לודביפול ת עדויות ניצולים פסח קלינמן

עדות פסח קליימן (קלינמן או קליינמן בעיירה) על נסיבות הינצלותו

בסביבות חודש מרץ-אפריל 1942, עם התגברות הלחץ על יהודי העיירה, החליט יעקב קליינמן לשלוח את שני בניו, מרדכי (יליד 1926) ופסח (יליד 1928) לחיות אצל משפחות שהכיר, האחת פולנית והשנייה של פולקסדויטשה, בכפר יניבקה הסמוך, כפר פולני מבודד המוקף כפרים אוקראינים כחמישה ק"מ מלודביפול, בין הכפרים אדמובקה לביסטריץ. מתוקף היותו סוחר בקר, נהג קלינמן האב לפקוד את כפרי הגויים בסביבה, לקנות שם בקר ולאחר מכן למכור אותו ברווח צנוע ביום השוק בלודביפול. עקב כך פיתח הכרות וקשרים עם גויי הסביבה וכך גם הייתה לו "כתובת" לשלוח את בניו אליה בתקופה הרת הגורל שניצבו לפתחה. שני האחים עברו להתגורר אצל שתי המשפחות בכפר ועבדו אצלן כרועי צאן בתמורה לאכסונם. המשפחה שנותרה מאחור בעיירה, יכלה ליהנות מקצבת המזון היומית של הילדים ובכך לסייע לה במאבק ההישרדות הקשה. האבא נפרד מבניו ורק לעיתים רחוקות לאחר מכן נפגשו. גם שני האחים, אף שמצאו את ביתם החדש באותו הכפר, התראו רק לעיתים רחוקות. פסח מספר כי לעיתים היה מביא בהיחבא אספקה לעובדי הכפייה היהודים שעבדו בסלילת הכביש מאדמובקה לברזנה ואז גם היה נפגש עם אביו.

יום בהיר אחד, בא אל פסח מקס מעסיקו/מיטיבו ואמר לו לא לצאת לעבודה במרעה באותו יום כי עובדי הכפייה היהודים לא הגיעו לעבודה בסלילת הכביש וכי, ככל הנראה, "משהו קורה". פסח השיב לו שהוא רוצה להגיע אל אחיו כדי לומר לו את הדבר גם כן והחל לרוץ לעבר הבית בו שהה אחיו כדי לעדכן אותו. כשהוא רץ בגב שורת הבתים בכפר כדי לא למשוך תשומת לב, פגש באחיו כשהוא רץ לקראתו. הגרמני הפולקסדויטשה (גוסטב שמו) ששיכן את אחיו, ידע היטב מה עומד לקרות בעיירה ו"יעץ" למרדכי להצטרף למשפחתו בעיירה כדרך להיפטר ממנו. הפולני של פסח לעומת זאת, אפשר לפסח להמשיך להתגורר אצלו וכך באו האחים לידי החלטה להיפרד, מרדכי פנה ליערות ופסח בחזרה לביתו של מקס מעסיקו.

בדרך בחזרה לבית האיכר הפולני שלו, פסח פגש באקראי לחלוטין את האחים יוסף ואברהם שמס. האחים שמס זה עתה זכו בחייהם מין ההפקר כשברחו בצורה נועזת ודרמטית מאקציית חיסול עיירתם לודביפול. (על סיפור הינצלותם של האחים שמס ראה בתקציר סיפור בריחתם כפי שסופר לי מפי יוסף שמס עצמו). הם ספרו לפסח מה קרה בעיירה וכי הם עושים את דרכם ליערות.

פסח עוד ממשיך להתגורר אצל הגוי שלו אולם עתה, מעביר אותו הלה להסתתר וללון בין ערמות הקש שבגורן. כעבור כשבוע ימים פנה לפסח ואמר לו שהסידור הזה הפך מסוכן מכיוון שהוא יודע שמחפשים אחר יהודים מסתתרים וכי פוגעים במי שנותנים להם מחסה ועל כן הוא נאלץ לשלח אותו לדרכו.

כשהוא מאבד את בסיס בטחונו בחיים בהיותו בן 14 בלבד, פסח מחליט ללכת למקום בו היו רועי הצאן מתכנסים בכל בוקר לפני היציאה למרעה. כשירד הערב וחבריו הלכו לבתיהם, נשאר לישון על ערמות החציר בשדה. לאחר מספר ימים החליט לעזוב ולפנות ליערות לאזור שתמיד שמע מהמבוגרים שהגישה אליו קשה וכך למצוא מקום בטוח מהישג ידם של הגרמנים. פסח חצה את הסלוצ' שהוא רדוד יחסית בתקופה זו של השנה ופנה לעומק היער. תוך שהוא נע ומבקש אוכל במקומות מזדמנים במסעו, פגש את הנער איציק גורפינקל (ברח ביחד עם האחים שמס) אולם השניים החליטו להמשיך לנוע איש איש לבדו. בשלב מאוחר יותר פגש בבורחות נטקה בינדר ושתי בנותיה, בת שבע וחיה. בשלב הזה פסח גם פגש את אפרים שתדלן והלה בישר לו שהוא מסתתר אצל גוי מסוים ביער ביחד עם אביו של פסח, משה אחיו של האבא ועם דודו שלו, אברום שתדלן, הכול תמורת תשלום נאה לגוי כמובן. פסח מתאחד עם משפחתו. מרדכי, אח של פסח, מצא את דרכו להצטרף אל כוח פרטיזנים.

יום אחד הגיעה השמועה שיהודים מארגנים מניין ליום הכיפורים הקרב והחבורה יצאה לדרכה לחפש את המניין. הילדים (פסח ואפרים) נכנסו לאיזה גוי לבקש קצת אוכל כאשר שמעו לפתע רעש מכוניות ! הרעש הזה בישר רעות. הילדים קפצו דרך חלון הבית החוצה וברחו לכיוון אחד כאשר שלושת המבוגרים בורחים לכיוון אחר, הכול תחת מטר יריות. אברום נפגע מכדור בשריר ידו ומאוחר יותר נאסף ע"י פרטיזנים וקיבל מהם עזרה ראשונה. בכלל, האזור כולו היה, אפשר לומר, מסביר פנים ליהודים הנמלטים. האזור (בכיוון פולסיה) היה זרוע בכפרים של פולנים "מאזורים" שסייעו ליהודים. ה"מאזורים" הם אוקראינים פרבוסלבים מפלך מזובצ'ה, פולנים קתולים מתבוללים במקור, שחזרו אט אט לכור מחצבתם לאחר הכיבוש הפולני של האזור ב 1920. הם בקושי ידעו פולנית אבל נודעו בעזרתם ליהודים.

החורף הראשון ביער (החורף של שנת 42-43) היה קשה במיוחד. כדי לשרוד בנו מחילות בתוך האדמה שכונו "דער גולדנער קורין" – הבית באדמה – שבהן רק הגג בצבץ מעל פני הקרקע. הייתה בו אפילו אש לחימום וגם רובה או שניים היו להם להגנתם. זליג, אחיו של אברום שתדלן, מצא זמן אפילו בתנאים האלה לחזר אחרי בת העיירה, חיה ורנר היפה, אולם זו מתה בסופו של דבר ביער מטיפוס שלקתה בו. החורף השני (של שנת 43-44) היה קל בהרבה. הקימו אז בקתות של ממש ביער ליד הכפר הפולני זבלוצ'ה. גם הניצול יהודה (לייביש) רעבר נמנה על חבורת הבורחים שמצאו מחסה באזור הזה.

גורלם של שניים אחרים לא שפר עליהם: יעקר (יקיר) יסנאבולקה (יסנא = בהיר, בולקה = חלה) ופסייה דעם סטלמך (סטלמך = מתקין אופנים לעגלות). ליעקר יסנאבולקה הייתה חנות ממתקים  ב"קורצר גאס" (לא רחוק מבית הערשיק שתדלן, סבה של אימי) ואילו לפסייה דעם סטלמך ולאביו נוטה היה בית מלאכה בסמוך לביה"ס "תרבות" (לא רחוק מבית סבו של פסח, אברום קלינמן). השניים הצטרפו ליחידות הפרטיזנים של שיטוב וקובפאק ונהרגו בפעילות נגד גרמנים במרכז פולין.

יום בהיר אחד בינואר 1944, הבחינו השורדים בשיירת מכוניות של הרוסים נעה בשלג כשאנשיה יורים יריות שמחה (חלק מהמשאיות היו מונעות בקיטור !). אלה שיצאו מהיער לראות מקרוב את החיזיון הבינו שהצבא הרוסי זה עתה שחרר את האזור. המרחק מזבלוצ'ה, שם שוחררו ע"י הרוסים, ללודביפול הוא כ 20 ק"מ.

ניצולי העיירה התרכזו בכפרים הסמוכים מצ'ולנקה ומוקרה (אזור ובו ריכוז גדול של כפרים פולנים מעברו השני של נהר הסלוצ)' ושם החלו להשתקם, התגוררו אצל גויה צדקת ועבדו בכל מה שרק הזדמן. כמובן שהגיעו גם ללודביפול עיירתם וראו אותה שרופה עד היסוד.

כשנה וחצי עברו עליהם בכפרים הללו וכל אותה תקופה היה עדיין מאד מסוכן ליהודים לנוע בדרכים היות שה"בנדרובצים" האוקראינים פגעו ביהודים בכל הזדמנות.

בין אלה שהתקבצו במצ'ולנקה ובמוקרה היו הקליימנים (רבים מבני המשפחה שנותרו מאחור בעיירה, נספו כולם), השתדלנים (אברום שתדלן, איבד את אשתו ושלושת בניו), יצחק (איציק) גורפינקל והאחים יוסף ואברהם שמס, משפחת ורנר, האחים יחזקאל ופינייה שפילקה (שפילקה = סיכה), האחים מאיר ושנאור ולמן (שניאור איבד אשה, שתי בנות ובן), מלה גיטרמן ובנה (בעלה יוסף נפל בעת שרותו בצבא הפולני), אוישר אדלמן ומשפחתו, לייביש רבר (איבד את אשתו) וברוך גוטמן. מוטל אוסטרובסקי וילדיו פנחס ופנינה חזרו מבריחתם הכפויה לרוסיה (אשתו נפטרה בדרכים). בחדר ששכרו האוסטרובסקים נהגו כל הניצולים להיפגש מידי ערב לתפילת מנחה (וגם כדי לשחק קלפים).

ואולם, עם השחרור, לא תמו צרותיהם של הניצולים האומללים. הרוסים החלו לגייס בצורה גורפת את כל מי שרק אפשר היה לשורות הצבא האדום. כולם היו צריכים להתייצב במשרד המקומי לענייני מלחמה (ה"ווינקומט") במצ'ולנקה ושם עברו בדיקות קפדניות ביותר. מי שלא התייצבו מרצונם, ניצודו בכל מקום והובאו לחקירה. אביו של פסח גידל זקן כדי להראות קצת יותר זקן מכפי גילו ואילו פסח בן ה 16 עתה, צנום וקטן מטבעו, העמיד פנים של בן 14. לא שפר גורלו של מיכל שתדלן, בחור תמיר וחסון כבן 19, שרצה להתחיל את חייו מחדש ולא במסגרת הצבא האדום. כשביקשו לעצור אותו ברחוב, הוא החל להימלט, נורה בגבו ונהרג. חבריו ניצולי העיירה קברו אותו בו במקום.

כשנקבעו הגבולות החדשים אחרי המלחמה והאזור כולו הפך אוקראיני, נקראו כל בעלי האזרחות הפולנית שרצו בכך, לחזור לגבולות פולין. לנקודת הריכוז בעיר לודז' הגיעו הפליטים ומשם החלה מסכת הנדודים ברחבי ארופה, במחנות העקורים בגרמניה ועד ליעדיהם הסופיים ברחבי העולם.

 

הערה: פסח מסר לי את עדותו המפורטת והנוגעת ללב לשחזור החיים בעיירה טרם המלחמה ומסלול ההצלה של ברי המזל לאחריה, בפגישות אין ספור בביתו שברמת גן.

error: Alert: Content selection is disabled!!