מכתבי מונייק גרפינבוים מהחזית המזרחית 2ב
תרגום מרוסית
אחותי היקרה פוליה !
קיבלתי את המכתב שלך ואני מודה לך מאוד עבורו. מלכה קלינמן כבר מזמן העבירה לי את הכתובת שלך, אבל היא כתבה בעיפרון ולא יכולתי להבין אותה. כתבתי לה שתעביר את הכתובת שלך שנית, ואז פתאום קיבלתי מכתב ממך. אחותי היקרה, את מבקשת שאכתוב לך מה ואיך קרה להורים שלך ולאחיותיך. זה נושא כאוב מאוד בשבילי. אבל אני עונה לך ... אני כותב לך לא בדיו, אלא בדמם ובדמעותיהם של ההורים שלנו הנרצחים, האהובים והבלתי נשכחים. אני חושב שאת יודעת היטב על האסון הגדול שקרה לנו, אבל את לא יודעת חלק ממנו, כמו שאני חוויתי. אנחנו סבלנו, רעבנו ועבדנו קשה שנה שלמה כמעט, עד 25 באוגוסט שנת 1942. באותו היום הובילו פושעים גרמנים את הורינו לבור, רצחו אותם ליד הצריפים הפולנים לשעבר, שם חפרו שלושה בורות גדולים בהם רצחו את כל היהודים. ציוו עליהם להתפשט ולהישאר ערומים, לשכב בתוך הבור בעצמם ואז ירו בהם ... במוות כזה נספו הורינו.
אחותי היקרה. הרי אני כמעט לא מספר לך על העבר. כשאקבל מכתב גדול, אז אספר על זה. התחבאתי ביער עם פרטיזנים 14 חודשים, כלומר עד הגעת צבא האדום. עכשיו אני עובד ברובנה ולעתים קרובות נוסע לקייב ומגיע לדוד שלי ברחוב קוזנצנאיה מס' 142 דירה 2, אצל רכילבסקי יעקוב, זה דוד מינצי אלט (= דוד מינצי הזקן). אחותי היקרה, כתבי לי, איך את חיה, איפה את עובדת ואיך את חיית כל שנות המלחמה, כתבי לי על הכול. ראיתי את חנה רויטבורד, אך היא לא סיפרה עלייך כלום. שאלתי את כולם, אך אף אחד לא ידע עלייך כלום. אני מבקש ממך, יקירתי, כתבי לי על הכול, ואם אפשר, שלחי תמונה, גם אני אשלח. אני מסיים את המכתב הזה. היי בריאה ושלמה, אחיך.
מוניק
הערות לטקסט
"אחותי פוליה (גם פולה) היקרה". כך פונה מונייק לבת דודתו האהובה פעסל, קרובת משפחתו היחידה שנותרה בחיים (ניצלו גם שני קרובים, גברים). המכתב עצמו אינו מתוארך ואולם לפי אופי הדברים אין ספק כי הוא הראשון ומועד כתיבתו בחודשים הראשונים של 1944.
"מלכה קלינמן" הנזכרת כאן היא בתו של יהושע קלינמן אשר ערב כניסת הגרמנים לעיירה, בתושיה רבה, "העמיס" את משפחתו הגדולה על עגלה רתומה לשני סוסים וברח עמם מזרחה. כל המשפחה נצלה ועלתה ארצה.
"רעבנו ועבדנו קשה שנה שלמה כמעט". למעשה, עברו כמעט 14 חודשים מרגע כניסת הגרמנים לעיירה (ב 6 ביולי 1941) ועד לאקציית חיסולה (ב 26 באוגוסט 1942) ומונייק עצמו כותב מאוחר יותר שלא דייק בפרטים.
"רצחו אותם ליד הצריפים הפולנים לשעבר". הצריפים הפולנים שמשו כקסרקטין לצבא הפולני שחנה במשך שנים בפאתי העיירה. בשבתות, מספרת יונה רבר, היו צעירי העיירה משחקים שם כדורגל מול חיילי הצבא הפולני.
"עד הגעת הצבא האדום". הצבא האדום שחרר את האזור בינואר 1944.
"חנה רויטבורד" הנזכרת כאן היא בת דודתה של יונה רבר. היא וחיים אחיה ברחו לרוסיה ערב כניסת הגרמנים לעיירה. חנה, מספרת יונה, היתה בחורה מוכשרת ובתקופת הסיפוח הסובייטי היא הועסקה באדמיניסטרציה המקומית כמנהלת חשבונות. בזמן הנסיגה, הרוסים דאגו לאנשים כמוה והעמידו לרשותם משאיות לבריחה כי היה ברור שאלה ייפגעו ראשונים ע"י הצבא הגרמני הכובש ולאומנים אוקראינים. גם פעסל גולדמן (נמענת מכתביו של מונייק) הועסקה ע"י הרוסים וגם היא פונתה באותה דרך. יונה מספרת כי ראתה את השתיים על המשאית הזאת ליד ז'יטומיר כשהיא עצמה עשתה דרכה מזרחה. לקראת סוף המלחמה חנה הגיעה לעיירה מז'יריץ' הסמוכה ללודביפול (ללודביפול עצמה לא ניתן היה להגיע, ראשית כי הגרמנים שרפוה ושנית כי האזור שם שרץ "בנדרובצים" - מרצחים לאומנים אוקראינים) ואפילו נישאה שם לחיים אידל (חיים יהודה) שלייפר, בן לודביפול אף הוא. שלייפר היה נשוי לפני המלחמה לחנה לבית בבצ'וק והיא ושני ילדיהם נספו. חנה רויטבורד וחיים אידל נשאו לאחר שחרור האזור ע"י הצבא האדום והתגוררו במז'יריץ' ואולם חודשים ספורים לאחר נישואיהם, חיים אידל נפל בקרב גבורה נגד לאומנים אוקראינים. חנה נשאה שוב (למיכאל שפירו) והיגרה לקנדה.
