לודביפול מש' שורצמן 4ב
רבי משה שמואל מזוויעהל[1]
רבי יצחק שלמה יואל שרמן מרובנה[2]
רבי שמואל רוטנברג מרובנה[3]
אודות חזקת ר' פנחס שלמה רייזל'ס שו"ב קהילת לודביפול בדמי הרח"ש
עם מבוא והערות מאת הרב משה שוחט הי"ו
דודי זקני ר' פנחס שלמה הלוי רייזל'ס[4] (להלן: רפש"ר) נולד בשנת תר"ד (1844) בקירוב. התגורר בעיירה לודביפול היא סעלישט גדול בלשון היהודים שבחבל ווהלין (כיום, העיירה סוסנובה שבתחומי אוקראינה). רפש"ר ומשפחתו נמנו על חסידי הרבי מסטולין והתפללו בקלויז של סטולין שפעל בעיירתם לודביפול[5]. נראה שהיה להם גם קשר מה לחצר מאקרוב[6]. רפש"ר מיזג בתוכו יראת שמיים קפדנית וטוב לב, קנאות ואהבת הבריות. שנים רבות הסתגף וישן על גבי אבן. נודע לשם במעשי הצדקה שעשאם עיקר חייו. פיזר את כספו ביד רחבה לצרכי צדקה והוא ובני ביתו הסתפקו במועט וחיו חיי דחקות. היה נוהג לשלוח מתנות שבת וחג לבעלי מלאכה זקנים ועניים, להרחיב דעתם. ביתו היה קודש להכנסת אורחים – רבנים, משולחים, דרשנים, מוכרי ספרים וסתם עניי עמך, שהיו נודדים אז בהמוניהם מעיירה לעיירה. היה זהיר בכבוד אורחיו, ואפילו הם קלים בתורה ובדרך ארץ, והקפיד להציע מצעיהם במו ידיו. נלב"ע בליל חג הסוכות, אור לט"ו תשרי תרע"ה. תנצב"ה[7].
בארכיון ההיסטורי של מכובדי מר יוסי עופר – 'גולה ותקומה', נשתמרו מספר מכתבים אשר נכתבו על ידי מספר רבני קהילות לחיזוק ידי רפש"ר נגד הקמים לגוזלו. מתוך המכתבים עצמם אעשה ניסיון לשרטט במספר שורות את הפרשיה שעמדה אז על הפרק.
רח"ש – מהו?
תחילה יש להקדים אודות המושג רח"ש. בתפוצות ישראל רווח מנהג לפיו 'כלי הקודש' בעיר היו זוכים בחזקה בשם 'רח"ש'. רח"ש הוא ראשי תיבות של 'רב, חזן, שמש/שוחט", אנשים אלו היו מקבלים מס כספי מאנשים שחתמו על שטר 'תנאים' או חיתנו את ילדיהם. בשטר התנאים גופו היו כותבים על מי מוטלים דמי הרח"ש. מנהגים דומים נהגו כמעט בכל תפוצות ישראל, אשכנזים וספרדים, חסידים וליטאים, בצורה זו או אחרת.
מן העניין להעתיק מדברי יום טוב לוינסקי:
רח״ש [רב, חזן, שמש] – מס חופה שנהגו בעדות אשכנז לתת לרב [מסדר הקידושין], לחזן [המברך ז׳ הברכות], ולשמש [המשרת את הציבור], בגובה של אחוז מסויים מן הנדוניה או הוצאות החתונה, הכל לפי מנהגי המקום, וזה נחשב להם כחלק ממשכורתם מן הקהל. כרגיל הוטל תשלום זה על החתן, מקבל הנדוניה ׳מעות חופה: רבנות, חזנות, שמשות – יתנו גם מתכשיטי כסף וזהב במלואו, כמו כן גם ממזומנים [ועד מדינת ליטא, תקנה קסט משנת 1628]. ובצפת תיקנו: ׳מן החופה והקידושין אינו לוקח לא האב״ד [הרב אב בית הדין], ולא החזן, ולא השמש, שום דבר אפילו פרוטה קטנה׳ [איגרת מצפת לר׳ שלמה שלומל משנת 1607 בקירוב, קובץ על יד, סידרה חדשה, ג, עמ׳ קכה[8]]. בקהילת אמשטרדם קראו לזה ׳חר״ש׳ בשינוי הסדר ולרוב ניתן זה לאיש אחד שמילא את התפקידים של כל השלושה[9].
פירוט לגבי המנהג בשעת הנישואין מובא מדברי בעל ה'נחלת שבעה', על פי ר' אשר אנשיל גרינוואלד המקצר את דבריו: "רח"ש ראשי תיבות 'רב חזן שמש' או שוחט, ובשלחן העזר סי' ו' סעיף ז' כתב שהיה רגילות לשלם זאת מעות לרב הקהלה בשעה שכיבדו אותו לסדר קידושין, והביא שהמנהג היה לשלם השכר מהנדוניא, ובכרם שלמה א"ע סי' נ' אות ח' הביא שרק מהנדוניא של הכלה ולא מהחתן"[10]. דמי הרח"ש היו מעוגנים בחוקת הקהילה מה שגרם לעתים לוויכוחים ממוניים בין הרח"ש לבין אנשי הקהילה שלא עמדו בתשלום זה, וכפי שעולה מתשובות הלכתיות[11].
ואף שבמזרח אירופה עסקינן, ניתן ללמוד גם ממקור ממערב אירופה. בפנקס קהילת טריר הגרמנית ממפנה המאות הי"ח והי"ט מופיע כתב מינוי לחזן משנת 1787, בתוכו נכתב כך:
השכירות של הש"ץ... יהיה בכל שנה ושנה חמשים ר"ט... ומכל התנאים שיכתוב בשעת הקנס[12] ינתן לו ח"י לבנים שהוא חצי זהב ריינש ומשאר שטרות שיכתוב בשעת החתונה ינתן לו רביעת זהב, ומעדות על השטרות וקינים[13] בשעת החתונה... ומכתיבת הכתובה... וכן כשישורר שבחים בצאתם בשביל היולדת... ומכל חתימה שיחתום החזן מחויב הבעל דכנ"ל מדה ליתן לו חצי ק"ש...[14]
הסבר למנהג ניתן על ידי שני כותבי מנהגים וטעמים שספרם נדפס בוורשה באותה שנה. ראשונה כותב ר' אברהם אליעזר הירשוביץ: "נותנים רח"ש... משום דכתיב 'איש כמתנת ידו כברכת ד' אשר נתן לך שופטים ושוטרים' וגו' לרמז שיתנו להשופטים והשוטרים מעות ברגל ובכל עת שמברכו השי"ת בכל מיני שמחה או בחתונה או בברית מילה וכהנה בכל עת שמקבל ברכה מאת ד' צריך לההנאות ג"כ להרב ולחזן ולשמש (בעה"ט שופטים). ומה שקורים אותו 'רח"ש' לפי שתיבה זו כתוב בתהלים מ"ה שמתחיל 'רח"ש' ומדבר שם מעניני חתן וכלה..."[15].
ובמקביל אליו מסביר ר' יצחק ליפיץ: "טעם למנהג שהחזנים והשמשים והמלמדים... ומן הנשואין נותנין להם רח"ש ר"ת רב חזן שמש ויש לזה קצבה כמה מגיע מכל מאה. הענין שבימים הראשונים כשהיו ממנין רב או חזן או שמש לשמש הקהל או מלמד תינוקות היו קוצבין להם בעד פרנסתם פרס מהנשואין ומעות חנוכה ופורים כדי שיהוו להם כדי מזונם ויוכלו להתעסק ברבנות ובצרכי הקהלה ויהיה בדרך כבוד"[16].
השתלשלות מעשה רפש"ר
נחזור לרפש"ר מיודענו. כפי העולה מהמכתבים, החזיק רפש"ר בהחזקת הרח"ש שנקראה גם 'הכנסת החזנות'[17], עוד בירושה מימי אבותיו אשר הובטח להם בכתב משנת תרכ"ט בהתחייבות מלאה כי מחצית מ'הכנסת החזנות' של העיר לודביפול והסביבה שייכת להם ולצאצאיהם לעולם. רפש"ר היה שוחט ובודק, וככל שידיעתנו מגעת, הוא לא שימש חזן. אם כי אין לדעת בוודאות, אך נראה כי מחמת מלאכת השחיטה זכה בחזקת מחצית הרח"ש, שנקראה 'הכנסת החזנות' אף שהוא עצמו לא שימש כחזן.
ביום בהיר, כפי הנראה בסביבות שנת תר"ס[18], קמו מספר אנשים מבית הכנסת של החייטים והחליטו להתעלם בהפגנתיות מתעודת החזקה בה מחזיק רפש"ר, תוך שהם מעבירים את דמי הרח"ש לחזן שלהם. רפש"ר, שכעת נושל מחלק משמעותי מפרנסתו, נזעק על כך מרה.
לאחר שרב העיירה רבי מרדכי מרקיל[19] לא נחלץ לסייע לו אל מול עושקיו, שמא מחמת פחד מאנשים אלימים, נאלץ רפש"ר לחזר על פתחם של מספר רבנים מפורסמים מערי הסביבה, בכדי שיכתבו לו מכתב נחרץ לרב הקהילה שלו, ויעמידו אותו על חובתו וחובת הקהילה להציל עשוק מידי עושקיו. ואכן במהלך חודש שבט של אותה שנה יצא רפש"ר מעיירתו לודביפול והגיע לעיר זוויעהל (נובוהרד-וולינסקי) המצויה מזרחית-דרומית לה, שם קיבל בתאריך ו' שבט מכתב מהאב"ד רבי משה שמואל. הוא המשיך במסע מערבה וכעבור שבועיים הגיע גם לעיר רובנה (רובנו) מרכזו הכלכלי של כל פלך ווהלין, כ-100 ק"מ מערבה, שם קיבל בתאריך כ"ג שבט מכתבים מאת רבי יצחק-שלמה יואל שרמן אשר הוסיף את דבריו על אותם דפים וכהמשך למכתב רמ"ש מזוויעהל וממורה הוראה מקומי נוסף בשם רבי שמואל רויטענבארג.
תוכן מכתבי הרבנים
הרבנים אכן כתבו מכתבים חריפים, בהם עמדו על מספר נקודות: תוקפה של חזקתו של רפש"ר, גזל החזקה והמצווה להציל עשוק מידי עושקו, כשרותו של החזן החדש שמחמת הגזל שבידו הרי הוא רשע ולא יתכן שישמש כחזן שהלוא תפלתו תועבה ואין בכוחו להוציא את הרבים ידי חובתם, המסייעים בידו נקראים מחזיקי ידי עוברי עבירה, ובנוסף חובתו של רב העיירה להיכנס לעובי הקורה ולסייע בידי רפש"ר.
רמ"ש מזוויעהל מוסיף לדון בזיקתו של הרב לפרשה, והוא מציין שאם מנהג לודביפול הוא כמו בקהילות מסוימות שדמי הרח"ש עוברים דרך הרב, והרב הוא זה שמעביר את הכסף לבעלי החזקות, אסור לו לרב להעביר את הכסף לחזן החדש, ויתרה מזאת, אסור לו להחליט שעקב המחלוקת הוא נמנע לגמרי מלקבל את הרח"ש כדי להעבירם דרכו, משום שעליו להציל עשוק מידי עושקו ואין לו לבטל מנהג הנהוג משנים קדמוניות שהרב מקבל את הרח"ש.
רמ"ש מוסיף כי העובדה שהוא פוסק בלא שמיעת הצד השני, ושלא כנדרש בדיני ממונות, משום שכתב החזקה גלוי לפניו ודין זה אינו תלוי בטענות, ומלבד זאת – הוא ממשיך מיד – אם יש לצד השני טענות, עליהם לפנות לרב ולדון בדין תורה, אך כל עוד שאינם עושים כך, אסור לגזול מחלקו של רפש"ר ולו פרוטה אחת.
ריש"י מרובנה, שכתב את מכתבו על אותו דף של מכתבו של רמ"ש, מאריך במקורות הלכתיים אודות חיובו של הרב להתערב במחלוקת זו, להוכיח את הגזלן ולהציל עשוק מדי עושקיו. וכמצטרף לרמ"ש הוא מחזק את דבריו, ואף מציע לר' מרדכי מרקיל שאם הוא מתיירא מאותם אנשים, שיציע להם לעמוד בדין תורה לפני רמ"ש או בפני רב אחר ירא אלוקים.
רש"ר מרובנה כותב אף הוא כעין דברי הרבנים, והוא מעורר את ר' מרקיל כי חייב הוא להעמיד לדין תורה את שני הצדדים ולראות מיהו הצודק.
מכתב ראשון מאת רבי משה שמואל מזוויעהל
ב"ה יום חמישי לסדר בא שנת תר"סמוך פה זוויהעל
אל כבוד הרב המפורסים[20] ומופלא אב"ד ומו"צ לעדתו בעיר סעלישץ מו"ה ר' מרדכי מרקיל נ"י ויהל ואחריו לכל אנשי העיר הנ"ל כאו"א בשמו יבורך וכולם יעמדו על הברכה - - - - - -
הן כאשר בא לפני המוכ"ז ה"ר פנחס שלמה שו"ב ממחנם בקובלנא רבא על איזו אנשים מאנשי עירו, והראה לי כתב בחתימת יד כל אנשי העיר ובצירוף חתימת יד הרב המנוח ה"ר יעקב יאקיל ז"ל שהיה אז בחיים, ושם נכתב ונחתם שחזקת מחצה הכנסת החזנות שהיה לאבותיו מאז ומקדם הן מהעיר והן מכל הסביבה השייך להעיר הוסכמו וחידשו בהכתב הזה בכל חיזוקי התחייבות כדת התורה שתהי' הכנסה הזאת שייך לאמו ולבני' עדי עד, וכ"ז נכתב ונחתם בשנת תרכ"ט, וגם מאז ועד עתה הייתה ההתנהגות הכנסת החזנות הכל כמו שנכתב ונחתם בהכתב, וגם ה"ר פנחס שלמה בעצמו קם על חזקת אבותיו והחזיק בהכנסת החזנות כמה שנים ערך שלושים שנים שהן בהעיר והן בהסביבה קיבל ה"ר פ"ש מחצה חלקו הכל כמבואר בהכתב בכל דבר באין פוצה פה ומצפצף.
וכעת קמו איזו אנשים מביהכנ"ס של חייטים ורוצים לעבור על הכתב הזה ולגזול מחלק רפ"ש הכנסת החזנות ולגזול דל וליתן מחלקו להש"ץ שלהם, והנה ע"ז אתפלא מאוד איך נהייתה להשליך אמת ארצה ולהפוך דברי אלקים חיים ותורת אמת, הא רפ"ש הנ"ל בא הן מצד חזקת אבותיו והן מצד חזקת עצמו והן מצד הכתב שהיסכימו וחיזקו ואימצו רבים וגדולים בח"י [=בחתימת ידם] ע"ז ובהסכמת וח"י הרב הנ"ל.
ולפ"ז ברור שהש"ץ הזה נקרא רשע בזה במה שקיבל ממה ששייך להרפ"ש הנ"ל, וגם נקרא בזה גזלן גמור כמו שכתוב בדרכי תשובה הלכות שחיטה סימן א די"ז ע"א בשם כל הגדולים לענין חזקת שו"ב, וכמ"ש פשיטא נמי שכן הדין גבי חזקת הכנסת חזנות, דהא חזקת שו"ב נלמד מחזקת ח[זנו]ת כמוש"כ בשו"ת מים חיים[21], ואיך אפשר שמי שהו' רשע וגזלן יהיה משמש לש"ץ בקהילה, הא ידוע שש"ץ צריך להיות פרקו נאה, וא"ל [=ואם לאו] פסול הוא להיות ש"ץ, ובפרט שגם כעת ידיו ופיו מלא מגזל איך יפתח פיו להתפלל הלא תפילתו תועבה.
וגם האנשים המסייעים לו בזה נקרא מחזיקי ידי עוברי עבירה, וגם נקראו עושקי שכר שכיר וכמש"כ בשו"ת משמרת הקודש הלכות שחיטה[22] וז"ל שם לענין שו"ב וקורא אני עליו בידו מאזני מרמה לעשוק אהב, כי גורם לבני הקהל להיות נכשלים בעשק שכר שכיר עכ"ל, אכן הוא כתב שהוא רק גורם, אבל בא וראה בס' דרכי תשובה הנ"ל שכל הגדולים וגדולי הצדיקים שבדור שלפנינו כתבו כולם שהוא נקרא גזלן גמור בזה ורשע וודאי מיקרי בזה, וכמש"כ בשו"ת הרב זלה"ה[23] לענין שו"ב וזה פשוט.
לכן אני אומר שאם הש"ץ הנ"ל יעמוד במרדו לקלקל ולגרוע מהכנסה הנ"ל מחלק רפ"ש אפילו פ"א [=פרוטה אחת], אסור לו לעבור לפני התיבה להתפלל ולהוציא הרבים ידי חובתן, וגם אסור וחלילה לכל בר ישראל לקרותו על איזו שמחה הן חתונת' הן תנאים והן שארי דברים המבוארים בהכתב שיקבל מחלק רפ"ש אפילו פ"א בכדי שלא יהיו מסייעים ידי עוברי עבירה וגם לבל יקראו עושקי שכר שכיר.
ואם המנהג במחנם שהרב מהעיר מקבל כל הרח"ש לידו ומידו יתחלק לכאו"א השייך לו, ברור שחלילה להרב ואסור שיתן שום חלק לש"ץ שלהם, ועיין בחו"מ סל"ד שם בנתיבות בביאורים (סק"ד) [סק"ה] מה שביאר שם דברי הריבי"ש? וכתב שם וז"ל דמ"מ עבר דהא מחויב להשיב האבידה לבעלים עכ"ל ע"ש. כמו"כ ה"נ כאן דדבר הזה שייך להרפ"ש איך יכול הרב ליתן דבר זה לגזלן כיוון שבא לידו מחויב להשיב לבעלים למי ששייך לו.
ואם יאמר הרב שמכאן ולהבא לא יקבל הרח"ש לידו, נראה לי שחלילה לו לעשות כן, חדא הא מחויב להציל העשוק מיד עושקו ולמחות בעוברי עבירה, ועוד הא המנהג הזה בעירם משנים קדמוניות שהרב מקבל כל הרח"ש לידו ומידו יתחלק לכאו"א חלקו המגיע לו ולכן א"א לו לשנות מהמנהג הזה. וכה"ג כתב הגאון מהרש"ק ז"ל בטוב טעם מהדורא תליתאי[24] לענין שוחט נגד הרב ע"ש ותבין כ"ז נראה לי ברור.
ואף שאין להשיב בלתי טענות שני הצדדים, אבל שראיתי הכתב שביד רפ"ש הנ"ל, וגם כפי מה שהחזיק בזה מכמה שנים בעצמו, לכן הדין מה שאינו תלוי בטענות אזי מחויב כל מו"צ להציל העשוק מיד עושקו ולכתוב כפי דעתו דעת תורה.
לכן סוף דבר אני אומר, אולי יאמרו שיש להם איזו טענות נגד רפ"ש הנ"ל, אבל ברור כל זמן שלא יהיה בידם פסק מב"ד מובהקים שהצדק אתם, אסור להם לקבל מחלק רפ"ש אפילו פ"א [=פרוטה אחת] ואסור לגרוע לו שום היזק מענין חזקתו, וגם דינא דהש"ץ ואנשים המסייעים לו בזה הוא הכל כמוש"כ, וגם מוטל וחיוב גמור על הרב דשם למחות ביד עוברי עבירה בשארי דברים מהכנסת החזנות לראות שיגיע לרפ"ש חלקו מכל השייך לו שלא יגזלו אפילו פ"א מאתו, ובוודאי אין חשש של מהרי"ו מה שכתב הרמ"א בשמו בחו"מ סי"ב ס"א[25].
כ"ז כתבתי ברור וכן נכון וראוי לעשות ולקיים כ"ז, בפרט צורכי הרבים וצורכי שו"ב וש"ץ שהמה צורכי רבים, בוודאי זה מוטל על הרב דמתא.
א"ד ידידו וידיד כל אנשי עיר סעלישץ המברכם בלו"נ שיקיימו כל הכתוב פה
נאום משה שמואל במוה"א זללה"ה אב"ד דפה זוועהל
מכתב שני מאת רבי יצחק שלמה יואל שרמן מרובנה
בעזהי"ת יום ג' לסדר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. חיים וברכה ושמחה לפרט פה ראוונע יע"א
רוכב שמים בעזרתו ישים שלום לכבוד תורתו וכל אנשי ביתו. בצירוף כל קהל עדתו. ה"ה ידי"נ [=ידיד נפשי] הרב המובהק מופלא ומופלג בתורה חד חד ונחית בה טפי כו' כש"ת מוהר"ר מרדכי מרקיל שי' אבד"ק סעלישטש שי' וכל אשר לו שלום.
כאשר בא לפני השו"ב ה"ר פינחס שלמה ממחנהו. וצעק במר נפשו על העושק אשר עשה לו הש"ץ דביהמ"ד אחד ואיזו אנשים המחזיקים בידו להשיג גבולו ולקפח פרנסתו מחזקת הש"ץ כפי המבואר מעבר לדף בכתבו של הרה"ג מוהררמ"ש שי' אבד"ק זוועהל ועיינתי בכתב החזקה שביד הרפ"ש שי' הכתוב בכל חומר ותוקף וכו'.
נפלאתי מאד על כת"ר שי' איך יראה און ולא יתבונן על הש"ץ והאנשים המחזיקים בידו העושים איסור ב<קרוע>שי ובש"ס במס' ביצה (טז ע"ב) כיון דמקלקלי רבים היינו קלקולא. וקיי"ל דכל מי שרואה את חבירו שעושה איסור דאורייתא או דרבנן חייב להפרישו מן האיסור כמ"ש התו' בשבת ד"ג ע"א ד"ה בבא דרישא.
וראיתי להרב זרע אמת (ח"ב סי' יט) הו"ד בספר הבהיר שדי חמד למר ידידי הגאון החסיד ה"ר חיים חזקיהו מודינא [במערכת דינים ה' אות ב' סק"א] שכתב דמה שחייבין להפרישו ולהודיעו שזה איסור זהו מגדר ולפני עור לת"מ [=לא תתן מכשול]. והגאון חח"ם נר"ו דקדק עליו מה שייך לפני עור במה שזה עושה מעצמו ואין זה מסייעו, ועד כאן לא כתבו הראשונים ז"ל דבדלא קאי בתרי ע"נ [=עברי נהרא] דליכא לפ"ע [=לפני עור] מה"ת דאסור מיהא מדרבנן אלא במושיט לו האיסור שהי' יכול לקחתו, אבל מה שחבירו עושה בבלי דעת והוא אינו מודיעו אע"פ שרואהו ושותק אין שייך לומר שיעבור משום ולפ"ע, ויותר נכון שהוא משום מצות תוכחה עכ"ל.
ולדעתי צדק הרב זרע אמת, כי דבריו הם המה דברי אביי במס' מו"ק (ה ע"א) דאמרינן רמז לציון קברות מה"ת מניין, ואמר אביי מהכא ולפני עור לת"מ, ר"פ אמר ואמר סולו סולו פנו דרך, רב חיננא אמר הרימו מכשול מדרך עמי, מר זוטרא אמר והזרתם את בנ"י מטומאתם, רב אשי אמר ושמרו את משמרתי עשו משמרת למשמרתי ע"כ. ונראה דמשו"ה מייתו ר"פ ור"ח קראי דד"ק [=דדברי קבלה] ולא סגי להו מקרא דמייתי אביי מה"ת מולפני עור לת"מ, דאינהו סברי דאי מהתם איכא למידחי כסברת הרב חח"ם [=חיים חזקיהו מדיני] שי' דדוקא אנתינת מכשול בידים קפיד קראי, להכי מייתו מקרא דד"ק דכתיב פנו דרך, הרימו מכשול, הרי שהוא מחויב בדבר גם להרים המכשול מדרך העור אע"פ שלא נתנו הוא בידים, רק שמונח שם בדרך הוא חייב מדברי קבלה להרימו ולהסירו, ומר זוטרא מייתי מקרא דמן התורה והזרתם את בנ"י ורב אשי מושמרו את משמרתי. סוף דבר דברי הזרע אמת יזלו צדק ומשפט ומשרים.
ומזה נלמוד להענין שלפנינו שחיוב גמור הוא על כל הבע"ב [=הבעלי בתים] שבעיר וביחוד על הרב אב"ד דמתא להרים המכשול איסור עושק שכר שכיר והשגת גבול [ואיסור נדר וחרם שיש בכתב חזקה של הרפ"ש] להפריש את הש"ץ והמחזיקים בידו מלהביא מחשבתו הרעה לפועל, וכל או"א בעמוד והפרש קאי. ועי' שו"ת חתם סופר חאו"ח (סי' צט) שכתב דהיכא דמקלקלו בה רבים החוב מוטל על הרב הת"ח שבעיר להפרישם מהאיסור, ואם לאו, מכשול וקולר העם תלוי על צווארו יעו"ש.
איברא דכל זה היכא דלית בה מעשה כלל, אבל בנ"ד כל מי שמקבל הרח"ש ואינו נותן חלקו של השו"ב כפי הכתב ונותנו להש"ץ הר"ז כמעשה בידים לעבור על האיסור. ואפי' הנותן את הרח"ש לידו של אחר שעי"ז נגרע חלקו של השו"ב ג"כ מיקרי מעשה. וכמ"ש התו' בשבועות (דף ל ע"ב) ד"ה אבל וכו' דכשעושין איסור על ידו לא מיקרי שב ואל תעשה וגם כיון שאסור לסדר קדושין בלתי שישלמו חלק הרח"ש של הרפ"ש, כל מי שיסדר קדושין יעבור על האיסור בקום ועשה. וראי' מהרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות איסורי מזבח הלכה י"א שכתב הקריב בלא מלח כלל לוקה, שנאמר ולא תשבית מלח ברית אלקיך וגו' עכ"ל, והקרבן מבואר בהלכה י"ב שאע"פ שהוא לוקה הקרבן כשר. ולכאורה הא הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו. ועכצ"ל דכיון שאסור להקריב בלא מלח, ההקרבה מיקרי מעשה, והוהד"נ [=והוא הדין נמי] כאן שאסור לסדר קדושין ולכתוב תנאים וכתובה בלא שישלמו חלק הרפ"ש הר"ז העובר ומסדר קדושין כו' עושה מעשה איסור בידים.
סוף דבר כל מי שמסדר קדושין או כותב תנאים וכתובה וכה"ג בלא שיקח הרפ"ש חלק הרח"ש שלו, עובר משום ולפ"ע לת"מ ועל מקרא מפורש אל תשת ידך עם רשע דלאו דוקא להיות עד חמס אלא הוה"ד [=הוא הדין] בשאר דוכתי היכא שמחזיק ידי עו"ע [=עוברי עבירה] עובר על זה כמפורש ברמב"ם ז"ל בפיהמ"ש פ"ו דתרומות מ"ג ע"ש.
ולענין גוף החזקה דהרפ"ש, למותר הוא לציין שו"ת המדברים בזה וצווחין ביי ביי נכית חיוויא כי אמרתי אספרם כחול ירביון. ועי' בשו"ת הרמ"א סי' נ"ז במעשה שסדרו גט בלא רשיון הרב הגאון מוהר"ר מן שהחזיק בזה וכ' שם גדול אחד דאפילו מי שהחזיק מעצמו הוי חזקתו חזקה. והביא ראי' מהש"ס ב"ב (יב ע"ב) דאתו רבנן למימני לר"א מדיפתי ברישא ומר בר ר"א המתין עד דמלו בי עשרה ופתח הוא ודרש כו' וקרא ר"א מדיפתא אנפשי' כל המריעין לו וכו' ומוכח דאפילו החזיק מעצמו מהני יעו"ש. וכ"ש כאן שיש לו חזקת אבותיו וּכְתַב מֵחָדָש בכל מיני חומר נדר וח"ח וכו'. שהש"ץ המשיג גבולו מיקרי רשע דחמס. וכתוב נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה (זה ש"ץ שאינו הגון כמבואר במס' תענית) והוא יהי' שליח להוציא את כל התפלות שיתפללו עמו אל הסטרא אחרא ח"ו. לכן אם יש לו טו"ת עפ"י ד"ת יַתְרֶה בו כבוד הרב אב"ד דמתא. שיעמוד לדין תורה בפני הרב דזוועהל הרמ"ש נר"ו, או בפני רב אחר ירא אלקים (כי מסתמא כת"ר שיחי' יהי' מתיירא מפני בעלי זרוע שסופן ליפול).
ואם מעתה לא יטה אזן לשמוע בקול מורים אסור לו לעבור לפני התיבה ולהוציא את הרבים ידי חובתם ואין בתפלתם עמו משום מצוה, אדרבה יהיו נלכדין באיסורים חמורים. והש"ץ יהי' מההתראה ואילך אסור איסור עולם עדי יתן עוותתו להשיב להרפ"ש את העושק אשר עשק מאתו או לציית דינא ויתודה על חלפו חוק להשיג גבול ואז יהי' תפלתו מתקבלת ורוכב שמים בעזרתם ובעזרת כבוד הרב אב"ד שי' להחזיק ידי עשוק ולהצילו מיד עושקו. ואז יזכו לראות עת עמוד [כהן ל]אורים בבית נכון ונשא במרום הרים בתוככי ירושלים.
כנפשם ונפש ידיד לכל בית ישרא' החרדים לדבר ד' באה"ר [=באהבה רבה] ואהבת איתן ובאתי עם החותמת לקיים דבר אמת היום יום ג' כ"ג שבט חיים וברכה ושמחה לפ"ק פה ראוונע יע"א. הק' יצחק שלמה יואל בהרר"ש ז"ל הרב ואבד"ק ראוונוע יע"א
[=מקום החותמת - ה"ק שלמה יואל בהר"רש ז"ל, הרב ואב"ד דק"ק ראוונא]
מכתב שלישי מאת רבי שמואל רוטנברג מרובנה
ב"ה אור ליום ג' כ"ג שבט תרס"ל ראוונע
החוה"ש [=החיים והשלום] לכבוד ידידי הרב המופל(י)ג, מופלא בתורה ויראה חו"נ [=חכם ונחמד] כש"ת [=כבוד שלום תורתו] הר' מרקיל נ"י [=נרו יאיר] מו"ץ [=מורה צדק] בסעלישטש
הובא לפני הר' פינחס שלמה שו"ב ממחניכם בקובלנא רבה על איזו אנשים מביהכנ"ס [=מבית הכנסת] חייטים דמחנם ק' הרוצים לפרוץ גדר ולקפח פרנסת הרפ"ש הנ"ל בענין הכנסת החזנות ששייך לרפ"ש הנ"ל עפ"י חזקתו שהחזיק בזה הוא ואבותיו זה רבות בשנים, וגם ראיתי את הכתב שנעשה דין זה בשנת תרכ"ט, וכעת רוצים להפקיע ממנו את שלו בכדי ליתן להש"ץ [=להשליח ציבור] שלהם.
והנה מתרעם גם על כ"ת [=כבוד תורתו] מדוע הוא מסלק א"ע [=את עצמו] מלריב ריבו ולשפוט משפטו באשר החוב מוטל על כבודו שהוא מארי דאתרא, אך ע"ז [=על זה] דנתי את כ"ת [=כבוד תורתו] לכף זכות, כי הוא מחמת חולשת קיום הדת בעתים הללו בעו"ה [=בעונותינו הרבים], אך עכ"ז [=עם כל זה] לפטור א"ע [=את עצמו] מכל וכל ולראות און וחמס ולשים יד לפי אינו נכון, ועכ"פ אנשים הקרובים אל החילול אין אנו רשאים לשתוק.
והנני בזה להודיע להש"ץ המקפח, ולהאנשים המסייעים בידו הנני להודיע, כי הוא עון פלילי ואיסור גדול הם עושים בזה. ענף מענפי גזילה היא, וש"ץ [=ושליח ציבור] כזה שאינו חושש לזה ראוי להעבירו מהיות ש"ץ עפ"י דתה"ק [=דת תורתנו הקדושה], אך ורק באם שיש להבע"ב [=להבעלי בתים] והש"צ הנ"ל איזו טענה נגד זה מחויבים מקודם להציע טענותיהם לפני כ"ת [=כבוד תורתו] וכאשר יראה שיש ממש בטענותם, ולא ירצה בעצמו להזדקק לזה, אזי יהיו מחויבים שני הצדדים לקבל עליהם רב אחר שישפוט בעניניהם, אבל כל זמן שלא יבררו את זכותם, ולא ישיגו פסק היתר ע"ז [=על זה], אזי הר' פינחס שלמה הנ"ל בחזקתו עומד על מחצית הכנסת החזנות הנ"ל, וחלילה להבע"ב [=להבעלי בתים] ולהש"צ [=ולהשליח ציבור] שלהם לנגוע בשל רפ"ש מאומה, ומכש"כ [=ומכל שכן] הרח"ש שנופל ליד כ"ת [=כבוד תורתו] חלילה לו להיות נושא ונותן ביד בחלקו של ר' פינחס שלמה למוסרו לזולתו.
את כ"ז [=כל זה] ימחול כ"ת [=כבוד תורתו] להתרות בהם משמי ובטחוני באחב"י [=באחינו בני/בית ישראל] שאחר שידעו כי יש איסור בדבר, ימנעו בעצמם, ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה.
וחיים וברכה ושלום ישיגו ובזה אשאר ידידו דו"ש [=דורש שלומו] מוקירו ומכבדו כערכו. הק' שמואל רויטנבארג מורה הוראה דפה.
[=מקום החותמת - ה"ק שמואל רויטענבארג, מורה הוראה דפה ראוונא]
* התודה מקרב לב להיסטוריון מר יוסי עופר אשר אלמלא שקידתו ומסירותו, לא היה מאמר זה רואה אור עולם. בנפש חפצה ובסבר פנים יפות אישר את פרסומם של מכתבים חשובים אלו המצויים בארכיונו, והזכויות המלאות על המכתבים שמורות לו. מר עופר עוסק בבניית ארכיון רחב ממדים בשם 'גולה ותקומה' העתיד להיות פתוח לציבור הרחב, כשעיקר תחומי חלק ה'גולה' עוסק באזורי הספר הפולני, בעבר חבלי ווהלין וגליציה המזרחית וכיום מערב אוקראינה.
[1] אצל ר' ישראל יהושע טרונק, ישועות מלכו, שו"ת יו"ד סי' מ, עמ' 38 מובאת תשובה שמופנית ל"משה שמואל שיחי' ומה"ו אלטר בן ציון מורי הוראה בק"ק זוועהל". כן מוזכר גם אצל ש"נ גוטליב, אהלי שם, פינסק תרע"ב, עמ' 97 כסומך להוראה.
[2] ר' יצחק שלמה יואל נולד בשנת תר"ד לאביו ר' שמואל שרמן, תלמידו של ר' שניאור זלמן מלובלין. לאחר נישואיו, למד בראדין עם ה'חפץ חיים', הסתופף בצל האדמו"ר רבי ישראל נח מניז'ין, למד בגרודנה ועוד. נסמך להוראה על ידי כמה מגדולי הדור. בשנת תרכ"ז נתמנה לרב באהלאוי ובברסאן והגליל, ולאחמ"כ בעיירה קלייריקה, ובשנת תרמ"ה נתמנה לאבד"ק רובנה, שם גם היה בין מייסדי הישיבה והיה רועה נאמן לעדתו. פרסם תשובות רבות, ומובאות משמו תשובות ב'שדי חמד'. בין ספריו גם 'בית ישי' בשני חלקים, 'פתחי שערים' ועוד. עפ"י רובנה: ספר זכרון, בעריכת א' אבטיחי, תל-אביב תשי"ז, עמ' 422–423, ראה שם גם עדותו של רי"ל פישמן [מיימון] על פגישתו עם הרב שהראה לו כמה כרכים בכתב יד שחיבר על הש"ס, על הרמב"ם, על ארבעה חלקי 'שולחן ערוך' וגם שאלות ותשובות למאות. בעל ה'שדי חמד' כותב עליו: "רב גדול בדורנו אחד המיוחד מידידי נפשי מני"ר הגאון המפורסם חריף ובקי עצום ורב כקש"ת מוהר"ר יצחק שלמה יואל יצ"ו האב"ד דעוב"י ראוונא יע"א שלח לי פלפלא חריפא...".
[3] ר' שמואל (כונה ר' שמוליקל) נולד לאביו ר' שמעון רוטנברג בערך בשנת תר"ד, נצר לשלשלת רבנים מפורסמת במשך למעלה מעשרים דורות, כ-35 שנה שימש כדיין ומורה הוראה במקום אביו עד לפטירתו בשנת תרע"ט. ראה רובנה: ספר זכרון, בעריכת א' אבטיחי, תל-אביב תשי"ז, עמ' 424.
[4] שמו הידוע הוא רייזל'ס (=בנה של רייזל). אצל ר' מרדכי זאב בנו של רפש"ר, אנו מוצאים לראשונה את השם שוורצמן, כנראה במסגרת חיוב השלטונות לשאת שם משפחה, בעיקר לצרכי גביית מיסים וגיוס לצבא. צאצאיו שעלו לארץ ישראל, עברתו את השם ל'שחורי'. רפש"ר היה אחיה של מרת מלכה אשת ר' שמעון פיירברג, הוריהם של הסופר והמשורר מרדכי זאב פיירברג ואחותו עטל שנישאה לר' שלמה שוחט אביו של זקני ר' שמעון שוחט ז"ל והם התגוררו בעיירה ברזנה הסמוכה ללודביפול.
[5] לפי דברי מר יוסי עופר, צאצאו של רפש"ר. בית הכנסת סטולין נזכר גם במאמרו של י' רבר, 'בגיא ההריגה', בספר הקהילה (להלן הערה 19), עמ' 101. יש לציין לביטוי נוסף להשתייכות המשפחה לסטולין, כאשר מאוחר יותר, כפי שעולה ממכתב – המצוי אף הוא בידי מר עופר – שנשלח בתאריך 26 לאפר' 1935 מלודביפול לר' מרדכי זאב בן רפש"ר לאחר שעלה ארצה, ובין היתר נכתב בו כי הרה"ק ר' משה מסטולין הביא עמו דרישת שלום מביקורו בארץ ישראל.
[6] בארכיונו של מר עופר מצוי מכתב שנשלח לרפש"ר מאת האדמו"ר רמ"מ טברסקי ממאקרוב ובו הוא מבקשו שיעזור לשליחו לאסוף את מעות הדרשה אותן היה מקובל לתת כמתנת חתונה, כנראה לקראת חתונה שהתקיימה בחצר מאקרוב, וכך הוא כותב לו: "כבוד ידידי החסיד מו"ה פנחס שלמה שו"ב, יברך ה' חילו ופועל ידיו ירצה. הנה אנכי שולח מלאכי למחנם קודש את ידידי החסיד... לאסוף אל ידו למעני את תרומת הברכה ברכת דר"ש [=דרשה געשאנק] אשר ינתן מאת ידידי אנ"ש למנחת זכרון מזכרת אהבה... ד' משה מרדכי <בהרב> המפורסים מו"ה יעקב יצחק זצוקללה"ה". לא נראה שהרבי שלח לו את המכתב בתור עסקן ציבורי, דבר הנוגד את אופיו, אלא נראה יותר שהיה לו קשר מסוים לרבי ממאקרוב.
[7] מתוך דברים שנכתבו לזכרו של זוסיה שחורי (שוורצמן) נכדו של רפש"ר על ידי אחיו מנחם שחורי, בתוך החוברת זוסיה שחורי: דברי חברים לזכרו במלאות שנה למותו, תל אביב תרצ"ט, עמ' 20.
[8] "מן השדכנות אינם לוקחים פרס כלל, אלא בחנם, וכן מן הקידושין וחופה אינו לוקח לא האב"ד ולא החזן ולא השמש שום דבר אפילו פרוטה קטנה, וכן מן הגיטין והחליצות אינם מקבלים שום פרס לא הרב ולא העדים אלא הסופר לוקח בעד הגויל והכתיבה כמו ווייש-גראשי"ן" (ש' אסף, 'אגרות מצפת', קבץ על יד, סדרה חדשה, ג [יג] (ת"ש), עמ' קכה).
[9] אנציקלופדיה של הווי ומסורת ביהדות, תל אביב תשל"ו, ב, עמ' 723.
[10] קיצור נחלת שבעה, א, בני ברק תשס"ט, עמ' לג.
[11] ראה לדוגמה ר' אברהם בורנשטיין, שו"ת אבני נזר, ד–חו"מ, סי' כב שמביא מדברי התובע ואף משיב לו: "...אלמנה מפה צעירה לימים נשאת לאיש והכניסה לו סך שמונה אלפים רו"כ לנדוניא. וכאשר תבעתי ממנה הרח"ש המגיע לי לפי התחייבות אנשי העיר בכתב הרבנות שלי היתה מענה בפי' שמאלמנה אינו מגיע רח"ש. ואני לא שמעתי שיהי' חילוק בין אלמנה לבתולה כיון שהי' לה מעות אלו במזומנים מירושת הבעל ונשאת לאחר לדעתי מגיע לי הרח"ש בשלימות. והוסכם אצל האלמנה לסמוך עלי החתום מטה בזה. תשובה: כנים דבריו שאין חילוק בין בתולה לאלמנה דמאי שנא. גם אין חילוק בין נשואין ראשונים לשניים. הגם שכבר שלמה פעם אחת בנשואין ראשונים. וזכורני בהיותי בקראשנעוויטץ ושם משלמים רח"ש בתנאים ג"כ והרבה פעמים נתבטלו השידוכים ונשתדכה לאחר כמה וכמה פעמים ושלמו רח"ש מכל תנאים ותנאים. וה"נ בזה...".
[12] הערת המהדיר: כנראה קנ"ס=קניין סודר.
[13] הערת המהדיר: צ"ל קנינים.
[14] תלמידי הסמינאריון... בתולדות עם ישראל אוניברסיטת תל-אביב, 'מתוך פנקס קהילת טריר', מיכאל, ב (תשל"ג), עמ' נד.
[15] אוצר כל מנהגי ישורון, וורשה תר"ע, עמ' 50.
[16] ספר מטעמים: מקורים טובי על מנהגי ישראל מקודשים, וורשה תר"ע, עמ' 26.
[17] השווה גם רא"מ גלנצר, אגם מים, ניו יורק תשל"ה, עמ' קט.
[18] להלן הסבר כיצד הגעתי לתאריכים דלהלן. בראשית המכתב הראשון נכתב כנראה 'יום חמישי לסדר בא שנת תר"סמוך' היינו יום ה' לפרשת בא בשנת תר"ס [היינו תיו ריש סמ(ו)ך, כפי שהיה נהוג לכתוב לפעמים], ובמכתב השני באותו מסמך נכתב יום ג' לסדר 'ואלה המשפטים...' בשנת 'חיים וברכה ושמחה' לפרט, היינו בגימטריא תר"ס. במכתב השלישי נכתב 'אור ליום ג' כ"ג שבט תרס"ל' [=תר"ס לפ"ק], ואכן יום זה יצא באותה שנה בפרשת משפטים, מה שתואם למכתב השני שנכתב אף הוא באותו תאריך ברובנה. נמצא אם כן שהמכתב הראשון מר' משה שמואל מזוויעהל נכתב בתאריך ו' שבט תר"ס, והמכתבים השני והשלישי מר' יצחק שלמה יואל שרמן ור' שמואל רויטענבארג מרובנה נכתבו בתאריך כ"ג שבט תר"ס.
[19] ר' מרדכי מרקיל אליו ממוען המכתב הראשון נזכר גם במאמרו של ש' גורפינקל, 'דמויות [ב]', בתוך: ספר זכרון לקהילת לודביפול (סלישט גדול), תל אביב תשכ"ה, עמ' 28, וכן במאמרו של הנ"ל, 'בית המדרש, ר' פנחס שלמה שו"ב ור' יהושע שו"ב', שם, עמ' 52.
[20] הכתיב 'המפורסים' רווח בעיקר אצל החסידים למילה 'המפורסם' ונראה שזו טעות מכוונת.
[21] אולי הכוונה לר' חיים רפפורט, שו"ת מים חיים, ב, חו"מ סי' ו, זיטומיר תרי"ח, דף נב ע"ב–נג ע"א.
[22] ר' פייבל הלוי מבראדשין, לבוב תרל"ט, קונטרס התשובות, סי' א, דף יז ע"א.
[23] שו"ת שו"ע הרב, סי' ט, לגבי שוחט מסיג גבול.
[24] ר' שלמה קלוגר, שו"ת טוב טעם ודעת, מהד' תליתאי, לבוב תרמ"ד.
[25] "ויש מי שכתב דמכל מקום נוהגין עכשיו שלא למחות בעוברי עבירה, משום שיש סכנה בדבר, שלא ימסרנו לאנסין".
