מלחמת השחרור כיס פלוג'ה 10

סול בסקין – סיכום פגישות עימו בביתו שבתל אביב ביום 13 ו 22 במאי, 2 ו 19 ביוני, 2 ביולי, 13 באוגוסט, 9 ו 18 בספטמבר 2014.

כמו כן, ציטוטים מעדותו הכתובה של סול שהוציאה לאור (הוצאה פרטית) בשנת 2012.

סול (שלום) יליד רוסיה, 1923. המשפחה היגרה לארה"ב שנה לאחר מכן, שם אח של אביו כבר היה מהגר לפניו וסייע בכניסתם למדינה. סול גדל בשיקגו, אילינוי. ידע היטב עברית מהבית ומבית הספר. בזמן מלחמת העולם גויס לצבא האמריקאי וב 1942-43 נשלח עם יחידתו (דיוויזיה 34 הרגלית) לקזבלנקה בתפקיד (הקרבי) הנמוך ביותר – Infantry Rifleman. אחרי כניעת הגרמנים בצפון אפריקה, הועבר עם יחידתו לסלרנו, איטליה, ולאחר מבצע הפשיטה הראשון בו השתתף, אומר סול, קיבל דרגת קצונה "בשדה". בשלב מסוים, באופן מקרי לחלוטין, ליד נפולי, ראה פלוגת הצלה יהודית של הצבא הבריטי עם סמל מגן דוד בולט על חזית הרכב. ניגש לדבר עם הלוחמים היות שידע שבן דודו הארץ-ישראלי, אמציה עמרמי, לוחם אף הוא במסגרת הצבא הבריטי (אמא של סול ואבא של אמציה אחים). הלוחם הראשון שסול דיבר עימו היה לא אחר ממשה גרשוני איש שכונת בורוכוב והוא אמר לו שאמציה איתו ביחידה ! המפגש המרגש עם אמציה היה המפגש הראשון בין השניים והוא בעצם זה שפתח את הדרך ל"קריירה" הציונית של סול. בנובמבר 1945 נסע לראשונה לאחר המלחמה לבקר את משפחתו בארה"ב ולאחר מכן חזר לארופה ופעל במסגרת "עליה ב". מפקדו ב"עליה ב", כך התברר שוב על דרך המקרה, היה שמריה צמרת מבית השיטה, בעלה של אחותו של אמציה, הדסה. כשבועיים לפני הקמת המדינה הגיע סול לראשונה ארצה ובעקבות אמציה בן דודו, גויס אף הוא לחטיבת 3 ("אלכסנדרוני"). לדבריו, הוא היה הלוחם הקרבי היחיד מכל מתנדבי חו"ל שהגיעו ארצה באותה עת. (אני מעיר לסול שהיה עוד קצין קרבי אחד לפחות שעלה ארצה באותה עת ממש והוא שאול רמתי וסול מסכים איתי). סול החל את דרכו ב"אלכסנדרוני" כשקיבל את המחלקה של בן דודו אמציה שנפצע בקרב בטנטורה (ב 23 במאי). טבילת האש הראשונה שלו כעשרה ימים לאחר מכן כמ"מ בפלוגה ג' של גדוד 33 בקרב על קקון, בו לדבריו, לא עשה הרבה. בכיבוש הכפר רנטיה (רנטיס) במבצע "דני" (ב 9 ביולי), מספר סול, עשו את דרכם רגלית מפתח תקוה במשך כל הלילה. ההתנגדות בכפר עצמו לא היתה גדולה. הוא עלה לגג בית "כדי לתת משם פקודות" ולצידו היו ה"ברניסט" צבי הרלינג וחובש. צבי חטף צרור בצואר ומת לידו, החובש אמר שאין מה לעשות.

עיקר שאלותי לסול מתמקדות בארועים הטרגיים של הקרב בעיראק אל מנשיה, "בנר שני של חנוכה"

בתקופה שטרם הקרב, סול שימש מפקד פלוגת המשוריינים בגדוד הסיוע (34) החטיבתי. סה"כ, אומר סול, היו בפלוגה כחמישה עשר כלים, חציים "חצי זחל" וחציים מתנייעים על גלגלים. (ראה תמונות !). מי שפיקד על גדוד הסיוע החטיבתי באותה עת היה דוד עופר. על פלוגת המשוריינים פיקד אהרל'ה הלוי וסול, סגנו, קיבל את הפיקוד עליה עם עזיבתו של זה. הפלוגה עברה התנסות קרבית מוצלחת בפשיטה על הכפר אל בורג', ליד קבוץ להב דהיום. על חלק מהמשוריינים הותקן, במפעל "מגן צ'טווד" בפתח תקוה, צריח ועליו התקן לשני מקלעי "בזה". הצריח, אומר סול, היה ממש לא יעיל. הוא אפילו שוחח על כך עם קצין המבצעים החטיבתי, איתיאל עמיחי, וביקש ממנו להסיר את הצריחים אבל נענה בשלילה. (בספר זכרונותיו, עמ' 103, מתאר בסקין את איתי עמיחי "קצין מבריק ויהיר"). זמן קצר לפני הקרב נפצע מפקד פלוגה ב' של גדוד 33, יענקל'ה ברנר, בעלותו על מוקש ומפקד החטיבה (בנצ פרידן) ביקש למנות את סול כמחליפו. סול סרב להצעה היות שסגנו של ברנר היה לא אחר מאשר אמציה עמרמי, בן דודו של סול, שכמובן הכיר טוב יותר את הלוחמים בפלוגה וכן גם מבחינת הלויאליות ! סול משיב שאין מתאים וראוי מאמציה לתפקיד ומציע למנות את סגנו שלו (בנימין "בנג'ו" שמיל) לסגנו של אמציה. בנצ מקבל את ההצעה. אמציה אכן מונה למפקד פלוגה ב' ו"בנג'ו" לסגנו ובתפקידהם אלה לקחו חלק בקרב. סול עצמו, כאמור, מפקד פלוגת המשוריינים של גדוד 34, והמשימה שהוא מקבל היא התקפת העיירה הגדולה יותר ב"כיס", פלוג'ה עצמה. התכנון המקורי של המערכה, היה לדבריו, שמיד לאחר כיבושה של עיראק אל מנשה ע"י הכח העיקרי, יתקפו הוא ופלוגתו, ממערב, את העיירה פלוג'ה. סול אומר שלא היו הכנות כלשהן למבצע. את פקודת הקרב קיבל יום יומיים קודם לכן בכמה מילים בכתב משליש גד' 33 (יענקל'ה בלכוביץ') ובתדרוך קצר בע"פ מהמח"ט (בנצ). אף שהיתה העיירה הגדולה והמרכזית ב"כיס", פלוג'ה לדבריו היתה נחותה מבחינת הכוחות הצבאיים המצרים ששהו בה ערב הקרב. דרכי הגישה באזור היו טובות ועבירות יותר מאשר בעיראק אל מנשיה היות שבתקופת מלחמת העולם היה במקום שדה תעופה בריטי ודרכים סלולות. הפלוגה כבר היתה בנקודת ההערכות מוכנה למשימתה ואולם המתקפה המתוארת לא יצאה אל הפועל. היא בוטלה עוד בטרם נולדה. באמצע הלילה סול קיבל הוראה בקשר (אינו זוכר אם מהמח"ט, בנצ, או מהמג"ד, רוברט) שהעניינים בעיראק אל מנשיה הסתבכו וכי משימתו שלו מבוטלת והוא נקרא לחבור עם הפלוגה למפקדת החטיבה בבית ג'וברין. אף שהמרחק (מהקצה המערבי של פלוג'ה) לפאתי בית ג'וברין הוא רק 15 ק"מ, סול אומר, נסיעתם במסלול עוקף מצפון ארכה כל הלילה (כולל חניית תדלוק) והם הגיעו למקום המפגש במטה החטיבה (באוהל גדול, על אם הדרך, בפאתיה המערביים של בית ג'וברין) בסביבות השעה אחת בצהרים (בספר זכרונותיו הוא כותב, בעמ' 106, כי הגיע לבית ג'וברין כבר ב 09:30-10:00 בבוקר). בדרך, סול אומר, הוא נכנס עם ג'יפ הפיקוד שלו למשטרת בית ג'וברין שם היתה ממוקמת מפקדת גדוד 32. מי שקיבל את פניו היה המג"ד דני דגן ששאל בנימה לועגת – "נלחמתם" ?. סול עשה אחורה פנה והסתלק משם. סול מדגיש כי למרות תקלות וקילקולים, כל המשוריינים בלי יוצא מהכלל הגיעו לנקודת החבירה עם מפקדת החטיבה. בעיראק אל מנשיה הכל כבר היה גמור בשעה זו. סול עוד הפציר בבנצ "לעשות משהו" ולהיכנס עם המשוריינים לכפר ("המ"מ טוביה הלר כבר עמד הכן על הזחל שבראש הכח"). סול גם הבחין בשני תותחים אנטי טנקים גרמנים בקוטר 50 מ"מ (מתנייעים על גלגלי גומי) והוא פקד לרתום אותם לזחלים ולשלבם במשימה. הללו זכורים לו היטב שכן הצוותים שלהם היו מתנדבים אמריקאים ודברו ביניהם אנגלית. (ראה גם עמ' 107 בספרו). תגובתו של בנצ היתה ש"אין לנו כח אחר" (לבד מהפלוגה של סול), (שיוכל להגן על המדינה) "מכאן ועד בית רומנו" (ברחוב דרך יפו בתל אביב) והוא הורה לסול לפזר את הכלים שלו בשטח. זמן קצר לאחר מכן, בנצ עזב את השטח בדרכו למחנה מטכ"ל ברמת גן. סול מדגיש עובדה נוספת והיא שלרשות החטיבה בקרב עמדו גם תותחי "קרופ" גרמנים בקוטר 75 מ"מ (מתנייעים על גלגלי עץ) וכן מרגמות 120 מ"מ.

בשלב זה, סול שאינו יכול לשבת עוד ללא מעש, אוסף מספר לוחמים שלו והם יוצאים רכובים על שני ג'יפים לעבר מפקדת גדוד 33 בחרבת אטללה כדי ללמוד מקרוב על ארועי הלילה. סול היה כזכור, בראשית דרכו בגדוד, מפקד מחלקה בפלוגה ג' שזה עתה חוסלה בקרב והכיר הכר היטב את לוחמיה. בהגיעם לשם, סול מספר, הם פוגשים בסמג"ד אלי אבני וחיילי וחיילות מפקדת הגדוד כשהם שבורים וממררים בבכי. היה שם גם אוטובוס במצב הכן לפנות את פצועי הקרב שנמלטו מעיראק אל מנשיה בעור שיניהם. אני מזכיר לסול שאך שעות ספורות קודם לכן, היה זה אלי, בצעד קיצוני ונדיר, שניסה ברגע האחרון לעצור את מהלך הקרב הכושל אולם נתקל בקיר אטום בצורת התנגדות המג"ד והמח"ט וכי אין זה מפליא אותי כלל שהוא היה שבור לחלוטין. סול רק מהנהן בראשו.

בנצ, יש לציין, מבוגר מסול כבחמש שנים, כמו סול, אף הוא בעל רקע "אמריקאי" (בנצ יליד נורפולק וירג'יניה) אולם שלא כסול, נסיונו הצבאי במלחמת העולם השניה אינו קרבי ("סרז'נט משטרה צבאית בדיוויזיה ה 8 המוטסת", עמ' 93-94 בספר). רוברט (המג"ד), סול מוסיף, היה "ייקה" במוצאו, קצין קשר בדרגת לוטננט בצבא הבריטי והוא "לקח קשה" את הטרגדיה והאובדן.

בקרב עצמו, אומר סול, פלוגה א' (של שלמה בטמן) עשתה את מה שעשתה (לא הרבה) בשלב הפריצה אל הכפר. פלוגה ב' (של אמציה עמרמי) שהיתה אמורה להיכנס דרך הפרצה ולכבוש את הכפר, בקושי נכנסה לכפר עצמו והיתה עסוקה בלשמור על השבויים הרבים (כ 200 למיטב הערכתו) מקרב הפלאחים הערבים שלפתע היו לחלק ממשוואת הכוחות בקרב. על פלוגה ג' (של בן ציון הלמן) שהיתה אמורה לעבור דרך הכפר ולכבוש את התל הנישא שבקצהו, הוטלה על כן משימה כפולה ובתנאי פתיחה (מודיען לקוי, חוסר הכנה, יחסי הכוחות, תשישות הכוחות מפעילות הביטחון השוטף, תנאי מזג האויר הקשים, ומעל לכל, יהירות הפיקוד הגבוה) בלתי אפשריים. מקלעי "ויקרס" יעילים היו בעמדות ההגנה המצריות בתל. מפקד גדוד 33, רוברט (גרוסמן) גור, שהיה אמור להנהיג את גדודו בקרב, לא היה כלל עם הכוחות הלוחמים והוא ישב באיזה שהוא חפ"ק במרחק בטוח מהארועים הללו. (המח"ט, כמתואר לעיל, היה מרוחק עוד הרבה יותר משדה המערכה). בשלב מסוים, כשהעניינים השתבשו מעבר לכל תקנה והחלה תסיסה בקרב הכפריים השבויים הרבים שתחת השגחת פלוגה ב', נתן מפקד הפלוגה פקודת נסיגה לפלוגתו, רק שהוא לא טרח להודיע על כך (באמצעות רץ למשל ?) לפלוגה ג' בעומק הכפר. ומי שהעלה על דעתו שהפלוגה הממונעת על 12 הג'יפים (בפיקודו של יצחק מודעי) של גדוד 34, תוכל לעשות משהו בבוץ הזה (כסיוע לפלוגה ג' הנצורה בכפר) היה פשוט הוזה, אומר סול. הסיוע המקווה לא הגיע גם מכאן ולכח מודעי היו שלושה הרוגים. גורלה של פלוגה ג' נחרץ.

מימד טרגי נוסף היה בנופלו של בנימין "בנג'ו" שמיל בקרב. "בנג'ו" היה כאמור סגנו של סול בפלוגת המשוריינים בגדוד הסיוע החטיבתי. בראשית המלחמה הוא היה סגן מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד 31 ומשזה פורק ביוני 48, צורף לגד' הסיוע החטיבתי כאמור. ערב הקרב בעיראק אל מנשיה, היה זה סול שהמליץ בפני המח"ט להעביר את בנג'ו לתפקיד הסמ"פ בפלוגה ב', תפקיד שהתפנה עם מינויו של אמציה עמרמי למ"פ. בנג'ו היה המאסף כשפלוגתו נסוגה מהכפר ובניסיון לטפס מעל קיר ולברוח, תפסו אותו הפלאחים הערבים ורצחו אותו נפש.

אני שואל את סול איך זה שברגע האמת, לאחר שהוקם גדוד סיוע חטיבתי, לאחר שעבר יותר מטבילת אש מוצלחת אחת, ומשהוחלט לתקוף ביום בו שלט בוץ טובעני, לא הפעילו את הכלי היחיד שהיה יכול אולי לנוע באותו לילה ולהוות גורם מכריע בקרב ? אותו רגע אמת של המשוריינים הגיע והוא הוחמץ ! סול נראה כואב כולו כשזיכרון הארוע הטרגי שוב מחלחל בו והוא רק מאשר את הנחותי ואינו מוסיף. אני גם שואל מדוע לא עשו שימוש בשני התותחים האנטי-טנקיים המוזכרים לעיל כדי לנסות לעצור את ה"ברנקרייר'ס" המצרים שעשו את דרכם מפלוג'ה לעיראק אל מנשיה כשעלה הבוקר ? וגם, מדוע, למרות שעמדו לרשות כוחותינו בעת הקרב מרגמות ותותחים כבדים, לא כתשו את עיראק אל מנשיה טרם כניסת הכוחות הרגלים למערכה, וגם על כך אין לו תשובה חוץ מאשר "תכנון הקרב וההכנות היו קטסטרופליים". סול אומר שכל ההנחות שהעליתי בפניו לגבי התנהלות הקרב הינן נכונות !

במערכה החטיבתית היהירה, הטרגית והכושלת לסילוק הכח המצרי מכיס פלוג'ה (י.ע.), הועמדה בסופו של דבר פלוגה אחת בלבד לעימות חזיתי עם הכח המצרי המרכזי, בכפר עיראק אל מנשיה, והיא אכן שילמה את המחיר הכבד ביותר באותו לילה. (פלוגה א' של גדוד 35, כזכור, פעלה ככח נפרד בהתקפה על "מוצב הכביש" מערבית לכפר ואיבדה שם 14 מלוחמיה). הפלוגה המסייעת של גדוד 33 בפיקודו של מרדכי "ג'דה" עופר, שפעלה בזירה המרכזית, איבדה שניים מלוחמיה (החבלנים דוד קימל וחיים יצחק שטיין).

ימים מספר לאחר הקרב, נערך בבית דראס שליד באר טוביה מפגש של קציני החטיבה עם מפקד חזית הדרום יגאל אלון והרמטכ"ל בפועל יגאל ידין. בין היתר, אומר סול, התחילה מסכת של הטלת אשמה על יצחק מודעי שלא נכנס לעיראק אל מנשיה עם פלוגת הג'יפים שלו לסיוע לפלוגה ג' המכותרת (ראו לעיל). על סול כאמור הדבר לא היה מקובל כלל וכלל והוא עזב את המפגש ב"טריקת דלת". (מודעי וסול, למען הסדר הטוב, הם גיסים).

ברבות הימים, סול מספר, לאחר שהוקמה בקרית גת אנדרטה לזכר הלוחמים הנופלים והוחל בקיום טקסי זיכרון שנתיים במקום, בלטו בהעדרם מטקסים אלה מפקדי ולוחמי פלוגה א' שחשו תמיד רגשי אשם על חלקם הדל בקרב. גם אמציה עמרמי, בן דודו של סול, שהיה מפקד פלוגה ב' בעת הקרב, נשא עימו רגשי אשמה אולם מעולם לא מצא את תעצומות הנפש לחלוק עם סול את תובנותיו לגבי אותן שעות טרגיות בעיראק אל מנשיה.

סול נפטר בינואר 2017, יהי זכרו ברוך.

רשם: יוסי עופר