לודביפול ציונות הלכה למעשה 20ב
תמלול המכתב
קונסטנצה 31 באוגוסט (1923)
מנחם יקירי. תסלח לי שלא כתבתי בגבול אצלך יען כי לא היה לי פנאי. הגבול עברנו בשלום ועתה באנו לקונסטנצה. אחר שתי ימים ושתי לילות היה הנסיעה, בכל כוחינו נסענו בלי החליף את הרכבות ועתה אנו עומדים על חוף הים ואוניות שטות הנה והנה, בכל פה ופה. מחר בשעה החמישית ניסע כבר עם האניה.
חדשות אין לי, הכל טוב, על תדאג. כסף לא יחסר לי, עוד יש לי 200 לירה (?). כבר קניתי לי הכל. מה שצריך לי כבר כתבתי הביתה.
תכתוב. הכל טוב. שמחים אנו ורעננים.
הערות לטקסט
כפי שניתן להתרשם, העברית שבפיו של זוסיה אינה רהוטה כזו של אחיו מנחם ויהודה (ש"מכתבי הפרידה" שלהם מהגולה מתועדים כאן גם כן). שגיאות כתיב אחדות גם הן נראות פה ושם. יחד עם זאת, הכתיבה היא בוטחת וכתב היד נהיר. צריך גם לזכור שמדובר בבחור בן 17 ! בסך בכל שמשאיר מאחוריו את מולדתו ומשפחתו בדרכו להגשים את משימתו הציונית. גם תלאות הדרך ללא ספק נותנות בו את אותותיהן – "שתי ימים ושתי לילות היה הנסיעה, בכל כוחינו נסענו בלי החליף את הרכבות" ויחד עם זאת - "שמחים אנו ורעננים". "חילופי הרכבות" (עליהם פסחו כדבריו של זוסיה) במסע המפרך אל חופי הים השחור, בוצעו בשתי נקודות: הראשונה, בסוף קטע הדרך מרובנה ללבוב, והשניה, בעיירת הגבול שניאטין בואכה רומניה. סביר להניח שזוסיה מתכוון לחילוף בלבוב עליו פסחו ולא לזה שבמעבר הגבול מפולין לרומניה, היות שרוחב המסילה בשתי המדינות היה שונה.
על מסעה של האניה מנמל קונסטנצה לחופי הארץ, דרך מיצרי הבוספורוס והדרדנלים בואך ים מרמרה, הים האגאי והים התיכון (כולל חניות ביניים) נכתב לא מעט ברוח זו: שהוא אורך חמישה ימים, שחניות הביניים היו בנמלי קושטא, ביירות ואלכסנדריה וכי באלכסנדריה החליפו בד"כ לאניה מקומית קטנה יותר שהפליגה דרך פורט-סעיד ליפו, לחיפה ולביירות.
הסופר יוסף חיים ברנר, איש "העליה השניה", מרבה להתייחס בסיפוריו לקטע זה האחרון במסע לא"י – היינו, להפלגה בים. אף שברנר עצמו הגיע ארצה באניה שהפליגה מנמל טריאסט (וחצתה את הים התיכון) ולא מקונסטנצה (דרך הים השחור), ראויים לאזכור קצר כאן דברים שכתב בנוגע למסלול הנ"ל באחד מרגעי השיא שלו - מרגע הגעת האניה לנמל אלכסנדריה. בסיפורו הקצר והמפעים "עצבים" (יוסף חיים ברנר, רומאנים וסיפורים, 1908-1921, הוצאת הקיבוץ המאוחד - ספרית הפועלים), בעמ' 1244, כותב הוא כך (מפי רעו): הדבר היה באלכסנדריה של מצרים. האניה שלנו הלכה רק עד שם; משם צריך לעבור במסילת-ברזל עד פורט-סעיד, וכאן להשיג את הספינה של אותה החברה, שהפליגה באותו יום מסעיד ליפו. לאלכסנדריה באנו בעלות הבוקר. בחוף התנפלו עלינו ערביאים, במכנסים דומים לשמלת אשה, בהפצרותיהם המאיימות להיות לנו לעזר וכו' וכו'. ובסיפורו הקצר הנהדר "אגב אורחא", בעמ' 1123, כותב הוא: ספינתנו היא ספינת חפזון משל חברה אוסטרית (= "הלויד האוסטרי" .... אשר מסעה נחשב למהיר ביותר ממערב אירופה ומרכזה). ארבעה ימים צריכה היא להיות בים עד בואה לאלכסנדריה של מצרים. משם יהיה לנסוע במסילת הברזל עד פורט-סעיד, ומפורט-סעיד עד יפו – שוב באניה. הלשכה הווינאית (= אחת מלשכות המידע הרבות שהוקמו בראשית המאה כדי לסייע למהגרים ממזרח אירופה בנתיב ההגירה שלהם, לארה"ב בעיקר, המרכזית שבהן היתה ממוקמת בברלין, ואשר לתפקודן יצא שם רע) מסרה גם בזה פרטים לא-נכונים.
ראוי לציין גם כי בעת עלותו של זוסיה ארצה, בראשית ספטמבר 1923, פועל כבר גם קו הרכבת המנדטורי מקנטרה שעל גדות תעלת סואץ, ליפו ולמרכז ולצפון הארץ. אבל, שרות זה לבטח יקר לאין-שעור ממסע העליבות של החלוצים הצעירים חסרי-הכול, על סיפוני האניות, ללא מחסה או שרותים ראויים וללא הזנה ! ואחת היא לגבי חלוצי "העליה השניה" אותם מיטיב ברנר לתאר או חלוצי "העליה השלישית" כעשור לאחר מכן.
זוסיה שורצמן (שחורי לאחר עלותו ארצה), אכן הגשים את החלום הציוני שלו אבל בדרך שונה מזו של שני אחיו הבוגרים. בעוד שדרכם של מנחם ויהודה היתה בתחום היצירה הרוחנית (מנחם איש הספר ויהודה איש התיאטרון), דרכו של זוסיה היתה "על החרב". בהיותו טיפוס לוחמני (בניגוד גמור לחזותו הצנומה) עוד משחר נעוריו בעיירה, מוביל את חבריו למענה תקיף בתגרות מול התנכלויות צעירי הגויים, הוא מוצא בארץ את העיסוק הבטחוני על פי נטיות ליבו: זוסיה גויס לארגון "ההגנה" ומהר מאד מתגלה כמפקד מוכשר. למרבה הטרגדיה, בגיל 32, אך 15 שנים לאחר עלייתו לא"י המתועדת כאן, נהרג זוסיה בתאונה בעת מילוי תפקידו.
