מלחמת השחרור זלמן דובין 26א

מפי זלמן דובין - אודות הקרב הטראגי בעיראק אל מנשיה

 

זלמן דובין, בן דוד, יליד ריגה שבלטביה, 1925, בן למשפחה חסידית ידועה שעסקה במסחר בעצים. דודו מרדכי דובין הציל את הרבי מלובביץ' כשהוציא אותו מרוסיה הסובייטית באמצעות עסקה מסחרית "סיבובית" מורכבת עם סטאלין ! ניצול שואה שאיבד את כל משפחתו ובהם הוריו ואחותו הצעירה. לאחר המלחמה הגיע למגדבורג שבגרמניה (בחר בצד האמריקאי של הגבול) ומשם לבלגיה בה שהה כשנה ומשם ע"י הברחת הגבול, לצרפת. מנמל נידח ונסתר עלה ב 46 ארצה באניה "ביריה", לנמל חיפה ומשם למחנה המעצר הבריטי בעתלית. בסופו של דבר הגיע לרמת גן היות שהיה ממשפחה חב"דניקית וברמת גן קלטו אנשי "אגודת ישראל" שכמותו בצריף ברחוב המעגל. מסיבה זו גם גויס בסופו של דבר ל"פלוגה הדתית" של גדוד 33 בחטיבת "אלכסנדרוני". בסיס ראשון בגבעת רמב"ם ולאחר מכן במפדה האזרחי.

 

מהקרב הטראגי בעיראק אל מנשיה בנר שני של חנוכה תש"ט, 28.12.1948 בו נקטלו מרבית אנשי הפלוגה הדתית, ניצלו חמישה שנפלו בשבי המצרי: שני לוחמי הפלוגה הדתית, זלמן דובין מרמת גן ושלמה רוזנברג מבני ברק (חי בארה"ב), דודא זיו (דוד זיבל) מגבעתיים מפלוגה ב', משה וולף מחדרה (הולנדי במוצאו) שהיה מורה ושמעון ממן (אלג'יראי), כל אחד מהחמישה ניצל בנסיבות שונות.

 

הפקודה היומרנית והצינית עם היציאה הייתה "לכבוש את התל" (הוא תל עיראני הנישא שבפאתי הכפר עיראק אל מנשיה). הרב הפלוגתי אביגדור הכהן נשא דברי ברכה בהדלקת נר ראשון של חנכה בבסיס הגדודי בחרבת אטללה והחבורה יצאה לדרכה במזג אויר סוער ובוצי במיוחד. כשהאיר השחר על הכח בתוך הכפר עיראק אל מנשיה, הכל השתבש. לוחמי הפלוגה מצאו את עצמם מכותרים בתוך חצר שבין בתי הכפר ועמדות המצרים מולם. זלמן זוכר היטב לוחם (צלף) תימני צעיר גבהה קומה שלחם בגבורה לצידו, התרומם מהמסתור שלו וירה והרג חיל אויב שממולו. זלמן עוד הספיק לצעוק לו להתכופף כשהלה חטף כדור בראש, הצליח לגנוח "נפגעתי", לעשות מספר צעדים אבודים ונפל מת. הסמל שמעון אשכנזי שהתנדב לבדוק מבנה סמוך לכניסה לתל, נכנס פנימה ולא יצא עוד.

המ"פ בן ציון הלמן היה מקובע באמונתו שעזרה וסיוע צפויים להגיע בכל רגע (פלוגת הג'יפים) ורוח זו אף העביר ללוחמים. הקשר אריה גלובינסקי, נושא מכשיר קשר גדול על גבו, ישב לצידו אבל זלמן לא יכול לומר אם המכשיר עבד או לא. חילופי האש היו דלילים וגם נפגעים לא היו בשלב זה בתוך החצר. כך יצא על כן, שמרבית הכוח נשאר במקומו ולא הצטרף ליוזמתו של המ"מ משה מנהיים שמצא את התושייה והדרך למלט את עצמו ואת קבוצת הלוחמים שהלכה בעקבותיו. זלמן מתאר כיצד מנהיים, בראש קבוצה של כ 10-15 לוחמים, עברו דרך החצר שבה ישב הכוח העיקרי (המ"פ, סגנו יגאל סוקולסקי והמ"מ האהוב דב פוקס ביניהם) ועשו דרכם החוצה להצלתם, הנותרים נשארו במקום ללא תכלית ומטרה. באותו מקום היה גם הארוע שבו נתגלו (כ)חמישה לוחמים סודנים פצועים, סגרו אותם בחדר וזרקו רימונים פנימה וחסלו אותם.

כשהאיר היום והתברר שהמצב בחצר אבוד, נצפו גם משורייני הסיוע המצרים (חמושים במקלעים, לא בתותחים, זלמן מדגיש) עושים דרכם לכיוונם. בשלב הזה, זוכר זלמן היטב, הסמ"פ יגאל סוקולסקי היה זה שגילה מנהיגות עילאית. הוא קרא לאנשים להוציא נצרות רימוניהם ולהתכונן להרוג ולהיהרג ביחד עם שוביהם המצרים, בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים". זלמן עשה כדבריו ואולם, באותו רגע, האינסטינקט אמר לו שזו העת לברוח. אותו אינסטינקט שהציל אותו מגיא ההריגה בשואה כשבחר לברוח, ולהסתכן במוות ודאי כמעט מירי בגבו, היה עדיף מלמות דומם על שפת הבורות שנכרו מבעוד יום כדי לקלוט גופות הנרצחים. וכך אמנם נהג גם הפעם. כשהבין שהמצב אבוד, הוא ראה בעיני רוחו את האפשרות לברוח מהחצר הגדולה בה היו לכודים כל חיילי הפלוגה, למצוא מסתור ולחכות עד חשכה ואז לנסות לחצות את הקווים בחזרה אל כוחותינו. הוא אסף את נשקו האישי ומספר רימונים, זרק אחד מהם לנתיב בריחתו ופרץ בריצה אל מחוץ לחצר. בדרכו נתקל בחובש נחמיה שטיסל כשהוא ישוב חיוור כסיד נשען על קיר מבנה. זלמן שאל אותו אם הוא רוצה עזרה אולם נחמיה שנפגע פצעי מוות בבטנו וידע שסופו קרב, ענה שאי אפשר עוד להושיעו והפציר בזלמן להמשיך ולברוח ! זעקות האימה של הפצועים בחצר עוד נשמעו למרחוק עד שבשלב מסוים הכול נדם. במרחק מה, מצא זלמן מסתור בדיר כבשים בתוך ערמות קש ואמר לעצמו שבמידת הצורך ישתמש ברימונים (היות שהנשק לא היה כשיר לפעולה בגלל הבוץ, עוד מלכתחילה). כך עברו עליו מספר שעות עד שבצהרים נתגלה במסתורו כשחייל עם רובה מכודן פגע בו במהלך חיפוש. למרבה מזלו, נתגלה ע"י חיילים ולא ע"י כפריים שכן הכפריים נהגו לשחוט את לוחמינו שנפלו בידיהם בו במקום. קצין מצרי שהגיע אף הוא למקום, אמר לו (באנגלית טובה) כי "אם הצלחת להינצל עד עכשיו, אתה תישאר בחיים", וכך היה. הכפריים שהתגודדו סביב צווחו "אטבח אל יהוד" וניסו לפגוע בו אולם גורשו כאמור ע"י אותו קצין.

 

בשלב מסוים הועברו השבויים מעיראק אל מנשיה לפלוג'ה כשעיניהם חסומות. היו בטוחים שיוציאו אותם להורג אולם משהוסרו כיסויי העיניים התברר להם להפתעתם שהם ליד שולחן אוכל והיחס אליהם הוגן. אז גם הוברר להם לראשונה שהם חמישה שבויים. בין היתר נחקר זלמן ע"י קצין המודיעין המצרי גאמל עבדל נאצר. גם החקירות היו הוגנות, לא ספגו מכות או איומים ובמענה מסר אך את שמו ומספרו האישי. כל חמשת השבויים דרו בחדר אחד והיחסים עם הקצינים והחיילים המצרים היו קורקטיים. בין היתר נפגשו עם מפקד כיס פלוג'ה קולונל טאהא הסודני שהיה גם הוא מאד חביב אליהם. קצין נוסף בשם חמזאווי אף אמר שהוא מקוה להיפגש לאחר המלחמה בנסיבות של שלום בין הצדדים. בשלב מסוים החלו לקבל חבילות מזון מצה"ל ואז גם הבינו לראשונה שיודעים על קיומם. בסה"כ היו בשבי כחודשיים עד לפינוי בהסכם של הכיס. השחרור בוצע במשטרת עיראק סואידן.

את גופות חללי הקרב שנשארו מאחור, כשמונים במספר, זרקו המצרים לקבר אחים ורק כשנה לאחר מכן, במבצע בראשות הרב גורן, הועברו שרידי הגופות לבית הקברות בנחלת יצחק. זלמן לקח חלק במבצע הזיהוי שהיה קשה מנשוא.

 

וכאילו לא די בתעתועי הגורל הפתלתלים הללו, כ 70 שנה לאחר שראה את בני משפחתו בפעם האחרונה בזמן השואה, ארע לזלמן נס נוסף. התברר לו שאחיו הבכור שרד את השואה והקים לעצמו חיים חדשים אחרי המלחמה ! האח נישא לגויה והקים משפחה בכפר נידח במחוז טשקנט שבאוזבקיסטן. נכדתו של אותו אח שהגיעה ארצה עם העלייה הרוסית, איתרה אותו ובישרה לו שאחיו עדיין בין החיים. בשנת 2012 עשה זלמן את המסע הבלתי נתפס ופגש את אחיו !

 

 

המידע שלעיל וכן מידע רב ערך נוסף על חיי היום יום של "הפלוגה הדתית", נמסרו לי מפיו של זלמן בפגישות אין ספור עימו ותודתי והוקרתי לו על כך. (יוסי עופר).

זלמן ידידי נפטר בחודש מרץ 2017. יהי זכרו ברוך.

מידע-נוסף2

מלחמת השחרור זלמן דובין 26

בכיס פלוג'ה סמוך לקרב הטרגי בעיראק אל מנשיה…

מלחמת השחרור זלמן דובין 26א

מפי זלמן דובין – אודות הקרב הטראגי בעיראק…
error: Alert: Content selection is disabled!!