מלחמת השחרור דני רפאלי 12א

נרשם מפי דני רפאלי

"המעפיל"

ה"עובדות" המובאות בדו"ח המא"ז על ארועי ה 21.3.48, אינן מדויקות ! אין זה נכון שתקפו את הקבוץ קודם. מטח האש הראשון היה לעבר כתה מגד' 31' בפיקודו של דני במטע הבננות. בתום לילה של מארבים, הכיתה נשלחת בשעות הבוקר המוקדמות לבדוק פעילות חשודה במטע ונתקלת בכוח ערבי עדיף בעליל. הכיתה פותחת באש אולם בגלל צפיפות הסבך בתוך המטע, הראות אפסית ודני עצמו משליך את 11 רימוני היד שחייליו נשאו עימם. נשמעות זעקות הנפגעים בין חיילי הכוח הערבי. לכיתה פצוע אחד ודני מחליט להשיג את הכוח בחזרה לקיבוץ. דני לבדו מחפה על תנועת חבריו אולם עקב חיילות לקויה של אנשי הכוח, מושאר לבדו בשטח עם מקלע "ברן" ובו כתריסר כדורים בלבד.

כשהכתה חזרה למעפיל (בלי המ"כ שלה, יש לומר), לא מפקד המחלקה אליעזר גדולטר, איש יסוד המעלה, ולא אנשי הקבוץ, עשו דבר למען חילוצו של דני !

ובינתיים בשטח, עם התחמושת הדלה שברשותו, זרק דני רימון אחרון כדי לנתק מגע ולסגת אולם זה לא התפוצץ. בעודו שוכב, התחפר בחמרה הרטובה והרכה באמצעות דחיקת העפר ברגליו כשלפתע צצו מולו ממש שלושה עירקים כשכלי הנשק בידיהם במצב נשיאה ולא בהיכון לירי. לאחר השתהות קצרה, התעשת, פתח באש וחיסלם. ברח אחורה תחת אש חבריהם של השלושה כשהוא זוחל דרך שדה תורמוס ופרדסי הישוב מרץ. אחרי שעות ארוכות לבד בשטח, לפתע, משום מקום, הגיעה משאית עם תגבורת של הגדוד שהורידה את אנשיה לידו ממש. בשעה 11:00 לערך הכול נגמר.

בהתקפה על הקבוץ עצמו באותה עת, נפגע בראשו החבר הצעיר יעקב לנדהיים כשאייש את עמדת השמירה שלו בסמוך למסגריה שבפאתי הקבוץ ומת לאחר מכן מפצעיו, החלל הראשון של קבוץ המעפיל במלחמה (י.ע.).

טירה:

הפלוגה בדיוק ירדה מצפת שם הייתה מסופחת לגדוד הראשון של הפלמ"ח מאז קרבות משמר העמק.

שוכנו בסירקין ולמחרת בבוקר (ה 14.5.48), לקחו אותם לרמת הכובש ואמרו להם ש"עולים על טירה". השעה הייתה 10 בבוקר ! ומי שהוביל את הכוח היה המ"פ יהושע בדיחי. שורות גפנים ושיחי צבר צפופים הקשו מאד על התנועה. בדרך הושארו שני לוחמים בחיפוי עם מקלע "שוורצלוזה" על גג בנין.

בהתקרבם לשולי הכפר, נתקלו במספר ערבים, המקלען פתח באש והרג אותם ללא הסתבכות נוספת. כשהגיעו לבתים הראשונים, יצא כאילו משום מקום משוריין (מסוג "מרון הרינגטון" או "האמבר") של "צבא ההצלה" מצויד תותח 37 מ"מ ושתי מכונות ירייה. לחברה לא היה שום סיכוי כי לא היה להם שום נשק אנטי טנקי ואפילו לא משהו שמתקרב לזה. נתקבלה פקודה לסגת. הדרך חזרה הייתה גיהינום.

אחד נפצע קשה על הקרקע ושני נהרג מפגיעה ישירה של פגז תותח בעמדת השוורצלוזה, "מספר 2" שהחליף את "מספר 1" שלו בעמדה שניות קודם לכן ושם נפל. הנסיגה לרמת הכובש הייתה חפוזה. לשאלתי דני גם אומר, שלא היה להם כל מושג על מהות הפעולה, לבד מין הפקודה "עולים על טירה", לא כל שכן שאולי מדובר בפעולת חילוץ גופות נעדרים מהתקפה קודמת על טירה (במבצע "מדינה") יום קודם לכן. המודיעין לדבריו, לא ידע דבר על סדר כוחות האויב בכפר.

"בית ג'וברין"

לאחר פרוק גדוד 31 בתחילת חודש יוני ופיזור לוחמיו בשאר גדודי החטיבה, מצאו להם אחדים את דרכם ליחידות אחרות כראות עיניהם (פרושו ללא התר). גדוד ה"קומנדו" של משה דיין (גד' 89) בחטיבה 8 שזה אך הוקמה, נראה לדני כמקום הולם לשאיפותיו. כעת, בכוח ג'יפים וזחלמי"ם של הגדוד  שיצא מנקודת הכינוס באזור הר טוב, נעו דני וחבריו לכיוון בית ג'וברין. הגיעו לאזור האמפיתיאטרון הרומי העתיק, ליד תחנת דלק קטנה ועלובה, ומשם שטפה פלוגת זחלמי"ם אל תוך בניין המשטרה הפרוץ וכבשה אותו ללא התנגדות. יש לציין כי הכוח הגיע למקום יום או יומיים לאחר התקפת "גבעתי" מיום 23.10.48 שהסתיימה בפיצוץ ובהרס הקיר המערבי של המבנה. עם זאת, התקפת "גבעתי" הסתיימה גם בנסיגה מכיוון שבאורח טרגי, בפיצוץ הלא מבוקר, נפגעו אחדים מהלוחמים.

תוך שהזחלמי"ם של גד' 89 מסתובבים במבנה המשטרה הריק, נורה ופגע פגז תותח בבניין והחלה התקפת נגד של הלגיון. מחלקתו של דני בפיקוד המ"מ שמוליק בנקלר נשלחה לתפוס עמדות שולטות ליד "הוילה" של השייח שבכפר בית ג'וברין עצמו. הכפר השוכן מעברו השני (הדרומי) של כביש בית ג'וברין / חברון ננטש מתושביו במקביל לנפילת המשטרה יומיים קודם לכן כאמור. ואולם, בדרך תפסה את הכוח התקפת נגד עזה. בתושיה ובגבורה הצליחו "לדפוק" משוריין אחד עם נשק אנטי-טנקי צה"לי, משוריין שני נפגע מירי של מקלע 20 מ"מ שנודע בשם "היספנו-סוויס" (במקור נשק אנטי אוירי) וכך גם משוריין שלישי. בשלב הזה החלה נסיגת הלגיון.

לאחר נפילתה הסופית של בית ג'וברין, עבר הכוח לקוביבה (לכיש של היום) אולם שם כבר לא היה במי להילחם. מקוביבה עבר הכוח לדואימה (אמציה של היום). בדואימה נמצאו למרבה הבעתה שרידים שונים שהיו שייכים ללוחמים שנפלו בגוש עציון ! בתגובה, בוצעה נקמה בערבים שנמצאו שם. (מי שנתן פומבי לארוע היה לא אחר מאבא קובנר והדברים הגיעו לידי תלונה נגד ישראל באו"ם).

הדברים הועלו על הכתב בעקבות פגישות רבות עם דני בביתו שבקיסריה (אך חודשים ספורים לפני מותו הכול כך לא צפוי) וסיכומם מוקדש לו מקרב לב – יוסי עופר, אפריל 2012.

על קרבות טירה ראה גם סיכום מורחב הכולל עדויות לוחמים נוספים.

ראוי לציין כי במהלך התקופה בה נפגשתי עם דני ז"ל, כתב הלה את זיכרונותיו, בקדחתנות רבה יש לומר, והראה לי תכופות את כתב היד. דני השלים את הכתיבה אולם לא זכה לראות את הספר יוצא לאור. שם הספר, "דני רפאלי, זיכרונותיו של חמור שכולו תכלת לבן", והוא יצא מהדפוס ימים לאחר מותו !