מחנות העקורים נויי-פריימן מש' טוכמן וקלינמן 9א
"ועדת הריסון" ושליחותה הדחופה לבחינת מצבם של הניצולים היהודים במחנות העקורים בגרמניה בקיץ 1945, תקציר הדברים (בתרגומי) מתוך:
Waiting for Hope - Jewish Displaced Persons in Post-World War II Germany, Angelika Konigseder and Juliane Wetzel, Northwestern University Press, Illinois, 2001
(עמ' 31-41) בקיץ 1945, מצבם של היהודים אשר לראשונה מזה שנים חוו חופש היה עדיין בכי רע. הניצולים / העקורים נאלצו לגור במחנות שהוקמו בחופזה ומאוישים הרבה מעבר לקיבולת שלהם, חשופים תדיר לגילויים של אנטישמיות מצד עקורים שאינם יהודים וסובלים מחוסר תזונה מספקת ובגד ללבוש. דיווחים מטרידים על המצב בגרמניה החלו מגיעים לאוזן הציבור האמריקאי ובאופן מיוחד לארגונים היהודים שם אשר נזעקו ודרשו פעולה מידית. הנשיא הטרי הארי טרומן עצמו נדרש לכך וב 22 ביוני 1945 (בדיוק 4 שנים לפתיחת המתקפה הגרמנית במבצע "ברברוסה" – י.ע.) הוא הסמיך את ארל הריסון (Earl G. Harrison), אדם בעל עמדה ציבורית ואקדמית בולטת, לצאת מיד לארופה בשם "מחלקת המדינה" כשמטרתו המוצהרת, בראש ובראשונה, לבחון את מצבם של העקורים היהודים במחנות. ואכן, בראשית חודש יולי יצא הריסון למשימה כשהוא מלווה בצוות של שלושה: ג'וזף (ג'ו) שוורץ (Schwartz) מנהל ארגון ה"ג'וינט" (American Jewish Joint Distribution Committee) בארופה, פטריק ג'יי. מאלין (Malin) המשנה למנהל ועדת הממשל לענייני הפליטים והרברט קצקי (Katzki) מהמועצה הלאומית לענייני פליטים (War Refugee Board), הגוף המרכזי שהקים הנשיא טרומן (ביוזמת שר האוצר היהודי שלו הנרי וו. מורגנטאו) בראשית 1944 כשהוברר אל-נכון שבארופה מתחוללת השמדת עם. מסיבות מובנות, חילקו ביניהם חברי הקבוצה את יעדי הבדיקה כשהריסון עצמו מתרכז באזורי הכיבוש האמריקאי בדרום גרמניה (בוואריה) ובאוסטריה ואילו ג'ו שוורץ במחנות העקורים בצפונה של גרמניה (מחנה העקורים הגדול בלזן שליד הנובר ביניהם), אזורי הכיבוש שבשליטה בריטית. ב 24 באוגוסט, פחות מחודשיים לאחר צאתה של הוועדה לארופה, הגיש הריסון את מסקנותיה והביקורת בו על צבא ארה"ב היתה קטלנית. ללא כל ספק, ניכרה בדו"ח השפעתו העצומה, ידענותו המעמיקה, ומסירותו שאינה יודעת גבולות להצלת אחיו, של שוורץ (*).
רבים מהעקורים היהודים (כך נאמר בדו"ח) חיים תחת שמירה ומאחורי גדרות תיל במקומות בהם שיכנו הגרמנים במקור עובדי כפיה ויהודים, וביניהם כמה ממחנות הריכוז הנודעים ביותר לשמצה, וכל זאת בתנאי צפיפות ולעיתים בתנאים סניטריים ירודים. מצבם הכללי של העקורים עגום, הם בחוסר מעש מוחלט וללא כל אפשרות, למעט בחטף, ליצירת קשר עם העולם סביב, מחכים, מקווים לסימן מעודד כלשהו, לא כל שכן, לפעולה למענם .... עדיין בסוף חודש יולי, כשלושה חודשים לאחר סיום המלחמה, לרבים מהעקורים היהודים לא היה בגד ללבוש מלבד כותנות הפסים מעוררות הפלצות של מחנות הריכוז בזמן שאחרים, לבושתם, נאלצו ללבוש מדי אס.אס. גרמנים שנמצאו במחסנים הנטושים .... מעבר לידיעה שחייהם אינם עוד תחת איום מתמיד, של תאי הגזים, של עינויים וכל צורה אחרת של מוות אלים, אין הם רואים, ולמען האמת, בפועל גם לא חל כל שינוי במצבם. ובעוד הם עדים סביבם לפעילות יעילה ורחבת-היקף להשבת בני אדם לבתיהם, אין הם שומעים או רואים כל מוצא או אפילו תכנית לפתרון עבורם. במצב הזה, למושג "שחרור" שזכו לו לאחר שנים של סבל, הם אומרים לעצמם, אין למעשה כל משמעות ממשית עבורם. מקוממת אותם באופן מיוחד העובדה, שכאשר הם מביטים מעבר לגדרות הביתנים החשופים שלהם המאוכלסים בתנאים לא אנושיים, הם יכולים לצפות בכל עת באוכלוסייה האזרחית הגרמנית, באופן מיוחד באזורים הכפריים, שחיה, בכל הבט הנראה לעין, חיים נורמליים לחלוטין בבתיה שלה ....
ואולם, מעבר לכל אלה, הדאגה העמוקה ביותר של נפגעי הרדיפה הגרמנית הינה לגורל יקיריהם שהופרדו מהם במהלך שנות המלחמה .... הם לא יכולים להבין מדוע משחרריהם אינם נוקטים במאמץ מרוכז ומידי לאיחוד משפחות ואף יוזמות פרטיות שלהם עצמם נתקלות לעיתים באטימות ובחוסר נכונות לשיתוף פעולה מצד מפקדי המחנות ....
במחנות רבים אספקת הקלוריות היומית עומדת על 2000 קלוריות, מהן 1250 בצורת לחם שחור, לח ומעופש בעוד שחלק גדול מהאוכלוסיה האזרחית הגרמנית, כאמור, בעיקר באזורים הכפריים, נהנית מתזונה עשירה ומגוונת לאין שעור מזו של העקורים .... רבים מהמבנים בהם שוכנו העקורים אינם מתאימים בברור לחורף המתקרב.
תוצאה בולטת אחת הזדקרה לעין כל מהדו"ח והיא ההבנה שכל סיוע נוסף יהיה ישים רק אם הניצולים היהודים יוכרו כקבוצה בפני עצמה והריסון היה נחרץ לחלוטין בעניין זה: "במצב הנוכחי, סרוב להכיר בעקורים יהודים ככאלה יהיה בבחינת עצימת עיניים מהרדיפה הברברית אותה הם חוו .... ואני ממליץ לפני הכול על הקמת מחנות נפרדים עבורם".
מפקד כוחות בעלות הברית בארופה, הגנרל אייזנהאואר, הגיב בזריזות והוציא ביום ה 22 באוגוסט 1945 (שוב, תזכורת לא מקרית ליום הפלישה הגרמנית – י.ע.) סדרה של הנחיות ולפיה "יהודים חסרי מולדת או כאלה שאין בכוונתם לחזור לארצות מוצאם, ייושבו במחנות נפרדים. תשומת לב מיוחדת יש להעניק לשיפור איכות מגוריהם ובמידת הצורך, מגורים אלה עבורם יופקעו, גם אם במחיר עקירת גרמנים ממקום מושבם .... ההזנה היומית שלהם תעמוד על 2500 קלוריות, כפליים מזו של אזרחים גרמנים .... גוף מיוחד יוקם לאלתר שתפקידו איתור קרובים לשם איחוד משפחות".
גם למחויבותו האישית של הנשיא טרומן לעניין היתה יד בתפנית, ובין היתר הוא כתב לאייזנהאואר כך: "אני יודע שתסכים אתי כי יש לנו אחריות מיוחדת כלפי קורבנות אלה של עריצות ורדיפה אשר נמצאים עתה באזורים (אזורי הכיבוש) שלנו. אנו חייבים להבהיר לעם הגרמני עד כמה אנו מתעבים את מדיניות הנאציזם של שנאה ורדיפה ואין דרך טובה לכך אלא להביא זאת לידי ביטוי בדרך שבה אנו עצמנו נוהגים בניצולים שנותרו על אדמת גרמניה".
תוצאה בעלת משמעות רבה שבאה בעקבות הדו"ח היתה מינויו של יועץ מיוחד לענייני יהודים כאיש קשר לצבא ארה"ב. ואף כי מספר אנשים נשאו בתפקיד זה במהלך השנים שלאחר מכן, מי שהשאיר את החותם הגדול ביותר בעשייה והשגים רבי חשיבות בכל תחום היה ללא ספק (כך צוין) הרב פיליפ ברנסטין (Philip S. Bernstein).
ועם כל זאת, נושא מרכזי אחד בדו"ח הריסון גרם לאי הסכמות ולמעשה למצב נפיץ ביחסים בין האמריקאים ובעלי בריתם הבריטים. ההשלכות ארוכות הטווח של הדו"ח נגעו להכרתו של הריסון כפי שהובעה בדו"ח כי פלשתינה / א"י הפכה למוקד השאיפות של היהודים ומסקנתו כי דרושים מאה אלף "סרטיפיקטים" לניצולים להיכנס בשערי הארץ כפתרון ראלי יחידי לבעיה. (הבריטים אפשרו 1500 "סרטיפיקטים" בחודש בלבד !). ואולם הבריטים לא היו ב"מצב רוח" כלל לאפשר החלשה של מעמדם במזרח התיכון וכניסת 100 אלף יהודים בשערי הארץ, כך הם גרסו, תגרום בהכרח לתגובה ערבית ולהפרות סדר נרחבות. אי ההסכמות בין הצדדים באו לידי ביטוי גם ביחסם של הבריטים אל העקורים היהודים בתחומי הכיבוש שלהם ובהתמודדות שלהם עם בעיות השעה. הבריטים לא ששו להכיר הכירו בעקורים היהודים כקבוצה בפני עצמה אלא רק עפ"י ארצות מוצאם, וכמשתמע מכך, הם לא זכו למעמד מיוחד לעומת עקורים בני לאומים אחרים, גם לא להקצאת קלוריות יומית הדרושה לקיום נאות. שלטונות הכיבוש הצרפתים, יש לומר, "יישרו קו" בד"כ עם המדיניות הבריטית כך שהניצולים היהודים באזורי הכיבוש שלהם, לא זכו גם כן לשינוי המקווה. הפגנות נרחבות של ניצולים (כמו זו שבתמונה למשל) פרצו, הן בגרמניה והן באוסטריה והעכירו עוד יותר את היחסים בין כשלושה עשר אלף העקורים היהודים במחנות שבאזורי הכיבוש הבריטי (מרביתם במחנה בלזן בצפונה של גרמניה) לבין הבריטים נושאי התפקידים במערכות הפיקוד במחנות הללו.
לסיכום, במבט לאחור יש לומר, הבריטים טעו בהערכותיהם בצורך לרצות את הצד הערבי (החזק). היו אלה דווקא היהודים שפתחו בסדרת מתקפות נגד מתקנים בריטיים בא"י ובכך ניתן למעשה האות ומאבק אלים לאפשר כניסתם של הניצולים בשערי הארץ הביא בסופו של דבר גם להקמתה של מדינת ישראל.
(*) על ג'ו שוורץ, מנהל שלוחת ארופה של ארגון הג'וינט בעיתות המלחמה ופועלו העצום, ראוי ומומלץ הוא ספרה המקיף של רות בקי - קולודני "אני יוסף אחיכם" חייו של ג'ו שווארץ – מפעל הצלה של איש אחד, הוצאת "מודן" 2010.
