לודביפול ת עדויות ניצולים פסח קרצ'ר

ספר לודביפול, עמוד 177, בגטו וביערות מאת פסח קרצ'ר (תרגום מיידיש)

 

שמי פסח קרצ'ר נולדתי בלודביפול ב 1882. העיירה שלנו היתה עיירה שקטה ונהדרת. היינו 1980 נפשות וביניהן סוחרים, חנוונים, בעלי מלאכה מכל המקצועות וכולם אנשים עובדים וחרוצים. בעיירה היו ארבעה בתי מדרש: בית כנסת אחד, בית מדרש, בית כנסת של חסידי הרבי מסטולין, ובית הכנסת של החייטים. בבית המדרש ובבית הכנסת של חסידי סטולין היו היהודים מתפללים מוקדם מ 9 בבוקר ולעיתים קרובות אחרי מנחה היו לומדים משניות. בבית הכנסת של החייטים, היו מתפללים מוקדם מ 6 בבוקר ואחרי מנחה לומדים "עין יעקב", האנשים חיו ברוגע ושמרו על היידישקייט. היו בעיירה שלושה שוחטים למדנים. מהיותי צעיר אני זוכר את הרב מרקל הלמדן הגדול. כשקצת גדלנו, היינו לומדים אצל המלמדים להתפלל, חומש ורש"י ואח"כ עוברים לגמרא ושם גם למדנו לכתוב.

היהודים בעיירה גרו בשלוה ובשלום עם השכנים בכפרים הקרובים. אוקראינים, פולנים וגרמנים היו באים לקנות בעיירה שלנו. העובדים שלנו היו הולכים להשתכר בכפרים לשבועות שלמים כמו למשל סנדלרים וחייטים.

 

מלחמת העולם הראשונה

 

החיים בעיירה נמשכו בשקט ובשלווה עד 1914. אז פרצה המלחמה עם גרמניה ואוסטריה. לקחו לצבא גם יהודים. אלה שהסתתרו בכל מיני מקומות נתפסו ושלחו אותם לגולג בסיביר. ב 1917 פרצה המהפכה. קבוצות לא מאורגנות של פורעים הסתובבו בשטח. האוקראינים לא דילגו על העיירה שלנו. הם שדדו אבל לא היו הרוגים. אחרי כל המהומה הם הסתובבו סביב העיירה. הם היו באים ביום השוק והיו שודדים את החנויות בסביבה, כמו גם בקורץ ובמז'יריץ'. אני זוכר פעם אחת כשהיה אצלנו השוק השבועי, הגיעו מאזור הכפרים עם עגלות כדי לשדוד את החנויות שלנו. אנחנו ידענו מראש מה הם עשו במקומות אחרים ועל כן התארגנו בני העיירה עם מקלות ואמצעי לחימה והיו מוכנים ליד השוק בסמטאות צרות ונשבעו לגרשם - אצל שולם וולף פייגל שהיה לו עסק לנעליים ואצל צפורה רעבר שהיה לה עסק לטקסטיל. הבחורים שלנו יצאו ממחבואיהם וחיכו שם לפורעים. ביניהם היה גם הבן שלי לובה שיכול לחסל עשרה חוליגנים. הם היכו בפורעים מכות נמרצות כך שהם ברחו מהעיירה והשאירו את הסוסים והעגלות והנשים מאחוריהם ולעולם לא חזרו שוב לעיירה. הגויים שלנו (מהעיירה) עזרו ליהודים לגרש את מבצעי הפוגרום ואנחנו חיינו בשלום עימם.

 

הסובייטים והפולנים

 

ב 1924 נכנסו הסובייטים ונשארו שנתיים. הם גורשו ע"י הפולנים עד 25 ק"מ מלודביפול היכן שיותר מאוחר קבעו את הגבול. אנחנו היינו תחת שלטון פולין עד 1939. היה שקט ואנחנו סחרנו איתם. כל הסוחרים היתה להם פרנסה. הסוחרים שלמו מיסים והיה מספיק כסף לחיי היום יום. מסביב לעיירה היו יערות וסוחרים מכל העולם היו באים, בוחרים וממינים את העצים. שלחו סחורה לאנגליה לגרמניה ומדינות נוספות. בעיירות מסביב לנו הם היו מנסרים את העצים לקרשים. אני בעצמי הייתי איש מקצוע בעץ בעסקים האלה וכן גם קרובי, בני משפחת ולמן. אנחנו חיינו טוב ובשקט עד כניסת הסובייטים ב 1939. הם נשארו עד 24.6.1941 כשפרצה המלחמה החלו לגרש את הצבא הסובייטי והאוקראינים חשבו שהנה הנה הם מקבלים מדינה עצמאית כי כך הבטיחו להם הגרמנים. כל האוקראינים עזבו את שדה הקרב והשאירו הכל לגרמנים.

 

הגרמנים באים

 

הגרמנים נכנסו לעיירה ב 28.6.1941. ברגע שהם נכנסו הם מיד עצרו יהודים, הכניסו אותם לקרון ונסעו ליערות כביכול לקחת קש .... הפורעים האוקראינים עמדו מהצד והראו לגרמנים לאן לפנות ואיפה יש בחורות יפות, והם כולם כבר ידעו איך לפגוע ולהתעלל באלוהי היהודים. זה היה הצעד הראשון לאחר בואם. אצלנו היה מורה ששמו היה גרינג, כנראה שהיתה כאן השפעה גרמנית. כשהגרמנים נכנסו, עשו להם קבלת פנים מפוארת. הם הקימו יודנרט וגטו ברחובות האחוריים, הקיפו עם גדר תיל והעמידו שמירה מהמיליציה האוקראינית. כל החוליגנים של הכפרים מסביב היו גנבים ורוצחים.

 

המשאית שטבעה

 

כשהסובייטים ברחו חזרה, הם טבעו בנהר (בסלוצ') עם משאית. המים היו שם מאד עמוקים, הגרמנים אספו את כל אנשי העיירה והם היו חייבים למשות את האוטו עם המטען שלו. היו בין היהודים שחרפו את נפשם ונכנסו למים כשהם קשורים לחבלים והחלו מושים את המשאית. הנאצים הרוצחים עמדו ולא חסכו מכות אם משהו עמד על שפת הנהר ולא עזר. למחרת יצאה הוראה שבכל מחיר חייבים להביא את האוטו עם המטען שלו לעיירה למרכז השוק. הדרך היתה בערך כק"מ צעדו כל היהודים קשורים לחבלים ומשכו בכל כוחם באדמה החולית. רבים מהם נפלו במשיכת המשא הכבד והנאצים עמדו עם שוטים והיכו בהם. קצינים בכירים עמדו ופקדו על הפעולה. זו היתה ההתחלה של כל הצרות. עכשיו התחילו לעבוד על סלילת כביש לברזנה. במשך עבודות הסלילה, שלחו את כל אנשי העיירה מלבד זקנים וילדים עד גיל 14 שנשארו, ועינו אותם קשה. האסון הראשון התרחש בלילה אחד כשהוציאו מהמיטות קבוצה של יהודים לפי שמות: נפתלי, שאול ולמן, קיבע וסרמן ולייזר פיינמן, את אחות אשתי ועוד אישה בשם שרה, עקיבא זלצמן, יעקב ברקמן. הובילו אותם מתחת לגשר ושם ירו בהם וקברו אותם. זאת היתה ההתחלה. את זה עשתה המיליציה האוקראינית יחד עם הקומנדנט ששמו בניטנקה, המורה מבסטריצה. היו שולחים מהיודנראט 30 יהודים בכל יום, 15 בבוקר ו 15 בערב, לאסוף בולי עץ במנסרה בדרך חמילניצקה, יהודים לא ידעו איך לחטוב עצים ואז הם ספגו מכות רצח מהגרמנים ופגעו בהם בידיים וברגליים. פעם אחת הלכתי אני עצמי לעבוד שם ואז היודנראט החליט שהבן שלי סאניה ילך למרות שהיה בעל מום. אני ראיתי איזה בולי עץ צריך לנסר. היה שם גרמני שבחר בין בולי העץ והוא אמר מה לנסר ולהביא לכביש. אני הייתי במשך שנים איש מקצוע בתחום ואז לקחתי על עצמי להוציא מהערימה את בולי העץ הבריאים והישרים ואני ידעתי איך לנסר אותם לשפת הכביש. היו כבר מספיק בשביל הבניה אז המזכיר בגרמני ריכטר ימ"ש ראה שאני איש מקצוע אז הוא הוריד את הגרמני שהיה מכה את היהודים ואני בחרתי את העצים לכביש. הייתי צריך להוציא את בולי העץ ואם לא כולם היו מקבלים מכות. אני לימדתי אותם איך למיין את בולי העץ ובזכות זה חילקו לנו 18 אמות מידה של לחם לכל אחד. בינתיים הקיפו את הגטו עם חוטי תיל בסמטאות העניות. כמו כן היו 12 איש ביודנראט, השאירו אותם בכמה בתים מחוץ לגטו.

ליד מייסטן עבד המפקד גרינג עם עוד קרובים גזלנים אוקראינים, עד אשר ביום שישי לפנות ערב הגיע קומיסר הס"ס נרגל. בלילה הוציאו את כל היהודים מהגטו, הוציאו כמה והיכו בהם עם "נגייעס" וזה היה סימן למה שעומד להתרחש. הוא תיכף נתן הוראה שכל היהודים יתרכזו במקום אחד. פעם אחת באמצע החורף היתה הוראה שכל היהודים יבואו ליודנראט והורו להם שמי שיש זהב, תכשיטים, שעונים, יוציאו מהמסתור ולהעביר ליודנראט. היו מביאים את היהודים ומכבדים אותם במכות על מנת שימסרו את כל הזהב שברשותם. המשטרה היהודית גנבו מהבתים כל מה שבא ליד – ספות כלי מיטה והרסו קירות בחיפוש אחר זהב. בעיני ראיתי שאשתו של שמאי קופרבנד הפשיטו אותה וחיפשו אצלה זהב. אחרי כל זה, היהודים ונשותיהם שחזרו מעבודות סלילת הכביש, עמדו אנשי המיליציה האוקראינית ובדקו אותם אם הם לא נושאים איתם איזו חתיכת לחם או בקבוק חלב או תפוחי אדמה שהיו קונים אצל הגויים בכפרים. המיליציונרים לקחו מהם בכח מה שמצאו. כשהקומיסר נרגל מצא משהו אצל היהודים הוציא אקדח ומיד ירה בהם. כך הוא הרג יהודים ונשותיהם. כך היהודים בעיירה שלנו חיו ברעב, בפחד והם מתו מרעב.

 

אנחנו ממיינים בולי עץ

 

הגיע אוקראיני מרובנו אשר היה ממונה על לודביפול, הוא לא היה אנטישמי הוא היה חיוני כאיש מקצוע. נשארו הרבה מאד בולי עץ בהרים והיה צורך להסדירם למשלוח את בולי העץ הטובים על הסלוצ' לברזנה. אני כאיש מקצוע בחרתי בכפר ביסטריצה כי הגויים שם עוד לא היו אויבים. הוא לקח 10 יהודים שעבדו איתי בדרך חמילניצקה והיינו יוצאים לשבוע שלם מיום ראשון עד יום ראשון. לא רעבנו, היינו מחליפים כמה דברים בתמורה ללחם ותפוחי אדמה. בשבת לפנות ערב היינו הולכים הביתה, אוספים מעט אוכל למשפחות. היו לי תעודות רשמיות ויכולתי לאסוף עובדים לפי ראות עיני. לקחתי צעירים שידעו לעבוד וכשהקומיסר הגיע למקום איפה שהיו בולי העץ, הוא חזר ולא כעס ולכן גם לא חטפנו מכות. כך המשיכה העבודה ממאי 42. שכנענו את כל היהודים שאצלנו בעיירה לא יהיה חיסול כי אנחנו עובדים בכביש, בהרים ועושים כל מה שאומרים לנו. היה פולני אחד בשם בפרטינסקי שרצה למכור דברים לצעירים. אחד מאיתנו ישראל דובינה שהיה לו אקדח שהגרמנים חיפשו ולא מצאו, ושלחו אותו לקוסטופול למשפט והוציאו אותו ליער והרגו אותו. ישראל דובינה היה עד. הוא נשא איתו נעליים ונתן אותם לגרמני וברח.

 

האקציה

 

בחודש מאי ביצעו חיסול בעיירות מז'יריץ' וקורץ והיינו צריכים לשלוח אנשים לחפור בורות והיינו צריכים לדעת שנצטרך יום אחד לחפור בורות גם בשבילנו ושאף אחד לא ינצל. לא נתנו לנו לצאת לעבודה בכביש אלא רק עם ליווי של מיליציות אוקראיניות. כל רגע וכל שעה התכוננו לרגע השחיטה. הכנתי מקום מסתור מתחת לגג אצל הדוד ולמן והסתרנו ובנינו שלא יוכלו לזהות את המקום. בבוקר אחד בחמש הקיפו את הגטו. זה היה בשנים עשר ימים בחודש אלול 1942. אספו את כל הילדים והזקנים במקום נסתר ליד הנהר. אני והמשפחה שלי וגם של ולמן ומש' גרפינבוים, נכנסנו למסתור בעליית הגג וסגרנו את עצמנו. היינו 18 אנשים ושמענו את כל הקולות, הבכי, הצעקות כשהובילו את האנשים בכביש. הקומיסר הלך מאחור לבדוק את הטרנספורט של היהודים לשחיטה, הוא קרא ליענק גרפינבוים את התוכנית של היודנראט - קחו איתכם את משפחותיכם ובואו איתי. יענק קרא לאשתו ביילקה והילדים תצאו מהביודעם. הם יצאו ואני סגרתי את הדלת ואנחנו ישבנו בשקט שני ימים ושני לילות, בגלל שהשחיטה בתאריך 14 באלול. הרוצחים חיסלו קודם שתי עיירות קוסטופול וברזנה ולאחר מכן באו אלינו ללודביפול. הראשונים שהרגו היו חברי היודנראט ומשפחותיהם. אחרי כן את כל אנשי העיירה והילדים. אנחנו עדיין יושבים בבוידעם באותם ימים ושמענו כל מה שהתרחש ברחוב. תפסו אנשים ברחובות לאור היום. אנשי המיליציה האוקראינית נקמו ביהודים והוציאו את כל הדברים מבתיהם כולל רהיטים. את כל זה שמענו. ב 14 באלול בשעה 2 אחה"צ הם חסלו את כל היהודים.

 

איך אני ניצלתי

 

מספר יהודים קפצו מעבר לתעלות ולגדר ובצורה כזאת הם הצליחו להציל את עצמם ונשארו בחיים. הם עכשיו בארץ ביחד איתי, אלה שנשארו תקועים יום אחד אחרי השחיטה. אחד מאלה שהסתתרו איתנו בבוידעם היה יהודי בשם מרקוס ואשתו הוורשאית,חמיו של אהרן ולמן. ביום השלישי, הוא התחיל להתנהג באופן מוזר ומבולבל והחל מכה ראשו בגג. בלילה עבר פטרול אוקראיני של המיליציה, הם שמעו את הדפיקות ועלו למעלה תוך שהם מסלקים את המחסומים בדרך ומצאו אותנו במסתור. הם החלו מורידים אותנו וצעקו בגרמנית היות שהיה איתם מלווה גרמני. אני פתחתי את הדלת הקטנה שהסתתרנו מאחוריה ויצאתי ראשון. אני הושטתי אגרוף ידי השמאלית אל עבר הגרמני והפלתי אותו לרצפה וברחתי למטה ודרך גגון הגעתי לכביש. אני נכנסתי לאיזו גינה במרחק של ק"מ ומצאתי את עצמי על גדת הסלוצ' וחציתי אותו בשחיה לצד השני והגעתי ליער. התחלתי לנוע דרך היער היות שהיכרתי היטב את הדרכים שם ועצרתי רק כ 15 ק"מ מהעיירה במקום שנקרא מאזורן (הערה: המאזורים היו פולנים שהביאו אותם ממרכז פולין ויישבו אותם באזור הספר לודביפול לגבול ובזמן המלחמה הם אכן הצילו יהודים רבים). היתה לי הכרות עם המקום הזה היות ועבדתי שם בעצים. אנשי המקום החזיקו אותי עד אחרי ראש השנה אבל לא יכולתי להישאר שם כי הגרמנים הסתובבו באזור ולכן ברחתי עמוק יותר ליערות, כ 30 ק"מ מעיירתנו.

 

ביערות

 

הייתי חופר באדמה ומוציא תפוחי אדמה וכך שרדנו. כל אלה שנשארו מאחור במחבוא, נרצחו כולם, כולל אשתי ושני בני ואני נשארתי לבד. פעם אחת נודע לי במאזורן  שנמצאים שם עוד יהודים והתאספנו יום אחד בערב יום כיפור ביער.יותר רחוק ביער היו גם פרטיזנים רוסים והגרמנים חששו על כן לנוע ביער ולנו זה כמובן מאד עזר. יכולנו למצוא תפוחי אדמה שחפרנו ביער אבל עם חשש כל הזמן. אחרי סוכות נעשה קר אולם מכיוון שהיכרתי היטב את היער מצאתי מסתור בצמחיה עבותה שסביבו מים ובוץ כך שהיה קשה לאתר אותו. הייתי לוקח כשישה אנשים בלילה והיינו יוצאים כדי להשיג אוכל. כפריים שהיכרתי תמכו ועזרו לנו וכך חיינו עד שנת 44. בימים מאד קשים היינו מתאספים כמה ביחד מאנשי העיירה ואנשי ברזנה ויחד היינו מתפללים. הרבה מהאנשים לא החזיקו מעמד ומתו ביערות. לבסוף נעשה קצת יותר קל בגלל שנוספו הרבה פרטיזנים ויכולנו לנוע חופשי למאזורן. קיבלו אותו יפה ונתנו לנו לאכול את מה שיכלו – בעיקר תפוחי אדמה.

 

מעבדות לחרות

 

ב 1944 דחקו את הגרמנים מכל החזיתות ואנחנו נעשינו חופשיים. הרוסים הגיעו ואיתם יכולנו להיות ביחד, כולל הפרטיזנים שהיו שם. הפרטיזנים הקיפו את העיירה שלנו, ירו והרגו שישה שוטרים ז'נדרמים גרמנים ועשרים אנשי מיליציה אוקראינים. כשהפרטיזנים השתלטו על כל היער, הגרמנים שעוד היו באזור נסוגו למקום שנקרא ביסטריץ וגם שם לא נשארו להרבה זמן. כשהגרמנים עזבו את לודביפול הם שרפו את העיירה עד היסוד ודבר ממנה לא נשאר. הרוסים ניהלו את ענייני האזור מהכפר מצ'ולנקה הסמוך. המעטים ששרדו, היו במצ'ולנקה, עבדו בשביל הרוסים וקיבלו כבר אוכל וביגוד. אני ועוד מספר יהודים נסענו למז'יריץ' כי שם נשארו מספר בתי יהודים. אני התיישבתי במז'יריץ' והחיים נעשו יותר קלים. אבל, שם גם נפל קורבן נוסף מהעיירה – חיים יהודה שלייפר. ה"בנדרובים" ירו בו והרגו אותו. אני נסעתי יותר רחוק והגעתי עד לאוסטריה למחנה עקורים. נשארתי שם כמה שנים עד שעליתי ארצה.

 

הערות לעדות מפי בת העיירה יונה רבר

 

משפחת קרצ'ר היתה משפחה מכובדת בעיירה שעיסוקה מסחר בעצים. את הקורות היו משיטים על נהר הסלוצ' כל הדרך עד לעיר הנמל גדנסק ומשם היו מפיצים את הסחורה לכל העולם. היה להם בחור פולני שהיה משיט את הרפסודות עד לגדנסק ולאחר שהשלים את משימתו היו מחזירים אותו לעיירה. (על טכניקת השטת בולי העץ ראו פרוט בעדותו של קלמן גם אודות הכפר ביסטריץ). לאבי המשפחה, פסח (פיסיה) ואשתו מלכה, היו שלושה בנים. שנים מהם – ישראל ויונה – היו לוקים ומוגבלים. השלישי – לובה – התעוור כתוצאה ממחלה. לפסח היתה אישה נוספת, פולניה, בכפר ביער ואפילו בן (לא חוקי כמובן) ממנה. במלחמה פסח ולובה הסתתרו אצלה ונצלו. פסח רצה להציל גם את מלכה אשתו באותה דרך אבל זו סרבה להיפרד משני הבנים המוגבלים ונספתה עימם. פסח קרצ'ר נולד בלודביפול ב 1882, נפטר ברמת גן ב 1969. לאחר עלייתם ארצה, הבן לובה (עיוור כאמור) נישא והקים משפחה (שני בנים ובת), הוא התגורר בשיכון הותיקים ברמת גן ושנים ארוכות היה לו קיוסק ברחוב אבא הלל. לובה קרצ'ר נולד בלודביפול ב 1907, נפטר ברמת גן ב 1986.

יונה מוסיפה ומספרת את המידע הדרמטי הבא: גם לובה קרצ'ר היה נשוי בעיירה טרם המלחמה ואף היה לו בן ! אשתו שהיתה מהעיירה סטפן, היתה ידועה כ"קלאפטה" בלתי רגילה. עם כניסת הגרמנים ללודביפול, היא הלשינה על אלה שעבדו עם הסובייטים קודם לכן ואותם כמובן הרגו הגרמנים ראשונים. היא קיוותה להציל את עצמה בדרך זו ואכן, ככל הידוע, היא ובנה אמנם שרדו ! יונה מספרת שהיו דיבורים בעיירה לפני המלחמה שלובה מתגרש והיא זוכרת זאת כי זה היה דבר חריג לגמרי באותם ימים. בארץ לאחר המלחמה, היא שמעה מלובה שהשניים אכן הגיעו ארצה והתגוררו בחיפה.

error: Alert: Content selection is disabled!!