מלחמת השחרור כיס פלוג'ה 13ב
בספרו "לאור היום ובמחשך" מקדיש ירוחם כהן, קצין מודיעין ומפקד המחלקה הערבית של הפלמ"ח, פרק לארועי "כיס פלוג'ה" (עמודים 195-222) שכותרתו "פגישותי עם גמאל עבד אל-נאצר".
הפגישות של כהן עם עבד אל-נאצר והפגישה של יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, עם מפקד "הכיס", הקולונל אל-סייד טאהא ביי, ב 11 בנובמבר 1948 בקיבוץ גת, שנועדו למנוע עימות צבאי, נכשלו. בהביאנו בחשבון את מועד הפגישה, אך יומיים לאחר נפילת משטרת עיראק סואידן בחלקו המערבי של "הכיס", ומצבו העגום ביותר של הצבא המצרי באותם ימים, אפשר שהוחמצה הזדמנות לפתור את בעיית "הכיס" גם ללא קרב. יגאל אלון למד זאת היטב על בשרו אך חודש ימים קודם לכן (ב 16 באוקטובר) כשכוח משולב של הפלמ"ח והגדוד המשוריין מחטיבתו של יצחק שדה, ספגו תבוסה כואבת בניסיון לכבוש את עיראק אל מנשיה ב"מבצע יואב". פיתרון דפלומטי כאמור לא נמצא בפגישה בקיבוץ גת ואפשר שיגאל רק חיכה להזדמנות לנקום את תבוסת לוחמיו. השאר הוא כמובן הסטוריה ובעמוד 216 בספרו מספר ירוחם כהן, בצמצום רב יש לומר, על הקרב הטרגי הבא בעיראק אל מנשיה, הפעם של חטיבת "אלכסנדרוני", ב 28 בדצמבר.
תאורו של כהן את ארועי הקרב הם, למרבה הצער, שקר מוחלט.
ראשית, הצגת הדברים כ "תקף כוח מחטיבת אלכסנדרוני את עיראק אל-מנשיה" הינה חצי אמת. האמת השלמה היא שהכוח שעמד לרשותנו במערכה היה של חטיבת אלכסנדרוני במלואה על כל ארבעת גדודיה וכן כוחות נספחים של ארטילריה, מרגמות 120 מ"מ, משוריינים, מקלעים כבדים ואפילו אוירונים. הבעיה היתה של תכנון מביש, רשלני ויהיר שזלזל בעוצמתו ונחישותו של האויב, ובסופו של יום, רק חלק מזערי מכל הארסנל הזה הובא לידי ביטוי בקרב ורק פלוגת חי"ר אחת !! ("הפלוגה הדתית") באה לכלל עימות ישיר מול כוח מצרי וכל לוחמיה נטבחו.
כהן אומר גם ש"ההתקפה התבססה על קרב לילה בהפתעה" וכי "ההתקפה התנהלה בהתאם לתוכנית". שוב שקר: המבצע החל בהתקפה מקדימה על "מוצב הכביש" המצרי שנכשלה וגורם ההפתעה התפוגג עוד שעות ארוכות לפני שהחלה ההתקפה העיקרית על הכפר עיראק אל-מנשיה עצמו. היו מי שהתריעו על אובדן גורם ההפתעה ועל מצב הנשק האישי של לוחמינו שטבלו בבוץ בתנועה אל היעד כל הלילה אבל קולם של אלה הושתק.
הטענה כי "המבצע כמעט ונסתיים בהצלחה אך לאחר שנכבש הכפר ואנשינו החלו משתלטים על התל" הינה שקרית אף היא: הכפר מעולם לא נכבש ואל התל (תל עיראני) איש כלל לא הגיע, והטענה המבישה ביותר כי, אז "עשו חיילינו משגה חמור אשר כתוצאה ממנו התאושש האויב", היא פשוט הטלת רפש על הלוחמים הנהדרים שנטבחו בגלל יהירותם, טפשותם ועליבותם של המפקדים שהשליכו אותם למערכה ללא הכנה ראויה (בעצם, ללא הכנה כלל !) ומראש, חסרת כל סיכוי. "המפקדים" הללו, מיותר לציין, עמדו מנגד ולא לקחו חלק בלחימה כלל !
כבר אז, ב 1969, כשנכתב הספר, היו מי שרצו לטאטא מתחת לשטיח את המחדל המביש של הפיקוד העליון, מפקד חטיבת אלכסנדרוני וצוות קציניה הבכירים אבל האשמת הלוחמים בשטח בכישלון הינה יחודית לספר הזה והיא בלתי נסלחת ! להגנתו של יגאל אלון יאמר כי בעת הקרב, הוא היה עסוק כל כולו בקרבות "מבצע חורב" עמוק בנגב המערבי ובסיני.
בשולי הדברים עדות נוספת של כהן בעניין קבר האחים בו קברו המצרים את גופות חללינו שהושארו מאחור. גם עדות זאת מעוררת תימהון רב: בעמ' 216-18 כותב כהן כי לאחר מבצע "חורב" (הסתיים ב 7 בינואר 49), לבקשת מזכירו הצבאי של בן גוריון, נחמיה ארגוב, הוא נפגש שוב עם נאצר כדי לברר גורל לוחמינו הנעדרים. נאצר "הבטיחני", כותב כהן, "כי חיילינו נקברו בטקס צבאי וכי כל החלקות מגודרות ומסומנות .... העליתי בקשתנו למפקד הכיס כי תותר לרב הצבאי הכניסה לצורך עריכת טקס דתי ליד הקברים .... כמתוכנן, הגעתי למקום המפגש ליד עיראק אל-מנשיה כשהרב הצבאי שלמה גורן נלווה אלי .... בשעת עריכת הטקס הדתי ליד קברות חיילינו, דגלה יחידה מצרית חמושה את נשקה וקבוצת קצינים מצרים הצדיעה .... הרב הראשי מצא את הקברים מסומנים ומגודרים, מסביב שרר ניקיון ואבני הסימון היו מסוידות".
עד כאן עדות ברורה וחד משמעית אודות ביקור באתר קבר האחים ואף שמועדו המדויק אינו מצוין במפורש, אפשר להבין מהכתוב שהוא התקיים כשבוע או לכל היותר שבועיים ימים לאחר התאריך שלעיל, דהיינו באמצע ינואר 49. אז גם נודע לכהן לדבריו כי בידי המצרים חמישה שבויים מהקרב. כחודש וחצי לאחר ביקורם של כהן והרב גורן כאמור, פונה כיס פלוג'ה בהסכם והשטח עבר לידינו !
כל הנאמר כאן היה כלא היה כשבעמודים 220-21 כותב כהן: "שנה לאחר מכן .... בתוקף תפקידי כראש המשלחת הישראלית לוועדת שביתת הנשק המעורבת הישראלית-מצרית, נתבקשתי לטפל בזיהוי מקום קבורתם של למעלה משמונים חללי חטיבת אלכסנדרוני אשר נפלו בקרב על עיראק אל-מנשיה ב 28 בדצמבר 1948. האדם היחיד (ההדגשה היא שלי) שיכול היה לזהות את מקום קבר האחים היה גמאל עבד אל-נאצר אשר, כזכור, ליווה בשעתו את הרב גורן לומר קדיש ותפילה על קבר החללים. פניתי לקולונל מחמוד ריאד, ראש המשלחת המצרית לוועדת שביתת הנשק וביקשתיו לאפשר לגמאל עבד אל-נאצר להגיע לביקור קצר בישראל כדי לסור עמי לאזור פלוג'ה ולזהות את מקום הקברים .... קולונל מחמוד ריאד הודיעני כי עבד אל-נאצר יגיע עמו לעוג'ה אל-חפיר ביום 5 בפברואר 1950 וכי למחרת היום אוכל להיפגש עמו ליד עזה ולנסוע יחדיו לאזור פלוג'ה .... משהגענו לאזור הכיס עצמו הצבענו בהתרגשות על כל אותם מקומות שזכרנו. לאחר שעבד אל-נאצר זיהה את מקום הקברים, חזרנו לעזה".
במילה אחת – מגוחך ! היה צריך להביא את נאצר ממצרים שנה לאחר שכיס פלוג'ה כבר עבר לידינו כדי שיצביע על אתר קבר האחים "המסומן והמגודר" ?! הרי ישנן תמונות למכביר של לוחמי אלכסנדרוני בשעת אמירת קדיש על הקבר ימים ספורים לאחר פינויו של "הכיס" בסוף פברואר 1949. ומה קרה לזיכרון של כהן עצמו והרב גורן והטקס הצבאי המורכב בחסות יחידת הצבא המצרי שנערך במקום בינואר 49 ? אין זאת כי אם ירוחם כהן מוצא כל דרך לפאר את עצמו באמצעות קשריו המיוחדים ופגישותיו עם נאצר והוא מחבר להן הקשרים שלא היו ולא נבראו.
גרוע מכך: ב 8 בדצמבר 1949, לאחר מבצע זיהוי ממושך ומכאיב בראשות הרב גורן, הועברו גופות חללי הקרב בעיראק אל מנשיה לקבורת עולמים בבית הקברות בנחלת יצחק. כשירוחם כהן פגש איפה את גמאל עבד אל-נאצר בפברואר 1950 כדי לזהות כביכול את אתר קבר האחים, כבר נחו חללי הקרב את מנוחתם האחרונה בנחלת יצחק ....
