סרטיפיקטים" היו במשורה ולאנשים מבוגרים וילדים הדרך היתה קשה כפליים. מין הסתם, למנחם שחורי שעבד בעיתון "דבר" תחת ברל כצנלסון, היו הקשרים המתאימים כדי לסייע בכך.
חשוב לציין כאן שלא כדבר מובן מאליו בוצעה ההפרדה של שני הילדים (אמי ואחיה) מאמם. מצד אחד היתה סבתם של הילדים, אם אביהם שזה אך נפטר, שהתעקשה לקיים בכל מחיר את הוראתו על ערש דווי של בנה שלא תיפרד לעולם מילדיו/נכדיה, ומצד שני, האלמנה/האם הצעירה, בת בכורה ומפונקת להוריה העשירים מאד שעתיד של חיי עמל כפועלת בפלסטינה הרחוקה נראה לה, מין הסתם, כחלום בלהות. בנוסף, אפשר שהוריה קיוו שקל אולי יהיה לחתן אותה שוב (היא הרי התאלמנה בת 30 בלבד !) כשילדיה אינם לידה .... הסבתא וסבא, שכזכור, שלושת בניהם הנותרים כבר עלו לא"י מזה זמן, החליטו שהם עולים בכל מחיר עם הילדים לארץ ישראל, גם אם בלי אמם. סבא מכר את ביתו ואת חזקת השחיטה שלו בעיירה והחלו ההכנות לעליה ארצה. אמא זוכרת במרירות רבה שבתקופת ההמתנה הארוכה לאישורי העליה, נהגו להקניט אותה בבית משפחת אמה (מש' שתדלן) שהעליה ארצה היא רק פנטזיה והיא היתה רצה בוכיה לסבתה רבקה (שורצמן) האהובה לספר לה על כך. הערשיק שתדלן, הסבא המונארך העשיר, לא עזר כספית כהוא זה במסעם של נכדיו וקליטתם בארץ ישראל.
החלום הגדול התגשם כאמור לאחר למעלה מארבע שנים של מאבק נחוש. יום הפרידה מהעיירה (3 ביוני 1934) היה יום חג בעיירה. המון אדם ליווה ברוב טקס את המשפחה העושה את דרכה אל מעבר לגבולה. היה בכך אולי משום נחמה לילדים הקטנים וניצחון לסבם וסבתם על מאבקם ההרואי לעלייה לארץ ישראל.
ראו המסמך החשוב של ויתור האם על כל דרישה כלפי חמיה !
ממשפחת אמה, שנותרה כאמור מאחור בעיירה ופגשה את גורלה המר בשואה, ניצל רק אח אחד של האם (וולף) שהצליח לברוח ליערות אך איבד את אשתו ושני ילדיו, אחות של האם (רוזי) שהגרה לאמריקה בשנות העשרים ואביה (הערשיק) שנפטר ממחלה לפני השואה.
באופן אירוני וטרגי, אופייני אולי לגורלה המר של יהדות פולין בכלל, מות יוסף שורצמן בשנת 1930, היה הקטליזטור שהביא לעליית נציגיה האחרונים של משפחת שורצמן מהעיירה לודביפול ארצה, ובסופו של דבר, לכך שנצלו מצפרני ההשמדה הנאצית. מותו בטרם עת של סבי, נתן חיים לי ולרבים אחרים.
את הדברים שלעיל ליקטתי מפיה של אמא במהלך השנים אבל העליתי אותם על הכתב לאחר שיחות איתה במהלך שנת 2015 כאשר כבר היתה חולה מאד. עם זאת, זכרונה לפרטים קטנים ולארועים שהתרחשו לפני למעלה מ 80 שנה, הוא יוצא מהכלל ! בסיפור ה"קונקות" למשל, אמא מספרת ששלמה קיבל אותם מתנה מאביהם כשחזר מאחד ממסעות המרפא שלו. בדרך, בלבוב, הוא קנה לשלמה את המחלקיים הללו. כשעלו ארצה, אמא זוכרת, שלמה לקח איתו את המחלקיים ולא האמין למראה עיניו כשהתברר לו שכאן אין שלג .... (י.ע.).
