מלחמת השחרור כיס פלוג'ה 9
עדויות לוחמי גדוד 35 אודות הקרב על מוצב "הגשר"
בבוקר יום 20 בפברואר 2014 נפגשתי בבית קפה בגבעתיים עם בן ציון הרמתי (הוכמן) שהיה מפקד מחלקת החבלה של גדוד 35 בעת הארועים הללו.
בן ציון, יליד 1927, בן שכונת בורוכוב, איש אצ"ל שכינויו המחתרתי היה "אריה" ולוחם בגדוד 35 מאז הקמתו.
ההרגשה הכללית טרם הקרב, בן ציון מספר, היתה ש"ילך" בלי שום בעיה ועל כן, אולי, גם ההכנה וגם המודיעין היו לקויים. ההתמקדות היתה בתל (עיראני) ושאר הדברים נראו שוליים.
בן ציון אומר שבשלב הזה של המלחמה, החברה חיפשו "אקשן" בנרות כי הרגישו שנמצאים לקראת סיומה. הוא ביקש מהמג"ד שלו, תנחום אריאלי, שידבר עם קצין המבצעים החטיבתי איתיאל (איתי) עמיחי שייתנו לחבלני הגדוד לפוצץ את הגשר על ציר פלוג'ה – עיראק אל מנשיה ביום הקרב. אריאלי אמנם דיבר עם איתי בנדון אך נענה בשלילה ונאמר לו שכוחות שלנו ינועו על הגשר בליל הקרב ועל כן, פיצוצו, אם בכלל, ישקל לאחר מכן. פיצוץ הגשר, בן ציון מדגיש, לא היה כלול ברשימת המשימות המקורית של הגדוד באותו לילה ! אני שואל ומקשה אם העובדה שהוא עצמו לא יצא לפעולה ונשאר מאחור במוצב הפיקוד ולא בראש מחלקת החבלנים כמתבקש אם משימה כזאת אכן עמדה על הפרק, אף היא מצביעה על כך שזו לא היתה המשימה המקורית (או העיקרית) של הכח ? ובן ציון מאשר הנחתי זו. יחד עם זאת, אין ויכוח על העובדה שקבוצה של ארבעה חבלנים אמנם צורפה לכח פלוגה א' שמשימתו היתה לכבוש את "מוצב הכביש" המצרי השולט על הגשר, באותו לילה. זה היה טבעי ומקובל, אומר בן ציון, שכח חבלנים מסופח לפלוגה זו או אחרת (ת"פ) למשימות כמו פריצת גדרות, סימון דרך בשדות מוקשים וכדומה.
בן ציון זוכר היטב את הארבעה והם: דוד מיימון, אלידן ירדני, ציון (כהן ?) החיפאי ואברהם "הג'ינג'י".
על כי משימתם של אלה אכן היתה לפוצץ את הגשר ! ניתן ללמוד מעדותו החשובה של הלוחם צבי מורנפלד להלן:
צבי מורנפלד, יליד 1923, יוצא האצ"ל, סייר/חובש, מסופח לפלוגה א', השתתף בפעולה באותו לילה ועל פרטיה סיפר לי במספר פגישות בביתו שבבני ברק, הראשונה בהן ביום 28 ביוני 2013 והאחרונה ביום 2 בספטמבר 2014.
ביציאה הוא הוצמד לחבלן עם מטען על גבו שמשימתו היתה לפוצץ את הגשר ! צבי אינו זוכר את שמו אך כינויו בפי כל היה "הג'ינג'י" והוא אכן היה אדמוני. אחת המשימות שהוטלו עליהם היתה לסמן את הדרך עם סרטי סימון לבנים כדי להנחות את הכח הנע שלא יסטה מדרכו ושאנשים לא יעלו על מוקשים. לוחמי הפלוגה החלו לנוע לעבר "מוצב הכביש" שהיה מרוחק אך כ 500 מ' מנקודת היציאה. נתקלו באש תופת של מקלעי "ויקרס" ש"תפסה" אותם במדויק לאחר שעברו משוכת גדרות אחת ולפני שהגיעו לשניה והחברה נלכדו ביניהן. היו נפגעים רבים – הרוגים ופצועים – שנתפסו על גדרות המוצב ולא ניתן היה להגיע אליהם או לסייע בידם. הנותרים נפוצו לכל עבר.
צבי מדגיש כי המוצב היה ממוקם דרומית מזרחית לגשר וכי הוא והחבלן מצאו את עצמם, ללא פגע, על הגשר, מרחק של כ 50 מ' מהכח שנפגע בין הגדרות כאמור. צבי התמקם על הגשר והחבלן עם חומר הנפץ לצידו (הואדי שזרם תחתיו היה מלא מים ובוץ) ובשלב הזה, כשהם מוכנים למעשה לפיצוץ הגשר, התקבלה הוראת הנסיגה לכל הפלוגה. צבי אומר שהוא מייסר את עצמו עד היום על שלמרות הוראת הנסיגה, לא פיצצו את הגשר שכן יכלו לעשות זאת ללא קושי ! הם שכבו בבוץ עד הבוקר היות שאי אפשר היה לנוע כלל. החבלן, לדבריו, רצה להתאבד במהלך הלילה אבל הוא מנע זאת ממנו. תוהו ובוהו שלט בכל.
עם שחר, ממשיך צבי בעדותו בעצב רב, ראו את נושאי הגייסות המצרים המצויידים במקלעי "ברן" (ה"ברנקריירס") והמתנייעים על שרשראות, מגיעים (ממערב למזרח) לסיוע לכח המותקף בכפר. היו אולי שלושה או ארבעה מהם והם חלפו "ממש על פניהם" שעה שהסתתרו בסמוך לגשר ! אלה היו משוריינים פתוחים ובתוכם נראו בברור החיילים חובשי כובעי פלדה, ארבעה לוחמים ונהג בכל נושא גייסות כזה. תנועתם היתה איטית והיישר אל תוך הכפר (עיראק אל מנשיה). בשלב הזה כבר לא היה מי שינסה לעצור בעדם.
בבוקר, בזחילה ולאחר מכן בתנועה מדודה, חלצו את עצמם בדרך ארוכה ולאחר שהייה של כשלש יממות בשטח, עד לקבוץ גת !
בן ציון זוכר היטב את מאמצי החילוץ של ארבעת החבלנים (ככל הנראה חמישה ביחד עם צבי) לאחר הקרב ! לאחר שהחבורה יצאה משדה הקרב בשן ועין, בן ציון מספר, הם "התברברו" בשטח אויב וזחלו לכיוון ההפוך לנקודת המוצא של הכח, לקבוץ גת. שניים נחלצו מהשטח בכוחות עצמם והאחרים אותרו רק כעבור 72 שעות.
תימוכין לדבריו של בן ציון הרמתי שפיצוץ "הגשר" לא נכלל במשימתה המקורית של פלוגה א', נמצא בעדותו (הכתובה) של המג"ד תנחום אריאלי אודות המבצע כפי שהיא מופיעה בספר חטיבת "אלכסנדרוני". בעדות, המצוטטת להלן ככתבה וכלשונה, אריאלי אינו מזכיר כלל את "הגשר" או את פיצוצו כחלק ממשימות הגדוד באותו לילה !
"בשעה 22:55 יצאה פלוגה א' של גדוד 35 מנקודת ההערכות להתקפה על "מוצב הכביש" שהיה מרוחק ממנה כ 400 מ' בלבד. לא עברו חמש דקות ומ"מוצב הכביש" נפתחה אש קטלנית של מרגמות 2 אינצ' ומקלעים בינוניים וקלים על שתי המחלקות הקדמיות, אשר נתקלו בגדר המקיפה את מוצב האויב. אחד החבלנים, שצריך היה להניח מטעני "בונגלור" לשם פריצת הגדר, נפצע, וחברו לא הספיק להשלים את המלאכה. כן נהרגו מיד שני מפקדי המחלקות הקדמיות, דבר שפגע קשות בכושר ניהולן. בגלל הבוץ לא פעל אלא אחד ממקלענו. לאחר מכת האש הראשונה התקדמה המחלקה השלישית והחלה לחתוך את הגדר, אולם גם עליה נפתחה אש מכוונת וקטלנית. מספר ההרוגים והפצועים הגיע תוך דקות ספורות ל 34, ומפקד הפלוגה נתן פקודת נסיגה, שבוצעה באי סדר".
גם דבריו של אמציה עמרמי ז"ל, מפקד פלוגה בגדוד 33 בעת הקרב, כפי שנרשמו בחוברת "לזכרם של הנופלים בקרב על תל גת"(עמ' 8), מבהירים היטב את הנקודה: "ניתוק הכביש היחיד המחבר את העיירה עיראק אל מנשיה למטה החטיבה המצרית אשר שכן בפלוג'ה, אמור היה להעשות ע"י התקפת פתע וכיבוש גבעה קטנה ששלטה על גשר קטן שבכביש, "משלט הגשר".
גם העובדה שהמשימה המתוארת לעיל הוטלה על פלוגה שלמה, מצביעה בעליל על כך שפיצוץ "הגשר" לא היתה משימתו העיקרית של הכח, שכן לשם פיצוץ גשר לא היה צריך להטיל פלוגה שלמה למערכה ובטח שלא להסתער לפני כן על גדרות המוצב המצרי. יותר סביר להניח שפיצוץ "הגשר" תוכנן, אם בכלל, כשלב שני שלאחר השתלטות הכח על "משלט הגשר" = "מוצב הכביש", או אולי כתוכנית אלטרנטיבית למקרה של כשלון המשימה העיקרית של השתלטות על המוצב המצרי. וראו לעיל גם דבריו של קצין המבצעים איתי עמיחי טרם הקרב בדבר נחיצותו של הגשר. (י.ע.).
לאחר נסיגת פלוגה א' כמתואר לעיל, בן ציון מספר, הוא ראה את מפקד הפלוגה יונתן פרידן (פרידנטל) ששב למתחם מפקדת הגדוד. הוא היה כהלום רעם בן ציון אומר ורק שב ומילמל "נתתי פקודת נסיגה, נתתי פקודת נסיגה".
למחרת הקרב, בן ציון מוסיף, היו נסיונות לחלץ נפגעים שהושארו בשטח. היה גשם שוטף שהפך את כל האזור לעיסה ששום כלי רכב לא יכול היה לנוע בו. זה היה לאור היום והמחלצים "חטפו" מיד אש מהתל. למרבה הטרגדיה, היו נפגעים ואף הרוגים בנסיונות החילוץ הללו.
לבקשתי, בן ציון מתאר במילים ספורות את המפקדים בליל הקרב.
על מפקד הגדוד תנחום אריאלי: אדם הוגן ומפקד מיומן. קיבוצני'ק מנגבה שמונה לתפקיד לאחר החלפת שדרת הפיקוד המקורית של הגדוד (יוצאי אצ"ל) בעקבות ארועי "אלטלנה". היה קרוב לכוחות הלוחמים בליל הקרב.
על מפקד פלוגה א' יונתן פרידן: לא היה איש אצ"ל אלא יוצא הצבא הבריטי ואמרו עליו שיש לו ניסיון צבאי רב.
מפקד הפלוגה המסייעת צבי אבן זהב, הידוע בכינויו "פילסודסקי": איש אצ"ל, מפקדו הישיר של בן ציון, היה דמות כריזמטית.
אביגדור צוקר, קשר במחלקת הקשר של גד' 35, היה ממוקם במרום משלט "המחצבה" (המחצבה של עיראק אל מנשיה) משם היתה לו תצפית אל תוך הכפר וגם ראה את הלוחמים שלנו בתוכו. המטה הקרבי של הגדוד היה ממוקם בבקעה כק"מ עד שניים משם והלוחמים עשו דרכם רגלית מנקודה לנקודה בליל הקרב. אביגדור שמע היטב את מהלך הקרב המקדים בו נפלו אנשי גדוד 35 בלחימה על "מוצב הכביש". הוא וחבריו סימנו לנסוגים באמצעות ירי קצוב באויר להיכן לסגת. על הפצועים הרבים שמע בקשר. אביגדור גם שמע בקשר לפנות בוקר שמביאים תגבורת של 12 ג'יפים מצויידים היטב כדי לסייע לכח הלכוד בכפר. אביגדור גם לא שוכח ששאל את מפקדו מדוע שולחים את הג'יפים מסביב בזמן שאפשר לשולחם דרך הכביש מהמחצבה ישר לכפר מרחק נסיעה של דקותיים ! בחמישה לשמונה בבוקר קיבל הודעה בקשר שחמישה משוריינים מצרים נצפים עושים את דרכם לכיוונינו. הוא עצמו לא ראה את המשוריינים מהנקודה בה נמצא. הוא ירד לחפ"ק בתחתית המחצבה כדי להודיע על כך לפיקוד ולאחר מכן חזר לעמדתו בשולי המחצבה ממעל. למרות שלא ראה בעיניו את משורייני התגבורת של המצרים כאמור, אביגדור אומר שמספר דקות לאחר מכן, נפתחה אש תופת שנמשכה כ 10 דקות ולאחר מכן השתררה דממה.
כשעתיים מאוחר יותר באותו בוקר ("ממש לאחר הקרב"), אביגדור מספר, הגיעו מספר טנקים שלנו לסיוע ! (אחד מהטנקיסטים היה חבר שלו ללימודים בישיבה, לא זכור בשמו). איתם הגיעו גם מספר תותחים מתנייעים על גלגלים וצוותי מח"ל דוברי אנגלית מפעיליהם. התותחים הוצבו ליד משלט "המחצבה" ואפילו ירו מספר פגזים לעבר הכפר.
בנושא הגעת (או אי הגעת) טנקים שלנו לזירה לאחר הקרב, ראו עדותם (במסמך נפרד) של אנשי חטיבה 8 המשוריינת, בנימין זיתוני ושלמה וידר. אף שעדותם של זיתוני ווידר בעניין לא מותירה מקום לספק ושהטנקים הבודדים שעמדו לרשותו של הצבא באותה עת, היו מרותקים לחזית אחרת, אפשר בכל זאת ללמוד משהו משמעותי מעדותו של אביגדור בנדון. אמנם שטנקים לא היו בזירה כלל, אפשר מאד שבשישים וחמש השנה שחלפו מאז, נחרתו בזכרונו של אביגדור אותם משוריינים בעלי צריח של פלוגת הסיוע מגדוד 34, שאכן הגיעו לזירה בבוקר לאחר תום הקרב !, כ"טנקים" לכל דבר ועניין. והרי כמה בכלל ראו טנקים מקרוב באותם ימים ?! וכן, לזירה הגיעו באותו בוקר גם תותחים "מתנייעים על גלגלים וצוותי מח"ל דוברי אנגלית מפעיליהם" כפי שמספר אביגדור, פרט שחוזר בצורה זהה גם בעדותו המפורטת של סול בסקין בנדון. עדותו של אביגדור היא, על כן, מהימנה בהחלט. (י.ע.)
אביגדור מספר עוד שבכל תקופת שהותם בכיס פלוג'ה, הלעיטו אותם בסיפורים שאין לנצורים הערבים מה לאכול ואין להם נשק ותחמושת וכי הכניסה שלנו והכיבוש הם "עניין של מה בכך". לדבריו, הטרדות ירי של כוחותינו לעבר הכיס היו עניין שבשגרה וכן גם ירי מטוסים שלנו. המצרים מצידם לא היו משיבים אש להטרדות התכופות וזה חיזק את הרושם (המוטעה) שאין להם תחמושת !
על נפגעי הקרב בעיראק אל מנשיה (מבצע "חיסול") באותו לילה, הן של אנשי גדוד 35 שפעולתם תוארה לעיל והן נפגעי החטיבה בכלל, אפשר ללמוד בספרו רחב ההיקף של ד"ר ברוך הורוביץ "כל חייל חזית" - השרות הרפואי הצבאי שיצא לאור בשנת 2000. להלן הציטוט (ככתבו וכלשונו) מתוך מסמך מסכם שהגיש רופא חטיבה 3 ("אלכסנדרוני") ד"ר היינץ גולדבלום מיד לאחר הקרב כפי שהוא מופיע בחלק ב' של הספר, עמ' 353:
"פעולת גדוד 35 התנהלה בלילה ובתנאי מזג אויר קשה. הוצאת הפצועים וההרוגים היתה קשה מאד בגלל האש המתמדת של האויב שכוונה לדרכים ובגלל הבוץ הרב. כ 20 פצועים הוצאו. 15 נעדרים נשארו בזמן הנסיגה הכללית של הפלוגה, הם נשארו כנראה בעמדות הערביות והגדר מסביב להן".
בשולי הדברים, מספר בן ציון, על הארוע הטרגי בו נהרג באותו לילה הסמ"פ יצחק כשר. כשר היה בן השכונה קרית יוסף בגבעתיים הצמודה לשכונת בורוכוב בה גדל בן ציון. הוא היה איש "ההגנה" ששובץ לגדוד 35 ב"ריענון" הפיקוד שלאחר ארועי "אלטלנה". הוא היה עם בן ציון ואחרים במוצב הפיקוד הגדודי (מתחם "המחצבה") כאשר בשלב מסוים, לאחר שפלוגה א' יצאה למשימתה, הוא נכנס לאוהל, מסיבה שלא הובהרה כל צרכה, נפגע בראשו מכדור (טועה ?) ונהרג במקום. בן ציון דיבר איתו 10 דקות לפני שפרש לאוהל (אוהל פיקוד, לא אוהל סיירים) ולדבריו הוא לא נראה נסער (כמי שאולי מתכנן התאבדות למשל).
למחרת הקרב, הגיעו לזירה (לא יודע מהיכן) תותחים שלנו, מתנייעים על גלגלים, והפגיזו את עיראק אל מנשיה.
מאוחר יותר נפגשו לשיחה על הקרב, הכישלון והשלכותיו עם יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, ויגאל ידין. הפגישה נערכה באולם גדול בבית דראס שליד באר טוביה. נכחו בה מפקדי הכוחות, כולל מפקד החטיבה בנצ פרידן וקצין המבצעים שלו איתיאל עמיחי.
רשם: יוסי עופר
