מלחמת השחרור אברהם רווח 6א
אברהם רווח
סיכום פגישות רבות עימו בביתו שבגבעתיים במהלך שנת 2013 ו 2014 ובעיקר רישום ממצה של דבריו בפגישה ביום 1.5.2014.
אברהם היה איש "מחלקת הנוטרים" של ההגנה שבסיסה היה בקבוץ מענית, תחת פיקוד בריטי למראית עין. בתקופה שטרם המדינה, היו בפעילות נרחבת באזור, בין היתר בחסימת ציר הכביש טול כרם – בקה אל גרבייה – ואדי ערה וכן את ציר חדרה - ואדי ערה, כדי למנוע מעבר כוחות ערבים בין הריכוזים הגדולים הללו. כמו כן, בפעילות לשמירת עורק התנועה העברי החשוב מזכרון לחיפה פתוח מחסימות של הערבים. באחד הארועים הדרמטיים, החברה נעו במשוריין על הציר כדי לשמור אותו פתוח. זה היה משוריין גרוטאה ששכב בבנימינה עוד מתקופת ה"מאורעות" ושפצו אותו בצורה מאולתרת כדי להתאימו למשימות החדשות. בתנועה על הציר, בא לפתע מולם משוריין של הליגיון, ירה לעברם צרור אדיר ולאחר מכן פנה והסתובב חזרה. אברהם זיהה את הליגיונר על הצריח (חבוש כפייה אדומה) ירה ופגע בו. בשלב הזה, כשהמשוריין של הכח שלנו "על הג'נטים" והחברה בסכנה מיידית שיחוסלו ע"י ערבים מקומיים, הופיע "כמו מהשמיים" כח משוריין בריטי (של "הדוויזיה המוטסת") ולמרבה ההפתעה יצא ממנו קצין בריטי, פקד לרתום את המשוריין הפגוע לגורר שלו, קרא ללוחמים שלנו "come along boys" וחילץ את הכח לחיפה ! אברהם אומר שזה היה ככל הנראה קצין יהודי ואחרת לא היה סיכוי לכח להיחלץ משם בחיים.
עם עזיבת הבריטים סמוך לקום המדינה, פורקה מחלקת הנוטרים ולוחמיה פוזרו בגדודי "אלכסנדרוני". לוחמי המחלקה, אברהם אומר, היו חבורה מאומנת ומגובשת כהלכה, מצוידת בנשק, תחמושת ומדים ראויים ובמקום לשמור עליהם כיחידה אחת, פרקו אותה ופזרו את הלוחמים בין הגדודים השונים של החטיבה כאמור. הרס"פ טיבי גרוסמן מגד' 31 היה זה שקיבלם לראשונה והוא עשה את הצעד הזה מטעמי יוקרה אישית ומשחקי שליטה ותו לו. אברהם שובץ בגדוד 31 כרובאי בפלוגה של שאול רמתי (רוזנברג), קצין יהודי ממוצא פולני שהתחנך באנגליה ושרת בצבא הבריטי במלחמת העולם ועלה ארצה עטור תהילה עם מתנדבי חו"ל בתחילת חודש מאי 48 (י.ע.). רמתי, אברהם אומר, היה אדם "משכמו ומעלה, לוחם נועז וקר רוח, שנתן פקודותיו בצורה ברורה ומבוקרת והשרה הרבה ביטחון בלוחמיו בקרב". הקרב הראשון שלו, מסתבר, היה הקרב בטירה ביום הקמת המדינה ורמתי (עפ"י חישוב פשוט) היה אז בארץ לכל היותר שבועיים ימים.
תנועת הכוחות מרמת הכובש לטירה התנהלה בשעות הבוקר. הגיעו לפאתי הכפר ללא תקלות וראו את בתיו "מול העיניים". שאול רמתי ייצב את הפלוגה בעמדות מול הכפר כשנפתחה לעברם אש כבדה מתוכו. אחד החברה מ"מחלקת הנוטרים", בחור בשם (זאב ?) גוטמן שהיה צלף מעולה, אמר לאברהם שהוא חייב "להוריד" צלף ערבי שירה מולם. צלפים ערבים היו ממוקמים גם על צמרות עצים, אומר אברהם, והם נלחמו כהלכה. מהמסתור בו שכב, אברהם הרים כובע פלדה על קצה מקל וכשנפתחה אש לעברו, גוטמן מצא את ההזדמנות, ירה והרג את אותו צלף. פקודת הנסיגה התקבלה ממש לפני הפריצה לכפר. הנסיגה עצמה, אברהם אומר, היתה מבוהלת כש"כל אחד נס לנפשו". משוריין של הליגיון זינב בהם. בדרך, כשהיו צריכים לדלג מעל משוכות טורי גפנים, מעד ונפצע לידו אחד הלוחמים. הוא שבר את פרק ידו וצרח מכאב. אברהם סחב אותו כל הדרך לרמת הכובש. לוחם נוסף חטף כדור בצואר וקילוחי דם זרמו ממנו. הוא פונה וככל הנראה ניצל. כשהגיעו לרמת הכובש, אברהם ראה את מגדל המים של הקבוץ שחטף פגיעה ישירה מהמשוריין וקילוחי מים נשפכים ממנו. המשוריין עמד כ 300 מטר מגדר הקבוץ ומידי פעם ירה צרורות. בלילה נקראו אברהם וכמה מחבריו לאבטח חבלנים שמקשו את דרך הגישה לקיבוץ.
לאחר הקרב, אברהם יצא לקורס מקבי"ם זריז ומקוצר במחנה "דורה" ובסיומו הוצב לפלוגה המסייעת של גדוד 33. מי שקבלו את פניו לפלוגה היה המ"פ ג'דה (אבא שלי) והרס"פ סנטו ראובני.
לאחר מכן, היעד היה קקון.
עתה, כאמור, בפלוגה המסייעת של גדוד 33, אברהם מספר על פעולת ה"בזות" בקרב. המקלעים טווחו מבעוד מועד והיה איתם בחור אחד (לא זכור בשמו) שהיה מומחה ל"בזות" והוא שביצע את הטיווח בצורה מקצועית ביותר. אברהם עצמו היה מס' 3 והיתה עבודה קדחתנית לטעון כל הזמן את סרטי הפעולה היות שהיה ירי מסיבי ודרישה בלתי פוסקת לתחמושת. אברהם מציין באופן מיוחד חימוש עם סימון האות Z על הכרכוב, ציון לעצמה מוגברת. לדבריו, ל"בזות" חלק ארי בהצלחת הקרב כולו "ומרבית הנפגעים בקרב העירקים היו מאש של המסייעת". גם המרגמות 81 מ"מ ספקו אש יעילה לכפר. יצחק (איציק) גלוזמן היה מ"מ המקבי"ם ויהודה רודלביץ' מ"מ המרגמות. בשלב הפריצה לכפר, נתנה להם פקודת הפסקת אש. החברה קיפלו את הציוד, ירדו למדרון אחורי והועלו על משוריין שלקח אותם אל תוך הכפר ממש. קבלו הנחיות לרדת מהמשוריין ולהתמקם בעמדות. אברהם ירד ראשון ומשה קסטל שירד אחריו קיבל כדור ישר בחזה. יעקב (יענקל'ה) הדרי חבש אותו והניחו בצד. יותר מאוחר קסטל פונה לקבוץ המעפיל ולביה"ח בילינסון ושרד. אברהם אומר שהדרי היה לוחם נועז והוא נהרג כחודש ימים לאחר מכן בדיר טאריף במבצע "דני". הוא התרומם לצפות עם משקפת וחטף כדור ישר בראש. אחרי שהציבו את ה"בזות" בעמדות כאמור (המשוריין כמעט ברח להם עם הציוד), התחילה התקפת נגד אוירית של שתי "דקוטות". החוליה של מרדכי וארון, אברהם שובי ואברהם רווח יצאה מהעמדה כדי להציב את ה"בזה" בכינון אנטי אוירי. הירי לא עלה יפה והם חזרו לעמדה כאשר שניות לאחר מכן נפל פגז בדיוק בנקודה ממנה ירו קודם לכן. אברהם זוכר היטב גם את הצוות שהפעיל שני מקלעי 20 מ"מ ("פומפומים") שביצע עבודה מעולה. הצוות בן ארבעה אנשים סחב את הכלים בריצה אל העמדות. אף כי הקנה שלו ארוך במיוחד ומחובר אליו "תוף פעולה" גדול, ה"פומפום" אינו כלי כבד. אברהם ראה שני משוריינים של "צבא ההצלה" העירקי מופיעים מולם להתקפת נגד. ליתרונם של מפעילי ה"פומפומים", היתה מסילת מברזל שהפרידה בין הכוחות כך שהמשוריינים היו צריכים להתרומם כדי לחצות אותה ואז היו בולטים וחשופים לאש המקלעים שלנו. העירקים, אברהם אומר, רצו בכל מאודם לכבוש בחזרה את קקון. אברהם מציין לטובה את פעולתו של האפסנאי הפלוגתי אלי יוגל. ביום הקרב היה חום קשה מנשוא והמים שהיו ברשותם אזלו מזמן. אלי חיכה לחברה אחרי הקרב עם שתיה וסנדביצ'ים כשהיו זקוקים לזה יותר מכל.
על חלקו בקרב בעיראק אל מנשיה סיפר לי אברהם כדלקמן: לדבריו, מחלקת ה"בזות" בפיקודו של יצחק גלוזמן מיקמה את חצובות המקלעים מול היעד בעיראק אל מנשיה כבר יומיים לפני המבצע. בליל הקרב עצמו, "ירו כל הלילה ללא הפסקה, למרגלות התל" כדבריו, "לא לכפר". במהלך הלילה, לקח אותו סמל המחלקה יעקב אפשטיין (אותו וחיל נוסף) למשימה לנסות להפעיל מקלעי "ויקרס" שהמצרים כביכול נטשו בשטח. לא ברורה לו עד היום מהות המשימה ההזויה אולם, בכל אופן, הוא הלך לאיבוד במהלך הלילה וחיכה במסתור עד עלות השחר כדי למצוא דרכו (בנס) חזרה לכוחותינו. למחרת הקרב, אברהם אומר, תקפו מטוסי "ספיטפייר" מצרים את עמדותינו. למחרת הקרב גם הגיעו תותחי "נפולאונצ'יקים" ותותחי נ"מ שלנו וירו בכינון ישיר לעבר עמדות המצרים. גם משוריינים שלנו הגיעו לזירה למחרת הקרב והם היו ככל הידוע של גדוד הסיוע החטיבתי (34).
רשם: יוסי עופר
