מחנות העקורים הופגייסמר טובה גולצמן 15ב

אודות התעודה החשובה הזאת:

מיד במבט ראשון התעודה מעלה תהיות, על מה ולמה, כשמדינת ישראל קיימת מזה כחודשיים, צריך להעלות את הפליטים ניצולי השואה ארצה בשמות בדויים ?

בקיץ 1948 נחתם הסכם הפסקת האש בין הצדדים הלוחמים בארץ ישראל. לעובדה שידה  של ישראל היתה על העליונה כשנחתמו ההסכמים, היתה השפעה חיובית על יחסם של הפליטים במחנות העקורים לעליה ארצה. ואולם אז התברר שמחלקת המדינה האמריקאית נתנה להסכמים פרוש מחמיר, לא רק איסור על הכנסת נשק לאזור אלא גם על הכנסת כח אדם בעל פוטנציאל לחימה. יציאת יהודים כשרים פיזית בגילאים 18 עד 45 משטחי הכיבוש האמריקאים בגרמניה ובאוסטריה לישראל נאסרה רשמית. וכך, למרות קיומה של מדינה יהודית, עד שבוטל האיסור בפברואר 1949, מרבית העולים בתקופה זו יצאו למסעם באופן בלתי ליגלי !

אף שהשלטון הצבאי האמריקאי באוסטריה עצמה גילה רגישות לנושא הטעון כדי למנוע יציאת היהודים כ"גנבים בלילה", היו אלה דוקא הצרפתים אשר בשטחי הכיבוש שתחת חסותם, נתנו את המענה למצב הזה.

כותב ההיסטוריון תומס אולבריך (Thomas Albrich) בספר בהוצאת Frank Cass, לונדון 2002, בעמוד 113:

Escape Through Austria – Jewish Refugees and the Austrian Route to Palestine  

ובתרגומי: "הצרפתים פשוט הכירו ברשימות הנוסעים הישראליות כבאישור מסע קולקטיבי והנפיקו ויזות יציאה שבאו במקום ההסדרים הקיימים. יתר על כן, הם גם סיפקו לכל מהגר תעודת זיהוי צרפתית ובכך למעשה פתרו את מכשול הרישום המרכזי שעמד בפני ארגון הבריחה".