מלחמת השחרור טנקים ונגמשים 1
עדות בנימין זיתוני ושלמה וידר
נפגשתי עם בנימין זיתוני בביתו שבבנימינה ביום 3.8.2013 ואיתו ועם שלמה וידר יחד ב 24 באוגוסט. פגישה נוספת עם וידר ב 8 בינואר 2015 בקבוץ גליל ים ושוב ב 29 בחודש. זיתוני, יליד 1925, איש גדוד 82 של חטיבה 8, היה בזירת עיראק אל מנשיה אך חדשיים וחצי קודם לקרב הטרגי של חטיבת "אלכסנדרוני" שם (במבצע "חיסול"), כאשר כוחותיו של יגאל אלון במבצע "יואב" תקפו את הכפר וספגו (כמו חטיבת "אלכסנדרוני") תבוסה קשה. גדוד 82, זאת לדעת, היה גדוד השריון היחיד בצה"ל באותם ימים. מפקד הגדוד היה פליקס ביאטוס ולוחמיו, וידר וזיתוני ביניהם, רובם הגדול אנשי לח"י לשעבר. כל שדרת הפיקוד, לעומת זאת, הושתתה על יוצאי "ההגנה" בגלל מה שנתפס אז כנאמנות כפולה של יוצאי המחתרות (וראו גם מהלך דומה בגדוד יוצאי האצ"ל בחטיבת "אלכסנדרוני"). איש הלח"י היחיד שקיבל פלוגה (בגדוד 89) היה דב ("הבלונדיני") גרנק. עד הכניסה למסגרת הצבא, אומר שלמה וידר, ההכרות של לוחמי המחתרת היתה תמיד במעגל צר מאד כך שכשהוקמה החטיבה, כמעט לא הכירו איש את רעהו. מפקד החטיבה היה כמובן יצחק שדה והיא נבנתה למעשה סביב נוכחותו הכריזמטית בסמוך לאחר הכרזת המדינה, ב 29 במאי. זיתוני, חבלן בהכשרתו בלח"י, הוצב במח' המרגמות (81 מ"מ) בפלוגה המסייעת של הגדוד, לאחר שהוחלט ש"אין עוד צורך בחבלנים כי יש תותחים וטנקים לעשות את העבודה". (על חלקו של זיתוני כחבלן בלח"י בפעולה בה פוצצה "רכבת הסיוע המצרי" ליד בנימינה, ראה בנפרד). שלמה וידר, סייר בגדוד, יליד 1931, אך נער צעיר לימים בזמן מלחמת השחרור, בקי היטב במהלכי המלחמה בהם לקח חלק, בעל זיכרון חד ודעתן.
מצבת הטנקים בעת מבצע "יואב" כללה שמונה טנקי "הוצ'קיס" (מיושנים) ושני טנקי "קרומבל" (איכותיים) שנתפסו בחיפה עם עזיבת הכוחות הבריטים ומפעיליהם שתפו פעולה. שלושה טנקי "שרמן" הגיעו בשלב מאוחר יותר והיו מצויידים בתותחי "טו-פאונדר". שלמה אומר שטנקי ה"שרמן" התחילו את דרכם בצהל בסדנה בתל השומר במאי 48. לאחר כיבוש רמלה ולוד במבצע "דני" (בחודש יולי), עברה הפלוגה לשדה התעופה בלוד (הסדנה נשארה בתל השומר). בסיס היציאה של ה"שרמנים" (ושל הגדוד כולו) היה אם כן משדה התעופה ותנועתם לזירות השונות נעשתה על גבי "מובילים". עפ"י הרישומים, פלוגת הקרומבלים והשרמנים, רוב אנשיה מתנדבי חו"ל ממוצא אנגלו-סכסי, היתה בפיקוד צבי רימר, פלוגת ההוצ'קיסים, צוותיה חיילים יוצאי הצבא האדום, בפיקוד גרישה, פלוגת המשוריינים היתה בפיקוד יענקל'ה הוברמן, פלוגת החרמ"ש בפיקוד ברוך (בורק'ה) בר לב והפלוגה המסייעת בפיקוד חיים ליפסקי.
מבצע "יואב" נפתח בהתקפה לאור יום על עיראק אל מנשיה ב 16 באוקטובר והיא כללה את הגדוד השביעי של חטיבת הנגב (פלמ"ח) ואת הגדוד המשוריין 82 של חטיבה 8 כאמור (פלוגות החרמ"ש והשריוניות של הגדוד הושארו כעתודה מאחור ולא השתתפו בקרב). "את הרגלים של הגדוד השביעי שרצו לעבר התל, קצרו כמו במטווח, אולי עד האחרון שבהם" אומר זיתוני. זה היה יום אחרי יום כיפור וה"שרקייה" הכתה במלוא עוצמתה כך שמנועי טנקי ה"הוצ'קיס" התחממו ויצאו מכלל פעולה. אחדים נפגעו מאש המצרים. כיוון שהשטח היה בשליטה מלאה מתל עיראני, החילוץ נעשה רק לאחר רדת החשכה. אחד הטנקיסטים, "יואל" כינויו, סרב לעזוב את הטנק שלו עד שחולץ כאמור בלילה. ובאותה עת, זיתוני וחבריו למח' המרגמות: אף כי טווח המרגמות הוא כ 3000 מטר, היו מי שהחליטו שצריך לקרבן ככל הניתן עד למסתור מתאים סמוך לתל ולוחמי המחלקה סחבו את הכילים ואת הפגזים על גבם אל היעד. "כמה פגזים כבר אפשר לסחוב על הגב בצורה כזאת" שואל זיתוני רטורית. ואכן, הפגזים אזלו מהר מאד והם נשארו ללא תחמושת ! בשלב מסוים, מעשה חלם, שלחו משוריין "דינגו" לבסיס בלוד כדי להביא עוד פגזים והוא אכן חזר רק בשעות אחה"צ. גם כשה"דינגו" הגיע, עקבו אחריו המצרים באש ו"כמעט הרגו את כולנו". המפלה היתה כבדה.
כשפשטו למצרים במבצע "חורב" (22 בדצמבר 48 עד 7 בינואר 49), מוסיף שלמה, ה"שרמנים" היו בלב הפעילות של החטיבה. בזירת הדרום היו אך שני "שרמנים" כשירים. שלישי שנתקע על הציר לאבו עגילה ופוצץ לדבריו בהוראתו של יצחק שדה שלא רצה לסכן חיילים בחילוצו ומנגד לא רצה שיפול בידי המצרים. האפשרות, שטנקים יישלחו לסייע בקרב של חטיבת "אלכסנדרוני" בכיס פלוג'ה ב 28 בדצמבר, לא היתה קיימת.
רשם: יוסי עופר