מלחמת השחרור הקרב על כפר סבא הערבית 3
עדויות לוחמים
אביגדור שמואלביץ' (שלו), לוחם פלוגה ג' ("הדתית") בגדוד 33:
אביגדור סופח ברגע האחרון כ"ברניסט" עם שני "מספרי 2" נושאי תחמושת לפלוגה אחרת. "הבלגן חגג" מכל עבר אומר אביגדור והוא מיקם את עצמו בחפירה שננטשה מלוחמיה הערבים מול שדה חיטה רחב ידיים ופרדס כדי לקדם התקפת נגד. שני ארועים ארועים ראויים לציון: האחד כשלוחם ערבי חמוש הופיע מולו והיסס, אביגדור פתח באש ראשון וחיסל אותו. ארוע שני היה כשמפקד כיתה בשם צבי ארליך נטש את חייליו וניסה להסתלק מהמערכה ! אביגדור הודיע לו בתקיפות שאם הוא לא נשאר במקום הוא יורה בו ! ארליך עשה כדברו אולם מאוחר יותר מצא את ההזדמנות והסתלק.
המחלקה המקורית של אביגדור בפיקוד משה מנהיים יצאה לפעולת חסימה מזרחית לכפר סבא הערבית. הכח כותר ע"י המון ערבים ומנהיים נתן פקודת נסיגה, בבחינת "כל אחד לנפשו", היו הרוגים ופצועים רבים. אביגדור מספר על גבורתם של שני לוחמי המחלקה, שלמה רוזנברג וחיים האגר, שחילצו מהתופת תוך סיכון חייהם את חברם הפצוע, המקלען משה שפירא. השלושה היו חברים קרובים, מוסיף אביגדור, שלושתם ניצולי שואה עם "מספר על היד". אביגדור ניצל מהתופת הזה כאמור היות שסופח ברגע האחרון לכח אחר.
למחרת הקרב, אביגדור מציין, יצא עם כוח למקום כדי לחפש נעדרים. המראות היו קשים שכן הערבים חתכו לחללים אוזניים, אצבעות ואברי המין. לוחם הפלוגה חנן טפרמן היה אחד מהם.
עדות חנוך פרוינדליך (עמית), אף הוא לוחם פלוגה ג' בגדוד 33:
חנוך היה בכח של המ"מ משה מנהיים המתואר בעדותו הקשה של אביגדור שמואלביץ' כאן. בפגישה עמו ביום 20 באוגוסט 2018, סיפר לי חנוך על הארועים הקשים שחווה בקרב: כח שכלל כשמונה עד עשרה לוחמים, בפיקוד מנהיים כאמור, יצא ערב הקרב סמוך לחצות ממחנה תל ליטוינסקי (תל השומר). טנדר הסיעם "ממש עד היעד" וככל הנראה עשה סבבים נוספים להביא עוד לוחמים. (ללא ספק, לוגיסטיקה עלובה, אפילו בתנאי אותם ימים). חנוך אומר שמיד עם הירידה מהרכב, הכוח התמקם בתוך איזו תעלת ניקוז פרימיטיבית ושם, "מבלי שירו אפילו כדור אחד", העבירו את כל הלילה באפס מעשה. חנוך היה מקלען הכח. לגבי ארועי יום המחרת, מתקבל הרושם שזכרונו של חנוך לא עמד לו לתעד את הארועים הקשים שחווה ! הוא רק מציין שהכאוס והקטסטרופה ששררו בשטח (כאמור גם בעדויות נוספות כאן) היו עבורו, ללא ספק, הארוע הטראומטי ביותר בכל המלחמה ואשר הותיר בו את צלקת רישומו הכואב. חנוך לקח חלק גם בפעולה לחילוץ גופותיהם השרופות של הלוחמים מין המשוריין שנפגע.
עדות משה ברידא, לוחם פלוגה א' של גדוד 33:
משה היה מ"כ בכוח של המ"מ צביקה לדרמן (לידור) בנבי-ימין שמשימתו הייתה לבצע חסימה בכיוון קלקיליה. כיומיים טרם הקרב, הוציאו לדרמן לחופשה אבל באופן מפתיע, הגיעו אליו למחרת לביתו ברמת גן, נאמר לו שיוצאים לפעולה ואספו אותו ברכב פרטי שהסיעו ישירות לכפר סבא. כשהגיע, הכוח כבר עמד מוכן לתנועה בנקודת היציאה. משה קיבל "סטן" ושתי מחסניות וכן רימון "מילס" אחד והצטרף לחבריו.
הקרב התנהל משעות הבוקר המוקדמות (שלא עפ"י לוח הזמנים המקורי לתקיפת לילה ?) של יום 13.5.1948, היום שלפני הקמת המדינה. ליד קבר השייח בכניסה לכפר סבא הערבית, לדרמן אמר לו לקחת שתי כיתות ולהסתער. לא היה כבר על מי להסתער אבל ספגו התקפה נגדית. זה היה שטח פתוח לחלוטין ולא ניתן היה לתפוס עמדות ראויות והחברה פשוט ירו חשופים בעמידה. עולה חדש שהיה מקלען נפגע ונהרג לידו אך לפני שהוציא את נשמתו, מצא את תעצומות הנפש לפרק את הסדן מה"ברן" ולטמון אותו באדמה כדי שאי אפשר יהיה להשתמש בו היה וייפול שלל בידי האויב. משה עצמו נפגע ברגלו ונהדף ומיד קרא לסגן שלו מאיר ויצמן לקחת פיקוד. כשהפשיל את מכנסיו לאמוד את הפגיעה, ראה שרימון ה"מילס" שנשא, חטף פגיעה ישירה של כדור אך למזלו הטוב הרימון התרסק לחלוטין מבלי להתפוצץ ....
חבלנים שלנו הציבו מטעני "פוגס" (מיכלי דלק גדולים המשמשים כמטעני צד) לצד הכביש כדי לפוצצם ולמנוע הגעת רכבי סיוע של האויב. משוריין הסיוע העירקי נושא תותח "טו-פאונדר" זיהה את הפוגס ופוצץ אותו בירי. בחסות העשן והמיסוך הכבד שנוצר, ניצל ברידא את ההזדמנות והקפיץ את אנשיו לצידו השני של הכביש, לכיוון כפר סבא היהודית, ובכך מין הסתם הציל את קבוצת הלוחמים שתחת פיקודו. מי שלא הצליחו לעבור את הכביש, נהרגו.
לאחר שחברו לכוחות ב"קבר השייח", משה נתבקש לעלות כמפעיל "פיאט" (רומה אנטי-טנקי, בלתי אמין לחלוטין) על המשוריין שהוביל את סיירי הגדוד לפעולת חילוץ. מדובר היה במשימה לחילוץ כוח החסימה הלכוד (ככל הנראה של המ"מ הלל ריינר) ואולם המ"מ שלו צבי לדרמן אמר לו "שאין לו מה לחפש שם" ומנע ממנו לעלות עליו וכך נצלו חייו בשנית ! "המשוריין" העלוב – משאית של חברת החשמל שמיגנו אותה עם מעטפת שתי שכבות של לוחות פלדה כשבתווך, שכבת עץ, ומיותר לציין, ללא נשק אנטי טנקי ראוי - חטף שני פגזים מה"טו-פאונדר" ומרבית הלוחמים שהיו עליו נהרגו או נפצעו. המשוריין עצמו בער כל הלילה.
עדות יום טוב מוטולה, לוחם פלוגה א' בגדוד 32:
מפקד הפלוגה היה רם רון וסגנו יצחק מודעי. בקרב עצמו, יום טוב היה בחסימה בפרדס בנבי ימין. היתה שם מחלקה של גדוד 33 הוא מספר והוא עם כיתה, מגדוד 32 כאמור, בפיקודו של יהודה פודלינסקי. בשלב מסוים, כשהעניינים השתבשו, החברה של גדוד 33 פשוט קמו והסתלקו. יום טוב צרח למ"כ שלו, "בא נסתלק גם כן". כשיצאו לכביש לחבור לפלוגתם מעברו השני, ראו את המשוריין שלנו נוסע ברוורס ומשוריין של הליגיון מזנב בו. "החברה חצו את הכביש ממש בין שני המשוריינים היורים" ! יום טוב ראה את אברמיקו "הטורקי" לצד הכביש כשהמשימה של זה היתה "לדפוק" את המשוריין הירדני באמצעות מטול "פיאט". הפגז נורה אבל ה"פיאט" ("פ" דגושה), כמו במקרים רבים נוספים, הוכח ככלי לא אמין לחלוטין והחטיא. אש כבדה נפתחה לעבר אברמיקו ומספר 2 שלו. השניים אמנם ניצלו בדרך נס, אבלו סבלו מהלם קרב קשה. זמן קצר לאחר מכן, המשוריין הירדני דפק את המשוריין שלנו ורוב הלוחמים עליו נהרגו או נפצעו. הכיתה של יום טוב ניצלה.
למחרת בצהריים, יום טוב לקח חלק במשימה הכאובה לחילוץ גופות החללים שלנו שנותרו מאחור בשדה המערכה. באותו אזור בו היו יום קודם לכן (לא באותה נקודה), ליד האקליפטוסים, איתרו וחילצו שתי גופות. יום טוב לא יודע את זהותם אבל ככל הנראה היו אלה לוחמי גדוד 33. ניכר היה שהערבים התעללו קשות בגופות.
עדות מרים לעדן (סימון):
מרים היתה סיירת במחלקת המודיעין של גדוד 33, לוחמת מין המניין ! עד שנשים הוצאו מקו המערכה הראשון בסמוך לפני קום המדינה. מרים היתה גם בת זוגו של סגן הלל ריינר שנפל בקרב על כפר סבא הערבית. הייתי בקשר קרוב מאד איתה עד סמוך למותה בחודש יולי 2014.
בקרב עצמו מוקמה מרים ב"דרג א" בכפר סבא, "בין בית הכנסת לבית הספר", משם יצאו כוחותינו לפעולה. במפגש דרמטי עם הלל שם לפני היציאה, הבטיחו השניים זה לזו לקשור את עתידם יחד. בלילה שאחרי הקרב מרים עוד הספיקה לשמור על גג בית הספר הערבי הכבוש ולמחרת בבוקר התבשרה על מותו של הלל. גופתו של הלל לא נמצאה מעולם. סגן הלל ריינר מרמת גן, בן 22 בנופלו, פיקד על כוח חסימה בנבי ימין, מזרחית לכפר סבא הערבית לכיוון קלקיליה. גם לוחמים נוספים מהכוח שלו הוכרזו נעדרים.
עפ"י עדויות לוחמים רבים, הן אלה שדבריהם מתועדים כאן והן אחרים, מתקבל הרושם שמי שקטלו את לוחמי החסימות ממזרח לכפר סבא הערבית, היו דוקא ערבים שנמלטו מהכפר בהמוניהם לכיוון קלקיליה ולא האויב שכולם ציפו לו בהתקפת נגד. ככל הנראה, גופות הלוחמים הללו נלקחו ע"י ההמון לקלקיליה והוצגו שם לראווה.
הדברים הדרמטיים הבאים כפי שנמסרו לי ע"י מרים, ראויים שיירשמו כמצבה לזכרו של הלל וחבריו הנעדרים: כיממה לאחר הקרב, פנה אליה חברו של הלל, הלוחם (רמת-גני אף הוא) משה (המוכר יותר בכינויו מוישה) ברבלט. לברבלט יצא מוניטין של לוחם עז נפש אבל חסר עקבות מוסריות. ברבלט מסר למרים את שעון היד של הלל ומספר תמונות אישיות שלו ! מין הסתם, הוא היה האחרון שראה את גופתו של הלל בשטח (את זה הוא לא סיפר למרים), הוא הסיר מעל ידו את השעון טרם שהגופה נעלמה לעד !
סיכום קצר ותהיות:
כיצד, למרות הארועים הקשים שעברו על כוחותינו, ה"כאוס" הבלתי נתפס בשדה המערכה וההרוגים והפצועים הרבים, בכל זאת נסתיים הקרב על כפר סבא הערבית ערב קום המדינה כפי שנסתיים - בניצחון כוחותינו ?! תשובה לשאלה זו טרם מצאתי.
הערה: כל העדויות כאן נרשמו בשיחות אין-ספור שלי עם הלוחמים. את עדויותיהם המלאות ניתן למצוא באתר גם כן (י.ע.).