מלחמת השחרור פלוגה דתית 201א
על פעולות לגיוסם של פליטים וניצולי שואה לצהל עוד טרם עלייתם ארצה
כפי שניתן להתרשם ללא פרושים מיותרים מתוכנו של המברק, עולים חדשים, לאו דוקא דתיים כמובן, וכמו כל צעיר אחר בן הישוב שמסוגל היה לאחוז בנשק, כולם נדרשו להתגייס למען האתגר ההסטורי שהמדינה הצעירה (בת שלושה ימים בעת שנשלח מברק זה !) עמדה בפניו. פליטים וניצולי שואה זאת יש לזכור, הגיעו לחופי הארץ עוד הרבה לפני פרוץ המלחמה והקמת המדינה. עליה בלתי לגלית מארופה שעדיין מלקקת את פצעי מלחמת העולם החלה כבר בסוף שנת 1945 וכך אנו יכולים להתרשם שלוחמים רבים שסיפורם מובא כאן אכן הגיעו לחופי הארץ הרבה לפני פרוץ מלחמת העצמאות (בכ"ט בנובמבר 1947).
בסקירה קצרה זו אציג את הנתונים והנסיבות כפי שהם מובאים במאמרו המצוין של ההסטוריון תומס אולבריך (Thomas Albrich) "האופציה הציונית" (The Zionist Option) בספר (המצוין כשלעצמו) "הבריחה דרך אוסטריה" (Escape Through Austria) המביא את סיפור גורלה של "שארית הפליטה" ללא כחל וסרק. הספר יצא לאור בהוצאת פרנק קאס בלונדון בשנת 2002.
"טרם הקמתה של מדינת ישראל", כותב אולבריך, "לפליטים היהודים לא היתה למעשה כל דרך חוקית להגר מאוסטריה. וכך, מתוך 136 אלף הפליטים שנכנסו באופן רשמי לאזורי הכיבוש באמריקאי באוסטריה מסתיו 1945 ועד מאי 1948, רק 639 הגרו באופן ליגלי. לפני 1948, תמיכה סלקטיבית בהגירת מגזרים מסויימים ואפליה כנגד אחרים מצד ארגון הבריחה של ההגנה, הוצדקה במונחים של פוטנציאל הלוחמה הציוני. ואולם, לאחר חודש מאי 1948, כתוצאה מדרישות המלחמה והמדינה הצעירה בכלל, הפכה למדיניות מוצהרת. בצורתה הקיצונית, באה זו לידי ביטוי בגיוסם בכפיה של בחורים ובחורות צעירים לשרות צבאי בהגנה ולאחר מכן בצבא ההגנה לישראל ומנגד, בהשארתם מאחור של נכים וחולים כרוניים, זקנים ואמהות בודדות המטופלות בילדים קטנים, להם נתנה ההזדמנות לעלות רק בשנות החמישים.
עקורים מהקטגוריות החיוניות תועלו לישראל בכל דרך ושיטה אפשריים – בין אם ע"י תעמולה או בדרך של הפעלת לחץ ע"י הרעה מכוונת בתנאי חייהם במחנות העקורים ובסגירתם ואף דרך עצירת הסיוע החומרי מצד ארגון הסיוע היהודי של הג'וינט. לא כוחות הכיבוש ולא הארגונים היהודיים הציעו איזו שהיא אופציה אחרת לאנשים הללו מלבד הגירה לישראל. בהעדר כל אלטרנטיבה, רובם המכריע של העקורים אכן היגר לישראל, רבים מהם עם זאת, עזבו את הארץ באמצע שנות החמישים כדי להגיע ליעד אליו שאפו מלכתחילה - אמריקה.
לאור המציאות של חוקי ההגירה הנוקשים בעולם כולו באותה עת, האפשרויות היחידות שעמדו בפני העקורים בתחילת 1948 היו או להישאר במחנות בארופה או לקחת חלק במאבק העצמאות של מדינת ישראל. נחום שדמי, מפקד ההגנה בארופה באותה עת, החל בגיוס חילים מקרב ניצולי השואה כבר בחודש נובמבר/דצמבר 1947. בסוף חודש פברואר 1948 הופיעו ידיעות ראשונות בעיתונות הבריטית אודות אימונים צבאיים שמקיים ארגון ההגנה לעקורים באוסטריה ובחודש מרץ, ארגון ההגנה, בהסכמת צבא ארה"ב, דרש שכל צעיר וצעירה במחנות אשר אינם הורים לילדים ישלחו מיידית לישראל.
במחנות עצמם, לשכות גיוס עצמאיות החלו פועלות, עושות שימוש באמצעים שונים על מנת לגייס לוחמים. לכל הדעות, לא היו מספיק מתנדבים לגיוס הזה ועל כן הסוכנות היהודית חפשה את המוצא בדרך של גיוס כפוי. אף שמרבית המגוייסים היו אכן מתנדבים, על אחרים נכפה הגיוס בדרך לחץ חברתי, אפילו על בני משפחותיהם. המראות במחנות לא היו נעימים לעין כאשר הופעלה הטקטיקה של מניעת סיוע של הג'וינט מאלו שסרבו לחתום.
בחודש יוני 1948, הנציב האמריקאי העליון לאוסטריה, גנרל ג'פרי קייס (Keyes), הגיב בדאגה לדיווחים על הגיוסים הללו ועל אימונים צבאיים במחנות העקורים. אף שהוא לא הביע התנגדות לגיוסם של מתנדבים, הוא הזהיר בכל תוקף נגד כל כפיה והפחדה בגיוס והודיע שנגד מפירי הצו ינקטו צעדים חמורים ביותר. אולם העניינים לא הסתיימו כאן ובחודש ספטמבר 1948, קונסול ישראל בגרמניה ד"ר חיים הופמן, היה צריך להתמודד עם האשמות מצד התקשורת האמריקאית אודות מערך הגיוס בכפיה למלחמה בישראל והדרישה לשמור על זכותם של ניצולי השואה לסרב לגיוס.
בתחילת אוקטובר 1948 שרתו 22 אלף ניצולי שואה ביחידות הקרביות של צבא ההגנה לישראל כשהם מהווים שליש מסך הכוחות הלוחמים".
