מוסדות חינוך בארץ ישראל ד בית ספר חקלאי לצעירות בנהלל 8א
על המורה שלמה ויינברג (אורן), חנה מייזל ו"מלחמת השפות"
ויינברג נולד ברומניה בחודש מרץ 1889, כשהיה כבן 6 יצאה משפחתו ועוד כמה עשרות משפחות יהודיות לתורכיה כדי להקים שם קולוניה חקלאית ובמטרה להגיע מאוחר יותר לארץ ישראל. ככל הנראה שההתישבות בקולוניה היתה קשורה להקמתה של מסילת הברזל מרומניה לתורכיה באותה עת. הניסיון החלוצי הזה לא צלח וכעבור כעשור המשפחות חזרו לרומניה. עם זאת, פגישה אקראית אחת עם פרופסור אוטו ורבורג, נשיא ההסתדרות הציונית (בשנים 1911-1921) שביקר בקולוניה, פתחה בפני ויינברג הנער את הצוהר לעולמו החדש. ורבורג שהיה גם בוטנאי בעל שם, היה קשוב לנער הדעתן כשהלה טען בפניו שהמתיישבים אינם מבינים דבר בחקלאות ועל כן היוזמה כולה נועדה לכישלון. בהמשך שיחתם הביע ויינברג את רצונו ללמוד חקלאות בעתיד. פרופ. ורבורג "הרים את הכפפה". הוא דאג שהנער יקבל מילגה מטעם ההסתדרות הציונית ושלח אותו ללמוד חקלאות בגרמניה, תחילה בבית ספר החקלאי היהודי "אהלם" ליד הנובר ולאחר מכן בבית הספר הגבוה לאגרונומיה בדרזדן.
פרוץ מלחמת העולם ב 1914 טרף כמובן את כל הקלפים. בהיותו נתין זר (רומני), התגיסות לצבא הגרמני היתה הדרך הטבעית לזכות בנתינות גרמנית וויינברג הצעיר אכן התגייס ושרת בחיל התותחנים.
בתום המלחמה הוזמן ויינברג ע"י האגרונום שלמה דיק לקבל על עצמו את ניהול מחלקת הגננות בחווה החקלאית הגדולה במסינגוורק (MESSINGWERK) הסמוכה לדורטמונד אותה ניהל. בחווה שבבעלות יהודית הוכשרו גם צעירים וצעירות לפני עלייתם לארץ ישראל. שם גם הכיר ויינברג את מי שתהיה לאשתו, אלישבע לבית יעקב, ילדת העיר קיל בצפונה של גרמניה. גם אלישבע הגיעה לחווה על תקן של מדריכה חקלאית ושם במסינגוורק נישאו השניים ושם אף נולדו שני ילדיהם.
ב 1925 בקרו בחווה חברי ההנהלה הציונית ד"ר ארתור רופין ופנחס רוזנבליט (רוזן), בין היתר, כדי לנסות לאתר מורים לחקלאות לבית הספר שזה מקרוב יסדה חנה מייזל בנהלל. הם פנו לווינברג והלה נענה מיד להצעתם. בסוף אותה שנה עלה ויינברג לארץ ישראל, הוא הקדים ויצא לפני משפחתו במטרה להכיר את תנאי הארץ, אקלימה וצמחייתה. אלישבע ושני הפעוטות הצטרפו אליו מספר חדשים לאחר מכן.
ויינברג החל ללמד בבית הספר בנהלל כשכמעט אינו יודע עברית ! הוא נהג לכתוב את הרצאותיו בגרמנית ואחת מתלמידותיו הדוברת גרמנית תרגמה אותן לעברית באותיות לטיניות וכך יכול היה ויינברג להעביר את שעוריו ב"עברית". כל הדרך הפנטסטית שעשה מאז אותו מפגש שלו כנער עם אוטו ורבורג בהתיישבות ב"קולוניה" החקלאית בתורכיה בראשית המאה ה 20 ועד שהוזמן ע"י האגרונום שלמה דיק (מתלמידיו של הסוציולוג פרנץ אופנהיימר, הוגה רעיון הקבוצה השיתופית במרחביה) להדריך חלוצים במסינגוורק ועד שהתבקש ע"י ארתור רופין ופנחס רוזן לעלות ארצה ולקבל את משרת ההוראה בבית הספר בנהלל, לא הכשירו אותו לבאות.
ביום כ"ד בחודש אב תרפ"ו (4 באוגוסט 1926) התפרסם בעיתון "הארץ" מכתב פתוח שכתב ד"ר אברהם ברוך, מורה בגמנסיה "הרצליה", אשר כותרתו "צלם בהיכל". המכתב, בולט בלשונו הבוטה: "עוד לפני שבועות אחדים שמעתי זאת: בבית הספר החקלאי לצעירות בנהלל מלמד המורה לחקלאות את תורתו בגרמנית ! הזדעזתי, אך לא האמנתי, חשבתי את השמועה לבדותא. היתכן ? היאומן ? שלש עשרה שנה אחרי מלחמתנו העקשנית ב"עזרה" (= הארגון הפילנטרופי היהודי-גרמני הלא-ציוני) על נסיונה להכניס חלק מהלימודים המקצועיים ב"טכניון" בחיפה בשפה לועזית, מלחמה שהוכתרה בנצחון מוחלט לשפתנו .... האמנם חלול שפתנו בצורה כזו מצד מוסדותינו הלאומיים ? .... ותלמידותיו של אותו בית הספר ? השותקות הן ? .... ואתם אנשי נהלל, חלוצי העבודה והשדה, אייכם ? הידוע לכם על הנעשה במחנכם ? על חלול הקודש בביתכם ? .... כנראה דבר מה רקוב .... על התקלה הזאת צריך להתריע, על הסתדרות המורים החובה הישרה לעמוד בפרץ שנבעה בחנוך העברי בארצנו .... אנו מחוייבים להרחיק את הצלם מההיכל".
מספר ימים לאחר מכן, ב 19 באוגוסט, מריץ שאול מאירוב (אביגור), נציג מערכת העיתון "דבר" (ועורכו ברל כצנלסון), מכתב לחנה מייזל ובו הדברים הבאים: "במערכת נתקבל מכתב מאחד מתושבי נהלל (= כמה אירוני שאחד מחבריה לדרך של מייזל בוחר להוציא דיבתה רעה) המתאונן מרה על שבביה"ס החקלאי בנהלל שנמצא תחת הנהלתך, יש שליטה רבה לשפה הגרמנית. לדברי הכותב, מדברים המורה לגננות (= ויינברג) והמורה לבישול (= ארנה שיינר) רק גרמנית, וגם מנהלת הבית אשר עבדה במוסד משך חדשים אחדים לא ידעה כל שפה אחרת מלבד גרמנית. לדברי הכותב, לא נראה מצד כל אלה כל רצון ממשי לרכוש להם את שפתנו באופן שאין תקוה להשלטה גמורה של העברית במוסד גם להבא .... נבקשך שוב להזדרז בתשובתך".
הסתדרות המורים ונשיאה אביעזר ילין נוקטים אף הם פעולה מיידית. נציגי הארגון מגיעים לבית הספר מבלי לתאם את ביקורם מראש עם מנהלתו ולאחר מכן מריצים שלושה מכתבים תקיפים בזה אחר זה, ביום 25 באוגוסט, ב 12 ו ב 14 בספטמבר. תמציתם היא זאת: "במכתבנו מסרנו לכם את החלטת הועידה הכללית הרביעית של הסתדרות המורים בארץ ישראל בקשר עם שאלת העברית בבית ספרכם. מתוך ההחלטה תיוכחו שהועידה חייבה את המרכז להשתמש בכל האמצעים שניתן להסרת המכשול. מתכבדים אנו איפא לפנות אליכם בבקשתנו שתואילו לתת לנו תשובה ברורה מה עשיתם לסדור השאלה לשנת הלימודים החדשה. אם המורה הנוכחי יוסיף להורות ואם ישאר מדריך ובאיזו שפה יורה ? הננו מבקשים אתכם לשלוח לנו את תשובתכם בהקדם האפשרי".
ואולם, לא חלוצה פורצת דרך ומנהיגה כחנה מייזל, תחשה מול המתקפה הרבתי הזאת ! ביום י"ט באלול תרפ"ו, 29 באוגוסט 1926, היא עונה במכתב למרכז הסתדרות המורים ומעמידה אותו במקומו. דבריה החשובים, המובאים כאן במלואם, ראוי שיזכרו כ"אני המאמין" החלוצי שלה:
"מעליב מאד הדבר שאתם מדמים את ביה"ס החקלאי בנהלל לבתי הספר של "עזרה" בזמנו. זה מראה על חוסר ידיעה גמור מצדכם ע"ד מהותו של המוסד ובזה עיקר טעותכם. שם היתה בולטת המגמה של זלזול בשפה העברית והבלטת השפה הגרמנית ואצלנו השפה העברית שלטת, לא רק בפינו כי אם גם בלבנו ! כשבאים לעשות אנלוגיות כאלו, צריך קודם להכיר את הרוח של המוסד שעליו דנים.
בית ספרנו הוא בי"ס מעשי וחובתנו כלפי התלמידות היא לתת להן את האפשרות ללמוד את העבודה החקלאית ע"י בעלי מקצוע מומחים ובעלי ניסיון. היות ולא תמיד אפשר למצוא אנשים בעלי השכלה וניסיון מקצועי היודעים את שפתנו, הוכרחנו להזמין כאלה אשר בבואם אלינו עוד טרם ידעו עברית. בזמן הראשון היינו מתרגמים למתלמדות את באוריהם המעשיים והעיוניים השייכים לעבודות שנעשו על ידם אבל, כמובן בסביבתנו, המורים הללו סגלו להם תמיד את ידיעת השפה פחות או יותר מהר. כיון שהשפה העברית היא חלק בלתי נפרד מחיינו ומהחינוך שאנו נותנים לתלמידות, ברור שאף פעם לא הכנסנו לתוכנו איש אשר לא מלא ברצון ושמחה את חובת כל העובדים במוסדות הציוניים – ללמוד במשך השנה הראשונה את השפה, אם לא ידע אותה בבואו לארץ.
גם המומחה שלנו לגננות, שעודנו חדש בארץ, היה זקוק בשנה החולפת למתרגמת תמידית, אבל כיון שהוא לומד בהתמדה ובשקידה רבה את שפתנו, אנו מקוים שלשנה החדשה יוכל להקריא את שעוריו מתוך הכתב בעברית".
ויינברג/אורן המשיך כידוע את עבודתו בבית הספר עוד ארבע שנים לאחר הארועים הללו, הוא היה לדמות מפתח בהתפתחות בית הספר, אהוב ובלתי נשכח על דורות של תלמידותיו.
לא כאן המקום להרחיב עוד אודות פועלו האדיר והמורשת העצומה שהשאיר אחריו לאחר עזבו את ביה"ס, הן כמורה לחקלאות והן כאדריכל גנים ונוף. הוא נפטר בקיבוצו יגור במאי 1955. תודה למשפחתו על מידע רב ערך.
