מכתבי מונייק גרפינבוים מהחזית המזרחית 11ב

תרגום מרוסית (והערות הבהרה חיוניות בגוף הטקסט)

8 בפברואר 1945 (ושם מקום לא מזוהה לצידו)

פוליה יקרה ! קיבלתי את המכתב שלך מזמן אבל אני בתנועה כל הזמן ולא היה לי אפילו רגע פנאי לכתוב לך כמה מילים.

את כותבת שאין לך מה לנסוע הביתה (= לעיירתם לודביפול, לראות במו עיניה את החורבן – י.ע.) ואם כך, אז למה כולם (= הניצולים האחרים) כן מגיעים ? הנה שמעתי שהקליימנים הגיעו, פייגל ופיינמן הגיעו, חנהל'ה רויטבורד הגיעה, וכולם שוקלים את המשך דרכם עכשיו. כתבת לי שאת רוצה להיפגש עם האנשים שלנו אצל אחיה של ריבה. אני חולם לנסוע אליו אבל קודם צריך לנסוע לדוד זלמן פומרנץ (= הדוד הזקן שלו בקייב) ומשם אוכל כבר לנסוע אל אחיה של ריבה.

פוליה היקרה, אם את רוצה, אני אשיג לך מכתב זימון אלינו (התנועה ברחבי ברה"מ הוגבלה ומאז ומתמיד, על אחת כמה וכמה בעיתות מלחמה, והצריכה אישורים מיוחדים - י.ע.), נוכל להיות יחד ונחשוב על משהו.

כתבת לי על בלומק'ה ולמן, מסרתי דרישת שלום לשניאור ומאיר (בלומק'ה עלתה ארצה בראשית שנות השלושים, שני אחיה, שניאור ומאיר, שרדו את השואה בעוד ששני אחים נוספים ואחות נספו – י.ע.) והם מודים לך מאד. מאיר התחתן (לאחר שאיבד את אשתו הראשונה ושתי בנותיהם הקטנות באקציית חיסול העיירה – י.ע.) וכבר נולד לו בן.

לא רע לחיות אצלנו, הכול זול, אפשר להסתדר, דרוש רק הרצון לחיות ולעבוד ואז יש הכל. קניתי לעצמי שעון, מגפי עור וחליפה חדשה ואני חי לא רע. אני חושב שיהיה לך יותר טוב כאן מאשר שם (= בארץ ישראל) אז חשבי על דרכך.

אני מסיים כאן, להתראות, אחיך מונייק

כתובת הנמענת בדיו בצבע סגול: רפובליקת אוזבקיסטן, ברה"מ, העיר בוכרה, מפעל ע"ש 20 שנים לקומסומול, מחלקת גזירה - גולדמן פוליה.

הערות

"כולם (כל הניצולים) מגיעים". ניצולים שחיו כפליטים בברית המועצות, מרביתם כאלה שנסו מפני המתקפה הגרמנית של יוני 1944 ואחרים שמצאו מסתור ביערות או בקרב הפרטיזנים, החלו להגיע לאזור כדי להיווכח במו עיניהם במציאות החורבן והמוות, דברים שהשכל הישר אינו יכול לעכל. הרוסים הקימו מרכז אדמיניסטרטיבי מאולתר לאזור בכפר מצ'ולנקה הסמוך ללודביפול ושם התקבצו גם בני חבורה זו. ולמעשה, עד הפוגרום הפולני הגדול ב"חוזרים" שנערך בעיירה קיילצה ביולי 1946, ליהודים עוד היתה אשליה שניתן אולי לשקם את החיים בעיירותיהם המקוריות.  

"שמעתי שהקליימנים הגיעו". משפחת קליימן (גם קלינמן) הרחבה, ובראשה אבי המשפחה יהושע, מי שיזם והוציא לפועל את בריחתה המאורגנת לעומק ברה"מ, חוזרת עתה לפולין ואחרי שהייה ממושכת למדי במחנה עקורים בגרמניה, תגיע לישראל.

"ריבה ואחיה". כמרבית הניצולים, גם ריבה (קופרמן) ואחיה זכו בחייהם הודות לתושייתם בבריחה מפני ה"בליץ" הגרמני של יוני 1941 (מבצע "ברברוסה") מזרחה לעומק ברה"מ. לאחר המלחמה הגרו שניהם לארגנטינה.

"פל ופיינמן הגיעו". משה פל נסע לניו יורק לאחר המלחמה, ישראל פיינמן לתל אביב.

"חנהל'ה רויטבורד הגיעה". הניצולה, הבחורה המוכשרת (נכתב אודותיה בהרחבה בתחילת התעוד) שעברה מסכת אכזרית במיוחד, פנתה לקנדה לאחר המלחמה.

שלש הערות כחומר למחשבה

מעורר תהיות ללא ספק הרושם המתקבל מדבריו של הכותב ולפיהם הוא מנהל אורח חיים רגוע במידה מסוימת, דואג מעט לרווחתו האישית ומעודכן כמשתמע במוצאותיהם של רעיו בני העיירה ששרדו את השואה, בעוד שאנו יודעים היטב שבעוד כחודש ימים הוא עתיד לקפח את חייו בקרב !

דבר ברור נוסף הוא רצונו של מונייק, אותו הוא מביע במפורש, להישאר ברוסיה עם תום המלחמה, הארץ שאימצה אותו והעניקה משמעות חדשה לחייו. אלמנט לא מפתיע אחרי הכל שכן, מן הידועות היא, שהווטרנים (Veterans) הרוסים זכו להערכה רבה בארצם ולמקדמה בשיקום חייהם. ובכלל, ניתן להתרשם מהחתך האקראי הזה של קבוצת הניצולים שמונייק מציין במכתבו אודות יעדי ההגירה המועדפים של היהודים לאחר השואה. פעסל גולדמן בת דודתו של מונייק ונמענת מכתביו אלה הגיעה כמובן לישראל וכמוה גם בוריס סולומיאניק גיסו, רוזה גולדמן ומוט'ל אוסטרובסקי, דינה פרסמן ידידתו ומשה פורשפן חבר ילדותו ונעוריו. אברהם גרפינבוים בן דוד אביו, לעומת זאת, נשאר ברוסיה.