מלבוב לארץ ישראל חליפת מכתבים מבשרת טרגדיה 2ב
אי אפשר שלא להזכיר, כבר בפתיח התעוד כאן, את ספרה המצויין של אירית צ'רניאבסקי "בעור שיניהם – על עלייתם של יהודי פולין לפני השואה" בהוצאת רסלינג, תל אביב 2015, יען כי סיפורה של משפחת שטגר המגולל דרך ההתכתבות הנרחבת שלהלן, כמו לקוח מלב מחקרה והוא תמצית הטרגדיה שבספרה.
הספר עוסק אל נכון לא כל כך ב"עלייתם" של יהודי פולין אלא יותר בפרשת אי-יכולתם לצאת את פולין, וכותבת היא (עמ' 225 ואילך): בשנות ה-30 של המאה ה-20, לאחר אלף שנות חיים בפולין, ניסו היהודים בכל דרך לצאת מהארץ שבה נולדו הם ואבותיהם, אך רק קומץ קטן משלושה מיליון יהודי פולין הצליח להיחלץ. ארצות הברית סגרה את שעריה וארץ ישראל הפכה ליעד כמעט בלעדי לכל מי שניסה להימלט מארץ שלא נתנה עוד תקווה לעתיד חיי היהודים בה. אבל גם שערי הארץ לא היו פתוחים. הממשלה הבריטית הגבילה את אפשרויות העלייה והסוכנות היהודית חילקה את רשיונות העלייה במשורה, כשבניין הארץ ופיתוח היישוב ניצבו במרכז שיקוליה .... רק למיעוט קטן מיהודי פולין הייתה העלייה לארץ אפשרות ממשית, וזאת בניגוד לסברה המקובלת אשר לפיה אנשים לא עלו כי "לא רצו בכך" ו"לא חזו" את הקטסטרופה המאיימת עליהם. יהודי פולין נקלעו למלכודת ללא מוצא .... שיעור המהגרים מכלל יהודי פולין היה זעיר: מתוך למעלה משלושה מיליון יהודי פולין עלו לארץ בשנים 1930-1939 כ-100 אלף עולים בלבד (עלייה לגלית ובלתי-לגלית) ונוסף על כך היגרו לארצות אחרות עוד כ-50 אלף יהודים, כך שכלל המהגרים במשך העשור הזה היוו כחמישה אחוזים בלבד מיהדות פולין .... משפחות בודדות בלבד הצליחו לצאת במלואן מפולין לפני השואה. זהו גורם נוסף לשבירת מסגרות משפחתיות ופיצולן, כשבמקביל לבניית הבית החדש בארץ נשאר בפולין גרעין המשפחה והבית הישן. עלייה זאת, בניגוד לדפוס ההגירה הקלאסי - בעיקר ההגירה מעבר לאוקיינוס - לא לוותה בתחושה של פרידה סופית. הבית הישן היה במרחק של ימי מסע אחדים מהארץ. רבים מהעולים חזרו לפולין על מנת לבקר את הוריהם ואת בני משפחותיהם ולהציג בפניהם את בני הזוג החדשים שלהם ואת הילדים שנולדו .... רבים ראו בעלייתם עלייה של "חלוצים" וקיוו שתוך זמן קצר יביאו בעקבותיהם את בני משפחותיהם. אפשר רק לדמיין את השבר הנורא שפקד עולים אלה כשכל הקלפים נטרפו עם פרוץ המלחמה, ועוד יותר מכך - כשנודעו ממדי השואה.
