מלחמת השחרור קרבות טירה 2

קרבות טירה

להלן ציטוט מתוך המסמך "כפר הס במערכה" (במבצע "מדינה") אודות מתקפת הנפל הראשונה בטירה:

"13 במאי 1948 היה יום שחור לכפר הס. מכתת הפל'ם (מקרא: פלוגות מחץ מקומיות) שיצאה בראש פלוגה – שאורגנה ממשקי השרון ועמק חפר – לפעולת הטעיה (הטיה במקור) נגד טירה, נפלו חמישה מבני הכפר ושניים נפצעו. לפלוגה כולה אבדו באותו יום עשרים ושלושה בחורים. החללים שלא היה סיפק לאסוף אותם, נשארו בשדה הקרב כמה מאות מטרים בלבד מהבתים הקיצוניים של המושב ...... באותו יום החלה המערכה בכפר הס."

לאחר הקרב המדובר, נערכו שני קרבות נוספים בניסיון לכבוש את טירה, שניהם ע"י כוחות של גדוד 31 מחטיבת אלכסנדרוני ושניהם נחלו כילון חרוץ גם כן. הראשון, מבצע גדודי ביום ה 14 במאי (למחרת הקרב המתואר לעיל !) הוא יום הקמת המדינה, והשני, ביום ה 30 במאי ע"י פלוגה א' בפיקוד יהושע בדיחי ו"כוחות נוספים". אין כל ספק שהלקחים מהקרב בו איבדו כוחותינו 23 לוחמים במחי יד לא הופנמו. זחיחות דעת, ומכאן גם חוסר הכנה הולמת, שגרסה שתושבי טירה ינטשו את כפרם לנוכח כח צבאי גדול, כמו שקרה בדיוק שבועיים קודם לכן בכיבוש הכפר הגדול סאלמה (29 באפריל) וכפרים נוספים, גם כן ע"י כוחות חטיבת אלכסנדרוני, הביאו לשתי המפלות הנוספות.

עדויות על הארועים הללו נמסרו לי ע"י מספר לא מבוטל של לוחמים שלקחו בהם חלק:

דני רפאלי

 

הפלוגה בדיוק ירדה מצפת שם הייתה מסופחת לגדוד הראשון של הפלמ"ח מאז קרבות משמר העמק.

שוכנו בסירקין ולמחרת בבוקר (ה 14.5.48), לקחו אותם לרמת הכובש ואמרו ש"עולים על טירה". השעה הייתה 10 בבוקר ! מי שהוביל את הכוח היה המ"פ יהושע בדיחי. שורות גפנים ושיחי צבר צפופים הקשו מאד על התנועה. בדרך הושארו שני לוחמים בחיפוי עם מקלע "שוורצלוזה" על גג בנין.

בהתקרבם לשולי הכפר, נתקלו במספר ערבים, המקלען פתח באש והרג אותם ללא הסתבכות נוספת. כשהגיעו לבתים הראשונים, יצא כאילו משום מקום משוריין (מסוג "מרון הרינגטון" או "האמבר") של "צבא ההצלה" מצויד תותח 37 מ"מ ושתי מכונות ירייה. לחברה לא היה שום סיכוי כי לא היה להם שום נשק אנטי טנקי ואפילו לא משהו שמתקרב לזה. נתקבלה פקודה לסגת. הדרך חזרה הייתה גיהינום.

אחד נפצע קשה על הקרקע ושני נהרג מפגיעה ישירה של פגז תותח בעמדת השוורצלוזה, "מספר 2" שהחליף את "מספר 1" שלו בעמדה שניות קודם לכן ושם נפל. הנסיגה לרמת הכובש הייתה חפוזה. לשאלתי דני גם אומר, שלא היה להם כל מושג על מהות הפעולה, לבד מין הפקודה "עולים על טירה", לא כל שכן שאולי מדובר בפעולת חילוץ גופות נעדרים מהתקפה קודמת על טירה (במבצע "מדינה") יום קודם לכן. המודיעין לדבריו, לא ידע דבר על סדר כוחות האויב בכפר.

הדברים הועלו על הכתב בעקבות פגישות רבות עם דני בביתו שבקיסריה (אך חודשים ספורים לפני מותו הכול כך לא צפוי) וסיכומם מוקדש לו באהבה – יוסי עופר, אפריל 2012.

 

                                                     ישי שיבובסקי

בעקבות המלצתו של דני רפאלי במהלך השיחות עימו, נפגשתי בחודש מרץ 2012 (זמן לא רב לאחר מותו של דני ז"ל) עם ישי שיבובסקי, בן זכרון יעקב, שכמו דני, היה אף הוא מפקד כיתה בפעולה בטירה. דבריו (המצומצמים יש לומר) מתייחסים לקרב השני של גד' 31 שנערך ביום 30.5.1948:

הזכרונים התגייסו ביחד למחלקה א' בפלוגה א' של גדוד 31 בחטיבת אלכסנדרוני. דני ( בן חדרה) היה מפקד כיתה שאנשיה היו עולים חדשים זכרונים ואילו כיתתו של ישי הייתה מורכבת מזכרונים בני המקום.

ישי אומר שעתה כבר ידעו על החללים הרבים מקרב קודם והיו צריכים להוציא אותם מהשטח כמו גם לכבוש את טירה עצמה. כידוע, לא זה ולא זה קרה. ישי אומר שיצאו מרמת הכובש לפנות ערב. אף שהדרך עברה על פני משוכות שורות גפנים, התנועה התבצעה ללא תקלות מיוחדות. במהלך הלילה בו התמקמו בעמדותיהם, כוח שלנו ירה בתותח על טירה והצית את הגורן. לדבריו, כל הלילה ישבה הפלוגה מול ביה"ס לבנות ולא קבלה הוראה לתקוף וכשהבוקר עלה, התחילו לחטוף אש מגג ביה"ס והחלה הנסיגה. אז גם נהרג, ממש לידו, הלוחם יוסף ("יוסה") אידלשטיין, בן זכרון יעקב ("הוא נפגע וצעק ישי"). על מבנה ביה"ס לבנים הסמוך, הייתה מופקד כח אחר. "בנסיגה לרמת הכובש", לדברי ישי, "היינו תחת אש תופת". גופתו של אידלשטיין הושארה למרבה הטרגדיה בשטח. ישי לא זוכר את הלוחם הנוסף שנהרג ושאף גופתו שלו הושארה בשטח – יוסף בשארי מקייטן.

                                                           חגי חפץ

בעקבות המלצתו של ישי שיבובסקי, נפגשתי גם עם הלוחם חגי חפץ שהיה חיל בכיתתו של זה בעת הקרב. הפגישה התקיימה בביתו של חפץ ברמת השרון בחודש נובמבר 2012.

נקודה חשובה לציון שעלתה בפגישה, קשורה לחיל יוסף אידלשטיין בן זכרון יעקב שנפל בקרב וגופתו מעולם לא נמצאה. חגי חפץ (כמו גם ישי שיבובסקי) הוא בן זכרון יעקב ואידלשטיין היה חברו, בן גילו ובן כיתתו (שיבובסקי קצת יותר מבוגר מהשניים).

חפץ (כמו גם שיבובסקי) מספר כי אידלשטיין נפל לידו בשלב הנסיגה, ואף כי לא ראה אותו ברגע הפגיעה ממש, הוא ראה אותו מוטל על גבו כשפצע פגיעה בחזהו. מתבקשת מאליה השאלה, הכיצד השאירו חבריו של אידלשטיין את גופתו מאחור ולא נשאוה עימם. אפשר לצטט בנדון את ישי שיבובסקי שאומר כי "היינו בנסיגה תחת אש תופת" ואת דבריו הברורים של חפץ עצמו על הארוע המצער כי "לא יכולנו לחלץ את אידלשטיין בגלל החיפזון בנסיגה (ובפועל, בבריחה)". וכן כי, "מכשולי שיחי צבר סבוכים הקשו עוד יותר על התנועה".

לסיכום ניתן לומר שחפץ למעשה סירב להרחיב על הארועים הללו ושיתוף הפעולה שלו היה זעום.

עמיצור כהן

 

עמיצור זוכר היטב את הרגעים הקשים בעמדת החיפוי עם מקלע "שוורצלוזה" על גג הבניין ברמת הכובש בקרב הכושל על טירה ביום 14.5.48 (הוא יום הקמת המדינה !): החברה מהפלוגה המסייעת (גד' 31) של יהודה גראף שהו באותו זמן ב"אגרו-בנק" שבפאתי חדרה כשהזעיקו אותם למשימה. ביום הפעולה ("עולים על טירה"), כבר בתחילת התנועה של הכוח, השמיטו את עמיצור ברתק על גג בית מגורים בשולי רמת הכובש, גג ששלט על מסלול התנועה של החברה לכיוון טירה. אפשר היה לראות בברור מהגג את הכרמים פרוסים מלמטה וביניהם משוכות שיחי צבר שתחמו את החלקות השונות. טווח הראיה היה רק עד גבעה נישאת במרחק של כ 700 עד 800 מ' מהעמדה. השעה הייתה שעת בוקר (10 בערך) ובעמדה הושאר גם "מספר 2" שלו אברמל'ה שטיינברג. היה גם לוחם שלישי (מנחם יעבץ או יצחק סגל) וכולם ישבו וטענו כדורים לשרשרת הבד של ה"ויקרס" היות ושרשרת ה"שוורצלוזה" (בד עם ברזל) הייתה רקובה. קיבלו הסבר מהיר על הגזרה תוך שהם צופים בחברה שלהם (כוח בסדר גודל של פלוגה) נעים לכיוון טירה ונעלמים מעבר לאותה גבעה. בנוסף לכוח הרגלי, היה גם כוח רכוב על ג'יפים, כשלושה ארבעה במספר (נהג אחד מהם היה יעקב ג'ק לין מחדרה). הרתק לא ירה כלל בשלב הזה מכיוון שבמיקומו לא היה אפקטיבי.

זמן לא רב לאחר מכן נשמעו יריות (ככל הנראה בהתקלות הראשונה של הכוח בפאתי הכפר). המראה הראשון שהיו עדים לו לאחר מכן היה הג'יפים של כוחותינו נמלטים כמו "משוגעים" לכיוון רמת הכובש תוך שהם מזגזגים בין שורות הגפנים ושיחי הצבר. עמיצור זוכר שאמר לאברמל'ה שטיינברג "ראה, יש להם מקלעים על הג'יפים אז מדוע הם בורחים ?" אבל זמן קצר לאחר מכן נתגלה לעיניהם גם כוח הרגלים שלנו כשלוחמיו נסים על נפשם בפניקה איומה ושני משוריינים של הלגיון (או צבא ההצלה) מזנבים בהם. עמיצור ואברמל'ה ירו מהעמדה שעל הגג "כמו משוגעים" אבל לא היו כדורים חודרי שריון כך שהירי על המשוריינים היה חסר תוחלת. הירי גם לא מנע את התקדמות המשוריינים אבל הללו נעצרו מסיבה לא ברורה כ 40 מ' מגדר הקיבוץ ! לו רצו בכך, אומר עמיצור, היו יכולים ללא קושי להיכנס למשק ולעשות בו שמות. ברגעים הללו, הוא מוסיף, כשהמשוריינים עמדו ללא נוע בכניסה לקבוץ,

ניתן היה בנקל לפגוע בהם ולחסלם לו רק היה נשק אנטי-טנקי בעמדה ....  בקבוץ עצמו החל פינוי מיידי וחפוז של הילדים !

בשלב הזה, פגז שנורה מאחד המשוריינים פגע במגדל המים של הקבוץ וסילון מים החל קולח ממנו. פגז שני נורה לעבר העמדה ופגע ישירות באברמל'ה. שניה אחת קודם לכן, אברמל'ה ניגש לעמיצור ואמר שכואבות לו האצבעות מלטעון כדורים ללא הפסק לשרשרת המקלע והוא מבקש להתחלף עימו לזמן מה בעמדת "מספר 1" ובאותו רגע ששטיינברג נכנס לעמדה, הוא חטף ישירות את הפגז. הפגז פגע בעמדה, חדר אותה נכנס באברמל'ה ועבר לצידה השני של העמדה. זה היה ככל הנראה פגז חודר שריון ולא נפיץ אחרת לא היה נשאר שם זכר מאף אחד. עמיצור היה לצידו של אברמל'ה ולא מאחוריו ולכן ניצל. אברמל'ה עוד הספיק לומר מילים אחרונות "תמסרו לאחותי בקבוץ ...." ולא יסף.

גם הלוחם השלישי שהיה בעמדה ניצל וקפץ ממנה. עמיצור דימם מפגיעת רסיסי בלוקים והגיע בריצה למרפאה. כשחזר כבר הורידו את אברמל'ה אבל המשוריינים, לא יאומן, עוד היו שם ! עמיצור הוריד את ה"שוורצלוזה" מהעמדה, הצליח לישר את ידית הנעילה שלו שנפגעה והתכופפה והמשיך לירות עוד מספר דקות עד שהמשוריינים הסתובבו בנחת ועזבו.

כל הסיפור נגמר כשעתיים לאחר שהחל והחברה פונו מרמת הכובש עוד באותו לילה.

הפרטים אודות הקרב (וכן אודות קרבות וארועים נוספים) נמסרו לי על ידי עמיצור בסדרה של פגישות עימו בביתו שבבנימינה במהלך שנת 2013.

אפרים רחמן

 

אפרים בן פרדס חנה (יליד 1929) וחבר "הגנה" טרם גיוסו. בגדוד היה קשר של המ"פ יהושע בדיחי והשתתף לצידו בשני הקרבות, הן זה של ה 14 במאי והן זה של ה 30 בו. אפרים גם היה הקשר של בדיחי והיה סמוך אליו כשהלה נהרג בהפגזת-נגד ארטילרית קטלנית בשעות אחה"צ שלאחר כיבוש כפר המרצחים "קקון", בחמישי ביוני, אך שבוע ימים לאחר הקרב השני בטירה.

בהתארגנות במחנה כפר סירקין טרם הקרב הראשון בטירה, מינה בדיחי את אפרים לקשר שלו וכך נקשר גורלם בשלושת השבועות האחרונים בחייו של בדיחי. לדברי אפרים, בדיחי היה אדם דבק במטרה ויחד עם זאת הגיוני ומפוכח. ניהול הקרב הראשון בטירה על ידו היה, לדבריו, למופת וסופו היה טרגי שלא באשמתו (עקב כניסת המשוריינים הירדנים לזירה). דוקא הבנתו של בדיחי שאין כל סיכוי ובקשת הנסיגה שלו, היא שהצילה בסופו של דבר את הכח מהשמדה.

מועד הקרב הראשון זכור לאפרים היטב מכיוון שהיה זה יום הקמת המדינה (אחה"צ) וההתרגשות בקרב  החברה היתה עצומה. יצאו לדרך בסביבות השעה 10 בבוקר והכל הלך כשורה בזמן התנועה אל היעד. כשהגיעו לקרבת הכפר, החברה פתחו באש. באיזה שהוא שלב היה אפילו דיווח שהחלה נסיגת התושבים מהכפר וזה היה רגע קריטי. היתה הרגשה שהנה הנה המשימה תושלם בצורה מצוינת כאשר לפתע הופיעו מולם שני משוריינים של הלגיון שיצאו מהכפר והחלו צולפים על הכח. היו נפגעים וההתקפה נעצרה. אפרים זוכר שבדיחי ביקש בקשר אישור לנסיגה תוך שהוא מסביר ש"עולים עלינו משוריינים" וקיבל את האישור. אפרים נשא עימו שני מכשירי קשר – מ.ק. 21 (מכשיר קטן) לקשר עם המחלקות ומ.ק. 20 (מכשיר גדול) לקשר עם המטה. במהלך הנסיגה נפגע לוחם הפלוגה, חברו לכתה של אפרים מפרדס חנה, משה לוי. הוא קיבל כדור בראש, ככל הנראה מהמשוריינים שזינבו אחר הכח הנסוג. לוי פונה למרפאה אבל לא ניתן היה להצילו.

לקראת הקרב השני, החברה היו באמביציה גדולה לתקן ולגמור פעם אחת ולתמיד את סיפור טירה. עשו הכל כדי לצאת לפעולה וממש רבו על הזכות לצאת. היציאה הפעם היתה עם חשכה והיה גם תדרוך לפני כן. וכמו שקורה בד"כ בכפרים הערבים, מקהלת כלבים התחילה להרעיש עולמות ככל שהחברה התקרבו ליעד וזו היתה התרעה לתושבים. החברה שכבו מול הכפר כל הלילה ותותח שלנו שירה לכפר הצית את הגורן והאש חשפה את הכח. אפרים אומר שהיתה תחושה שאיבדנו כליל את גורם ההפתעה. ואכן, בבוקר התחילו לחטוף אש איומה. ככל הנראה הכפר גם קיבל סיוע גדול במהלך הלילה.

כשמפקד הפלוגה יהושע בדיחי כבר לא לידו, אפרים מוצא מסתור תחת חומת שיחי צבר ולידו יוסי אידלשטיין, ישי שיבובסקי ועוד מספר חברים. אידלשטיין קיבל כדור והתחיל לחרחר. אפרים, מכשיר הקשר עדיין בידיו, מקבל הודעה שמשוריין שלנו בדרך אליהם לסיוע בפינוי נפגעים. נהג במשוריין החובש הגדודי אברהם פולני ואפרים עוד הספיק לתת לו הוראות בקשר כיצד להגיע והוא אפילו התקרב אליהם כאשר בשלב מסוים הוא הודיע שהוא חוטף אש קשה ועושה "אחורה פנה". הכפריים הערבים נראו מתקדמים לעברם, דבר שלא היה בקרב הראשון, ואז, אפרים אומר, הלוחמים הבינו ש"כל איש לנפשו" והחלה בריחה טוטלית. אפרים זוכר כיצד הכדורים שרקו סביב תוך שהם מפצחים את כפות הצבר שמעליו. הנסיגה בקרב השני היתה לדבריו קשה וכואבת בהרבה מאשר בקרב הראשון. מצב הרוח שלאחריו היה בשפל והיתה תחושה גדולה של החמצה.

                                                        שמואל בירגר

 

עם שמואל (שמוליק) בירגר, לוחם ומפקד בפלוגה א' של גדוד 31, שוחחתי מספר פעמים באפריל 2014 וזאת לאחר שקיבלתי ממנו וקראתי את החוברת שכתב (בהוצאה עצמית): "יהושע בדיחי ואני", ירושלים, פברואר 2008. שמוליק השתתף רק בקרב הראשון (ביום 14 במאי) ולדבריו, הן בשיחות עימי והן בחוברת שכתב (עמ' 26), "הגדוד כולו נכנס לקשיים, מרותק לקרקע תחת אש, בשטח פתוח ולאור יום" כבר בתחילתו של הקרב ופקודת הנסיגה שהתקבלה לא היתה קשורה כלל להופעת משוריין האויב בזירה. (בחוברת המשוריין אינו מוזכר כלל !). "ראינו את הפלוגות האחרות המנהלות נסיגה בלתי מאורגנת ושלא כהלכה". לאילו "קשיים" הגדוד נקלע אני מקשה, הרי לא היו נפגעים בנפש כלל בשלב הזה של המערכה ? ולשמוליק אין תשובה על כך. בקבוץ רמת הכובש לשם נסוג הכח, נהרג מפליטת כדור של חברו, הלוחם משה לוי מ"המחלקה של מלצר".

 

                                                          אברהם רווח

אברהם, איש "מחלקת הנוטרים" שפורקה עם עזיבת הבריטים סמוך לקום המדינה ולוחמיה פוזרו בגדודי "אלכסנדרוני". לוחמי המחלקה, אברהם אומר, היו חבורה מאומנת ומגובשת כהלכה ובעלת ניסיון קרבי, מצוידת בנשק, תחמושת ומדים ראויים ובמקום לשמור עליהם כיחידה אחת, פרקו אותה ופזרו את הלוחמים בין הגדודים השונים של החטיבה כאמור. הרס"פ טיבי גרוסמן מגד' 31 היה זה שקיבלם לראשונה והוא עשה את הצעד הזה מטעמי יוקרה אישית ומשחקי שליטה ותו לו. אברהם שובץ בגדוד 31 כרובאי בפלוגה של שאול רמתי (רוזנברג).

רמתי היה קצין יהודי ממוצא פולני שהתחנך באנגליה ושרת בצבא הבריטי במלחמת העולם בגדוד ה"היילנדרס" – רג'ימנט חיל הרגלים של הדיוויזיה הסקוטית. עלה ארצה עטור תהילה עם מתנדבי חו"ל בתחילת חודש מאי 48 (י.ע.).

רמתי, אברהם אומר, היה אדם "משכמו ומעלה, לוחם נועז וקר רוח, שנתן פקודותיו בצורה ברורה ומבוקרת והשרה הרבה ביטחון בלוחמיו בקרב". הקרב הראשון שלו, מסתבר, היה הקרב בטירה ביום הקמת המדינה (14 במאי) ורמתי (עפ"י חישוב פשוט) היה אז בארץ לכל היותר שבועיים ימים.

תנועת הכוחות מרמת הכובש לטירה התנהלה בשעות הבוקר. הגיעו לפאתי הכפר ללא תקלות וראו את בתיו "מול העיניים". שאול רמתי ייצב את הפלוגה בעמדות מול הכפר כשנפתחה לעברם אש כבדה מתוכו. אחד החברה מ"מחלקת הנוטרים", בחור בשם (זאב ?) גוטמן שהיה צלף מעולה, אמר לאברהם שהוא חייב "להוריד" צלף ערבי שירה מולם. צלפים ערבים היו ממוקמים גם על צמרות עצים, אומר אברהם, והם נלחמו כהלכה. מהמסתור בו שכב, אברהם הרים כובע פלדה על קצה מקל וכשנפתחה אש לעברו, גוטמן מצא את ההזדמנות, ירה והרג את אותו צלף. פקודת הנסיגה התקבלה ממש לפני הפריצה לכפר. הנסיגה עצמה, אברהם אומר, היתה מבוהלת כש"כל אחד נס לנפשו". משוריין של הליגיון זינב בהם. בדרך, כשהיו צריכים לדלג מעל משוכות טורי גפנים, מעד ונפצע לידו אחד הלוחמים. הוא שבר את פרק ידו וצרח מכאב. אברהם סחב אותו כל הדרך לרמת הכובש. לוחם נוסף חטף כדור בצואר וקילוחי דם זרמו ממנו. הוא פונה וככל הנראה ניצל. כשהגיעו לרמת הכובש, אברהם ראה את מגדל המים של הקבוץ שחטף פגיעה ישירה מהמשוריין וקילוחי מים נשפכים ממנו. המשוריין עמד כ 300 מטר מגדר הקבוץ ומידי פעם ירה צרורות. בלילה נקראו אברהם וכמה מחבריו לאבטח חבלנים שמקשו את דרך הגישה לקיבוץ.

לאחר הקרב נשלח אברהם לקורס (מזורז) מקלעים בינוניים במחנה "דורה" ובסיומו הוצב בפלוגה המסייעת של גדוד 33.

נפגשתי עם אברהם רווח פעמים רבות במהלך שנת 2013 ו 2014 בביתו שבגבעתיים עת מסר לי מידע רב חשיבות וזה בתוכו.

 

משה ברידא

משה, סמל מחלקה אצל המ"מ צביקה לדרמן בגדוד 33, מסר לי עדות קצרה זו, כחלק מעדות רחבת הקף על חלקו בקרבות מלחמת השחרור, במהלך פגישות רבות בביתו שבתל אביב בשנת 2012. משה נפטר בראשית 2013.

"ימים מספר לאחר הקרב על טירה במבצע "מדינה" (13 במאי 48), הוא נשלח עם כוח על גבי משוריין, בפיקודו של לדרמן, לנסות לחלץ הרוגים שהושארו בשטח לאחר הקרב ! משה מספר כי הכוח יצא מרמת הכובש, הגיע לשטח, שם הוא עצמו ירד מהמשוריין וחיפה על הכוח עם מקלע הברן שלו. הכוח הצליח לחלץ 2-3 הרוגים שלנו שהועלו על המשוריין וכך חזרו לרמת הכובש".