מלחמת השחרור פלוגה דתית 2ב

הפלוגה הדתית בגדוד 33 בראשיתה

המידע נמסר לי מפי לוחם הפלוגה ומאוחר יותר הפקיד הפלוגתי, שמעון קוטנר. הלוחמים אביגדור שמואלביץ' וחנוך פרוינדליך תרמו מזכרונם גם כן.

המידע כולל גם ציטוטים מתוך יומנו המקורי של קוטנר, כפי שנרשמו בכתב ידו, במהלך הארועים עצמם.

המצולמים:  

שוכב בחזית יוסף (יוסק'ה) שיפמן שמונה ע"י "ההגנה" לפקד על הכוח.

שורה חזיתית משמאל: צבי הרלינג שנפל בקרב ברנטיה, מוישה זייטמן, מוישה פוליסדסקי, אברהם סברדלוב, שמעון אשכנזי שנפל בעיראק אל מנשיה, חנוך פרוינדליך (עמית) שנפצע בקרב בטנטורה, משה דימנט, שלמה חינקיס.

שורה אמצעית משמאל: השניים הראשונים לא זכורים בשמם, שמעון קוטנר, אביגדור שמולביץ' (שלו) ומוישה ברוייר (נפל כקצין צנחנים בקרב בקלקיליה ב 1956).

שורה עליונה משמאל: שני משמאל מאיר גנץ שנפל בעיראק אל מנשיה, שלישי מהסוף שלמה רוזנברג שנפל בשבי באותו קרב ושרד, אחרון אלכסנדר אפלדורפר שנפל בקרב בכפר סבא הערבית.

על כתפי חבר במרכז: שלמה בלאו.

"התגייסנו ביום 12.12.47 וב 13 הודיעו לנו שהגיוס עלול להמשך שבוע או חודש מקסימום, אולם לפי הצורך, אף יותר".

המתגייסים הדתיים, בסדר גודל של מחלקה, שוכנו בשתי וילות (כפי שכונו אז) בשכונת גרין ברמת יצחק שברמת גן (סמוך לצומת הרחובות הרא"ה ושד' ירושלים). הוילות היו שייכות לשתי משפחות אמריקאיות ולא היו מאוכלסות ו"ההגנה" החרימה אותן זמנית לצרכיה. בראשונה מפקד המחלקה היה יגאל סוקולסקי (שיפול מאוחר יותר בקרב על עיראק אל מנשיה והוא בתפקיד סגן מפקד הפלוגה הדתית). אחריו קיבל את הפיקוד על המחלקה יוסף (יוסק'ה) שיפמן והיא עסקה במשימות ביטחון שוטף בגוש דן.

אחת המשימות הקבועות של החברה באותה תקופה – ירי מידי לילה על הכפר סאלמה הידוע לשמצה. בארוע טרגי ביום 28.12.1947, בעת שהחברה היו ליד משאית בדרך למשימת שמירה בפרדס כץ, נהרג הלוחם מנחם אידלסון מפליטת כדור מתת-מקלע ה"סטן" עתיר התקלות. הטרגדיה היתה כפולה ומכופלת כשהתברר שבמקרה זה היה זה מנשקו של הלוחם יהודה פלדמן, חברו הקרוב של אידלסון מבני ברק ! (פלדמן עצמו נפל בדיוק ! שנה לאחר מכן, בקרב בעיראק אל מנשיה).

"בשעה 2:30 (בלילה שבין ה 14 ל 15 בינואר 48) הודיעו לנו על הנסיעה לגוש עציון .... בשתים עשרה וחצי יצאנו מזבלווי (יד אליהו) לירושלים .... בחמש וחצי הגענו לתנובה ירושלים .... בשמונה בערב הועברנו לבסיס למפא"י .... למחרת (16.1) בילינו עד שעה שבע בערב בעיר ואז נסענו לתלפיות. ניקוי נשק".

המשימה המקורית של המחלקה הייתה סיוע לגוש עציון הנצור. היציאה לירושלים התעכבה שוב ושוב כיוון שהכביש היה חסום בשער הגיא. שיירת הל"ה (שנטבחה ב 16.1 !) יצאה בעצם במקומם לסיוע לגוש למשימה שיועדה במקור לחבורה הדתית.

הלוחמים עזבו את בסיסם ברמת יצחק ונסעו לזבלווי (יד אליהו) שם פוזרו במשאיות שהכילו אספקה ויצאו לכיוון קיבוץ חולדה ומשם לירושלים. רק תא הנהג במשאיות אלה היה משוריין.

לא היו מצוידים בבגדים מתאימים לחורף הירושלמי הקר ועם הגיעם אספו להם בגדים איפה שרק היה ניתן. בזמן שהותם בעיר התגוררו אנשי המחלקה בתחילה ב"ארמון הילדים" שהיה בנין בודד בשטח ההפקר ליד בית צפאפא (אחרי שכונת "ארנונה" של היום). לאחר מכן במרתף ביתה של הרבנית אוסטרובסקי בשכונת "מונטיפיורי" החדשה (כיום "קריית משה") ולקראת החזרה לגוש דן, בבתים ששמשו את "ההגנה" בשכונת "נווה שאנן" (כיום מוזיאון ישראל).

המשימות השוטפות כללו ליווי שיירות לנווה יעקב ועטרות בצפונה של ירושלים כדי להביא משם אספקת תוצרת חקלאית טרייה לעיר. היו נוסעים באוטובוס משוריין כולו ודרך חרכי ירי, מוציאים את קני הרובים שלהם לקדם כל היתקלות. כשעברו דרך שייח ג'ראח העוינת, שמעו וצפו בפגיעות כדורי הערבים באוטובוס.

משימה יומיומית נוספת הייתה נסיעה רבת סכנות לבית הקברות בהר הזיתים כדי לקבור את מתי העיר. היו יוצאים עם בנות למשימה והללו היו מסליקות את ה"סטנים" בשיטה מיוחדת בחזיותיהן עד שהיו עוברים בשלום את מחסומי הבדיקה הבריטים במעבר ממערב העיר למזרחה.

ב 22 בפברואר פוצצו משתפי פעולה בריטים שלש משאיות תופת עמוסות חומרי נפץ ברחוב בן יהודה. עשרות ההרוגים נקברו בבית הקברות בסנהדריה שזה אך נחנך. אנשי המחלקה לקחו חלק בעבודות פינוי ההריסות.

בסופו של דבר, לא הייתה אף גיחה של המחלקה לגוש עציון.

לאחר הפעילות בעיר, הועברה המחלקה להר טוב – אל מול הכפר הערבי ששכן במקום.

מיום ה 30 בינואר ולאחר מכן נכתב ביומן: "כבשנו בית בכפר הערבי הר טוב. הבית היה שייך ליהודים ונעזב בשעתו בשנת 1929 ומאז היה בידי ערבים. ביצרנו את הבית .... סיירנו בשדות הר טוב .... הרסנו את החורבות שהיו סביב הבית המבוצר הנמצא קרוב לכפר הערבי".

לוחם המחלקה אביגדור שמואלביץ' (שלו) מספר כי למרות שהר טוב היתה נקודה מבודדת ומסוכנת, נשק כמעט ולא היה ! היו רימונים ומספר מצומצם של רובים אנגלים וקנדים שלא הספיקו לחימוש כל הלוחמים. גם מקלות, אביגדור מוסיף, היו במצבת "כלי הנשק" במקום !

לאחר שהות ארוכה של קרוב לחודש ימים בהר טוב, בין היתר בגלל בידודו של הישוב וחוסר יכולת להעביר כוחות אליו וממנו, הוחלפה המחלקה וחזרה לירושלים.

ברביעי בפברואר נכתב ביומן: "תוך מתיחות חיכינו לשיירה שתבוא להחליף אותנו. אחר כך הודיעו שאפילו אם תבוא, לא יחליפו אותנו. השיירה לא באה". בשביעי לחודש נכתב: "השיירה הגיעה בשעה 10:30 בערב. בדרך היא נתקלה במטר יריות ובדרך חזרה עלתה מכונית אחת על מוקש .... לא החליפו אותנו".

בירושלים חזרה המחלקה למשימותיה המקוריות ובסוף חודש פברואר הועברה למחצבת צובא של "סולל בונה" כשהמטרה אבטחת המקום החיוני והציוד היקר שבו, זאת לנוכח קרבתו לכפר הערבי קסטל הנודע לשמצה. ביום ה 29 בפברואר נרשם ביומן: "מימין הר הקסטל והכפר קסטל, משמאל הכפר הערבי סובא ומאחור נשקפת ירושלים והכפר הערבי הגדול עין כרם".

אל לוחמי המחלקה הדתית צורפו כתגבורת בנות מסמינר בית הכרם בירושלים ! החורף מקפיא ומושלג.

לאחר כשבועיים במחצבת צובא, הוחזרה המחלקה לירושלים להתארגנות טרם החזרה לגוש דן. "ההתארגנות" ארכה כשבועיים ימים ! היות שלא היו בנמצא כלי רכב משוריינים להסיע את החברה לתל אביב וגם כי העיר סבלה ממחסור בכח לוחם מיומן ולא רצו לוותר עליהם בקלות. (בשלב מסוים ברחו שני לוחמים, אברהם סברדלוב ומוישה זייטמן. הם ירדו לשפלה מוסתרים במשאית שנשלחה להביא אספקה כדי "לספר" על מצוקת חבריהם). רק ב 28 במרץ, חדשיים וחצי מאז תחילת משימתה של המלחקה בירושלים (תוכננה במקור לשבוע ימים !)  נתאפשרה חזרת הלוחמים.

מפקדי הכוח – יוסק'ה שיפמן, מוישה ברוייר, דב פוקס ושמעון אשכנזי נשארו בירושלים לתקופת זמן נוספת היות שהעיר סבלה ממחסור גדול בכוח אדם, בעיקר מפקדים. פוקס ואשכנזי נפלו בסוף השנה בקרב הטרגי של הפלוגה הדתית בעיראק אל מנשיה שבכיס פלוג'ה.

עם החזרה לגוש דן, החלה התארגנות "המחלקה הדתית" כפלוגה ממש בגבעת רמב"ם. בתקופה זו צורפו לראשונה לפלוגה העולים החדשים הדתיים. אלה שוכנו קודם לכן בצריף שהעמיד לרשותם "הפועל המזרחי" ליד סניף "בני עקיבא" ברחוב יהודה הלוי בבני ברק. צורפו גם דתיים מרמת גן, פתח תקוה, חדרה וחיפה שהיו מוצבים בפלוגות אחרות ונאפשר להם אז לעבור לפלוגה ג' הדתית.

ב 29 במרץ, כותב שמעון ביומנו, "התקיים נשף גדודי בגלי גיל .... נכנסנו והתישבנו בתוך הברכה (הריקה ממים) ליד שולחן .... התוכנית של הלהקה "חישטרון" היתה טובה .... המפקדים חלקו את האוכל ואת הדברים הטובים .... הגשם הפתיע אותנו ונאלצנו להיכנס מתחת לברזנט. לאחר שפסק הגשם המשיכו בתכנית". (אביגדור שמואלביץ' אומר שבתכנית אותו ערב הופיעה גם יפה ירקוני).

זמן קצר לאחר מכן נשלחו החברה למשימת הקמתו של מאהל חדש לפלוגה במחנה "המפדה האזרחי" בפאתיה הדרום-מזרחיים של רמת גן. ציטוט מתוך היומן מתאריך ה 1 באפריל 48: "נסענו להקים את המחנה החדש ע"י המפדה. ביקשתי שיקחוני כי חשבתי שיש רק צורך להקים אהלים. התאכזבתי כאשר נתנו לי לעקור במעדר עשבים שכיסו את השטח שעליו צריך לעמוד המחנה. חזרנו עיפים ורצוצים. להבא אדע שלא לבקש ולהדחק למקומות שלא קבעו לי".

וציטוט נוסף: "יצאנו הבקר בפעם הראשונה במחנה החדש להתעמלות בוקר. רצנו קרוב ל 4 ק"מ. החברה לא היו רגילים לזה ולכן חזרנו מהריצה רק 4 איש מבערך 12". ובהמשך: "עברנו למפדה למחנה אוהלים. הקימו 8 אוהלים ירוקים. יש צורך לעשות ניקיון יסודי".

ה 2 באפריל 1948 הוא יום הקמת "הפלוגה הדתית", המ"פ הוא זיגו וקסלר, שמעון מונה לתפקיד הפקיד הפלוגתי.

ביום ה 6 באפריל: "החברה יצאו הערב לג'וב לפוצץ שני בתים ערבים עזובים. היו גם אנשים שהשתמטו בכוונה כי פחדו בודאי. אברהם ואני בקשנו שיקחו גם אותנו אבל התשובה היתה, אנשי מטה אינם יוצאים לפעולות".

בימים שלאחר מכן החלה התכונה לקראת פינוי האנגלים את מחנה תל ליטוינסקי והקרב לכיבושו.

ביום ה 10 באפריל: "במשך כל היום דגרנו במקום. מצב הכן נמשך. בערב נסענו לנשף לנחלת-יצחק מטעם ויצ"ו. היו הגרלות ורקודים".

ב 13 בו: "יגאל סוקולסקי ואמציה עמרמי נוספו לפלוגה בתור מפקדי מחלקות".

ב 14 בו: "כתה אחת יצאה לפוצץ גשר הנמצא 12 ק"מ מכפר סירקין. הפצוץ הצליח. נהרגו 5 ערבים ע"י היוצאים".

וביום הקרב עצמו ב 15 בחדש: "משעות הבוקר יורים מצד תל ליטוינסקי .... בשעה 10:30 בערך באו וקראו לי ולפקיד של הפלוגה המסייעת לנסוע למחנה בתל ליטוינסקי. במשך כל היום עבדנו בחלוקת נשק ללוחמים. במשך היום נפצעו ששה אנשים משלנו והובלו לבי"ח".

יומיים לאחר מכן ב 17 בחדש: "שבת. חלק מהאנשים נמצאים בעמדות. היריות נמשכות ללא הפסק".