ניר דוד תל עמל 4

ניר דוד - תל עמל

עדותם של אברהם ואסתר נשר ז"ל, הוא אדלרשטיין מהבית, היא פוטשניק-גוטליב. העדויות כאן הינן המשך עדויותיהם (בכתב) על תקופת "בית אבא" וקן "השומר הצעיר", שלו בטרנופול ושלה בוינה, תקופת ההכשרה בוינה ועד עלייתם ארצה.

אברהם:

הבאתי מזוודות עם חליפות ובגדים שונים שקיבלתי בוינה ומסרתי הכל למחסן הבגדים שהיה במקום בו נמצא היום מחסן התערובת. בהמשך היתה סככת הטרקטורים וחביות השמנים ובקצה היה המוסך שבו עבדו ביכו ויעקב רפמן. אחר כך מחסן הבגדים וכל המבנה נשרף ובער היטב בגלל השמנים הרבים. מול המוסך היתה המסגריה – כיום, הכל בו. המבנה הראשון של הלול שימש כחדר אוכל ואליו היה מחובר צריף המטבח ומחסן הפרודוקטים. קירות הלול היו מבטונדה ואילו הגג מפח ולמטה אשנבים קטנים לאוורור לעופות. בפנים היו שלחנות ארוכים, כלי האוכל היו מפח. היו אז בקיבוץ בני עירי – מונדק, מוניו קלארה ועוד. הכרתי את רוב הגליצאים רק ששנים הייתי מנותק מהם בהיותי בוינה. גרתי בחדר גדול בצריף עם עוד שניים, בחורים עם בחורות ביחד. בתוך החדר היה שולחן רעוע ובתור כיסא שימש פח מכוסה ותפור ביוטה עם שק, מיטות ברזל עם מזרן קש וכמובן כילה נגד יתושי הקדחת. עד שבאתי היה שיתוף בשעונים ואז אלק הרשלג ואני עשינו "מהפיכה", אמרנו לא ! וסירבנו למסור את השעונים. המקלחת מבטון כבר עמדה אבל גרו בה חברי גרעינים שבאו אלינו להכשרה ואילו אנו התרחצנו בצריף שהיה מעל האסי. פעם ביום חמסין קשה לקחתי את יאיר וטבלתי אותו באסי כדי קצת לצנן אותו. ברצפת המקלחת היה חור ודרכו טבלנו את הילדים. שנים סבלתי בעיניים מחול שחדר לכל פינה ובמיוחד אחר הצהרים כי העצים שיעצרו את החול טרם גדלו. הרבה זמן הרכבתי משקפי שמש. בהתחלה עבדתי עפ פריץ ח. בחשמל. עד אז לא היה חשמל והשתמשו במנורות נפט ורק לאחר מכן התחלנו להעמיד את העמודים הראשונים ולעשות אינסטלציה בתוך החדרים. כאשר רציתי בערב לכתוב לאור מנורת הנפט, נאלצתי לסגור את כל החלונות ואפשר היה אז להחנק מהחום ואם פתחתי אותם, המנורה כבתה. הרצפה לא היתה מרוצפת ושמנו עליה שקים. נהגנו להרטיב אותם עת שכבנו לנוח בצהרים כדי לצנן קצת את הגוף והתוצאה היום היא כאבי גב לרבים מאיתנו. את קו החשמל הראשון חפרנו והעמדנו בעצמנו עד לבית הקומותיים, הכל בידינו, בטוריות ואתים. בצריפים התקנו את האינסטלציה על הקירות אבל שקעים טרם עשינו כי קומקומים חשמליים עוד לא היו. במטבח עוד השתמשו בפרימוסים לבישול. מכיוון ולידינו גרו בדואים באוהלים, התקנו להם ליד שער הקיבוץ ברז מים לשימושם כאשר באו לבקרנו. מדי פעם היו גם סכסוכים ומריבות איתם. הם נהגו למתוח את חבלי האוהלים שלהם למרחקים גדולים ופעם אברהם יפה בזמן החריש קרע את החבלים שלהם והלכו מכות משני הצדדים. בזמן המאורעות הבדואים שלידנו לא עשו בעיות אבל באו ערבים מפקוע שהתנכלו לנו וגנבו מכל הבא לידם. בחשמל לא היתה אז הרבה עבודה ועבדתי במספוא יחד עם לילה, אריה ט. ואהרן י. קצרנו בחרמשים או במגלים וסיפקנו ירק לרפת. במחנה גדעון מעל לשדה נחום ישב חיל הספר הבריטי והם קנו אצלנו מספוא לסוסים שלהם. הם באו ובעצמם העמיסו כפי הצורך ושלמו טוב. היתר סופק לרפת. גידלנו גם תירס לירק ואהרן ש. ואני קצרנו במגלים ושברנו לנו היטב את הגב בעבודה הזאת. למרות החום הכבד בצהרים, נאלצנו לעבוד בלי הפסקה כי לא היה מי שיקח את ילדינו, והלוא סבים וסבתות לא היו אז ....

 

אסתר הגיעה לקיבוץ שמונה חודשים אחרי ואז קיבלנו חדר משפחתי ב"רכבת" אבל תמיד הוסיפו לנו "פרימוס". פעם, בחוזרי מהשמירה בלילה, הלכתי בבוץ כבד לכיוון הצריף ומרוב חושך ובוץ כמעט ונפלתי לאסי. אחר כך העבירו אותנו לחדר קטן על יד המרפאה, שם גרו קודם חברי מסילות שהתארחו אצלנו עד עלותם על הקרקע. אני זוכר היטב את ההרעלה ההמונית שהיתה בליל הסדר: רכשנו גבינה מבית השיטה שכנראה היתה מקולקלת כי במקום מלח שמו בה סודה קאוסטיק. אסתר ואני במקרה לא אוכלים גבינות וכך לא סבלנו מההרעלה. מכיוון וגרנו ליד המרפאה, שמענו פתאום לידה צעקות, בכי ויללות. מול המרפאה היתה שדירת קיקיון וכולם רצו לשם לעשות את צרכיהם כי לא יכלו להחזיק מעמד ולהגיע למקום אחר. כולם הקיאו ושלשלו וזה היה ליל סדר שמח.

בשנת 1940 התחלנו לבנות את חדר האוכל הקבוע. מפאת גודלו יכלו טרקטורים בתוכו להדק את האדמה והמילוי כתשתית לריצוף. והנה בא לחנות אצלנו הצבא האנגלי וחרדנו שירצו לתפוס את חדר האוכל. נכנסנו מהר לתוכו וערכנו בו את ליל הסדר הבא. הצבא לקח את כל הצריפים שלנו עבור הקצינים ולנו נתנו תמורתם אוהלים. היחסים עם הצבא האנגלי היו טובים מאוד ובעצם ישיבתם במחנה שלנו, הקלו עלינו בביטחון והשמירה. היו להם פרשים והרבה סוסים ופעם בהיותם בטבריה, ערבים גנבו את נשקם. מאז חיברו את הנשק אל הסוסים. במכלאות הסוסים אצלנו הם הקימו שקתות. בצריף הגדול הקימו חדר אוכל וכל ערב קיימו הצגת סרט לחיילים וגם חברינו יכלו להיכנס ללא תשלום. התעוררה בעיה שהחברים לא באו לשיחות הקיבוץ אלא הלכו לראות סרטים. המצב הגיע עד כדי כך שמזכיר הקיבוץ עמד ליד הכניסה לסרט ורצה לכוון את החברים לשיחה אבל הדבר לא עזר. בשקם שלהם יכולנו לקנות משקאות קלים שונים וכן לא מעט נהנינו מכל סוגי חומרים לבניה כמו עצים ולבנים שהיו להם בשפע וללא חשבון. בדרך כלל הם לא גנבו אצלנו אבל ליתר ביטחון סגרנו בלילה את הלולים נגד סחיבות על ידי החיילים. באותו זמן חליתי וקדחתי כמעט שנה שלימה והייתי חלש מאד. אז כבר היו כדורים במקום חינין וכל פעם כדורים יותר יעילים. המצב הכללי במשק היה אז באופן יחסי די טוב. הבריטים היו קונים וספקים גדולים ואפשר היה להשיג בארץ הכל. ובכל זאת, רובנו שתינו תה או קפה מציקוריה. את שתיית הקפה הכניסו אנשי מערב ארופה בארץ. המתיחות בין הגליצאים והארץ ישראלים כבר היתה נחלת העבר. כאשר אני הגעתי לקיבוץ עדיין גרו מספר חברים ב"חומה ומגדל". השמירה בלילה היתה נטל כבד מאוד כי שמרו בכשמונה עמדות מבטון ועל גג בית הקומותיים שבו היה זרקור. בנוסף לכל זה היתה שמירה אזרחית החל מלפנות ערב ועד בוא שומרי הלילה. הבחורות שמרו בעיקר בשמירה אזרחית וברובי ציד.

פעם כשעבדתי בעמדת "צבי בהיר" התחלתי להרגיש רע מאוד. רופא במקום לא היה לנו, רק האחות יונה. התרחצתי מהר באסי והלכתי למרפאה. לאחר בדיקה היא טלפנה לרופא (ד"ר מישקובסקי) שגר בעין חרוד זה כבר היה בלילה, הכביש משובש ורק עם סולינג והרופא אמר לה שהיא תחליט לבד מה יש לי. אז היא החליטה שיש לי אפנדיציט. נהג המשאית אז היה אשר קושיצקי והאוטו קפץ על הכביש הזה ואני כל הזמן החזקתי את הבטן. הגעתי לעפולה והרופא השכיב אותי בפרוזדור. ידי קרות ושחורות מלכלוך וקודם כל הכניסו אותי למים חמים. לאסתר לא נתנו לנסוע איתי. נתחו אותי עוד באותו לילה וזה הציל את חיי, אחרת האפנדיציט היה מתפוצץ. למחרת בבוקר הגיעה אסתר מבלי לדעת שבלילה נתחו אותי. באותו לילה היתה ההתקפה הקשה על טירת צבי ויונה ספרה לי שהיו פצועים קשים ואחד שהחזיקה בידיה מת. מכיוון ואני רגיש לפלסטרים, שמו לי תחבושת מיוחדת על הפצע הפתוח. לאחר 8-10 ימים חזרתי הביתה והעבירו אותי לגור בחדרון שליד המרפאה. הרופא היה יקי מגרמניה ולאחר שבדק אותי אמר: "אתה יכול ללכת לכל הרוחות" (והתכוון "לכל הארוחות"....). נדהמתי אבל ראיתי שיונה פרצה בצחוק ואז הבנתי. לחדר האוכל, שהיה אז בלול, בקושי יכולתי להגיע.

לאחר פרוץ המלחמה עוד עמדתי בקשר מכתבים עם הורי ואחותי הצעירה דרך הצבא האדום. אחר כך קיבלתי מכתב מאמא מעיר הגבול הרוסי והבנתי שהעבירו אותם לרוסיה ויותר לא קיבלתי כל ידיעה מהם. רק קיבלתי עוד מכתב מאחותי שעבדה כשליחה במשרד, כי היא נופלת מהרגליים מרוב התרוצצות בין המשרדים השונים. לבסוף כולם נספו. בת עירי שגרה בחיפה ועוד קרובי משפחה שלה הסתתרו בזמן המלחמה אצל גוי אחד תמורת תשלום והוא גם הביא להם אוכל. כך הם הסתתרו עד שהגיעו הרוסים ואישה זו ספרה לי איך הושמדו יהודי העיר . כל זה מסופר בספר הזיכרון לטרנופול.

בני יאיר נולד ב 1941 והמשטר שהנהיגו המטפלות בבית הילדים היה אז חריף וקפדני מאוד: להורים לא נתנו אפילו להתקרב לבית הילדים בזמן העבודה. בזמן מחלה של הילד, ההורים ישבו על ידו בהסתר. הילד בא להורים לחדר ריק מצעצועים ובחורף היה בו בו קר מאוד. רק למעטים היו פתיליות או פרימוסים. פעם מיכל נפלה על הפתילייה ונכוותה בכל היד. למזלנו היה קר בחוץ ורצנו איתה מהר למרפאה ליונה שטפלה בה והיא החלימה. פעם אחרת יאיר נפל מעגלה גבוהה רתומה לטרקטור עם הפנים על חצץ ונפצע בפניו. נהגו לעשות לילדים ימי הולדת.

המצב הכלכלי היה לעיתים טוב ולעיתים לא כל כך וזה היה תלוי בהרבה בגזבר. היה גזבר שתמיד טען שאין לו כסף ואילו אחר טען להיפך. בט"ו בשבט יצאנו לנטוע עצים ליד הג'מעין ויש לנו תמונה שאסתר עומדת ומחבקת שתיל רך. זכורני כאשר עשו את המדרכות הראשונות. בימי גשם השבילים היו כמו אמבטיית בוץ כי מה שדרכו יותר, הבוץ היה חלק יותר ויותר. ערכנו גיוס ויצקנו את המדרכות הראשונות מחדר האוכל לאורך השדירה עד לבית הגדול ואחר כך המשכנו מסביב לפארק. את היסודות והקירות של חדר האוכל עשינו לבד ועבדנו עד מאוחר בלילה ביציקת הקירות. אסור היה להפסיק את היציקה באמצע שמא יהיו אחר כך סדקים בבטון. בלילה היתה סערה והפילה חלק מן התבניות. חברינו ידעו את מלאכת הבנין כי הלוא עבדו מקודם בקבוצות בנין בעבודות חוץ. הבטון בבית הקומותיים היה כה חזק וכאשר היינו צריכים לחצוב בו לשם אינסטלציית חשמל, עבדנו עבודת פרך. קירות הבטון האלה שמשו אותנו מאוחר יותר כמגן נגד חדירת כדורים של האויב.

כאשר השתכן הצבא הבריטי במחנה שלנו ומסרנו להם את הצריפים, האהלים לא הספיקו וגרנו שתי משפחות בחדר אחד בבית הגדול. רכושנו היה דל ולכן המקום הספיק. אני ישנתי במרפסת ואת שעון היד שלי גנבו לי בלילה. החדרים ואפילו מחסן הבגדים היו פתוחים והיה ויכוח גדול אם לסגור אותו בלילות. כאשר פרצה השריפה במחסן הבגדים לילה אחד, הוזעקו כל החברים ורצו לפחות להוציא מקרבת מקום את הטרקטורים אבל לא מצאו את המפתחות. ניסו להוציאם בדחיפה אבל טרקטור על שרשראות אינו זז ועל ידו היו שמנים שונים שבערו כמעט יומיים. מכבי אש לא היו וכיבינו בדליים. השריפה היתה בליל שישי כאשר מחסן הבגדים טרם הספיק לחלק את החבילות ולמחרת היום לא היה מה ללבוש. את החליפה היפה שאני הבאתי קיבל הגזבר של אז, אייזיק בר, ויותר לא ראיתי אותה. היום, כאשר מספרים על כך לצעירים, הם לא תופסים ולא מבינים זאת.

עבדתי שנים טובות במספוא ורק בעת הצורך הצטרפתי לפריץ לעזרה. לא היה הרבה מה לעשות בחשמל שהרי כלים ומכשירי חשמל לא היו ובעיקר עסקנו בהתקנת חשמל בבתים החדשים. במספוא קיבלתי כאבי גב והמשכתי לחלות בקדחת. לאחר "מועצת הקומקומים" של הקיבוץ הארצי שהתקיימה אצלנו בשדירת הפיקוסים, החלו להביא לתיקונים קומקומים חשמליים והתקנו שקעים בכל החדרים. אבל הקיבוץ לא חילק לעת עתה קומקומים לחברים ואלה רכשו אותם ביוזמתם. לאחר שפריץ עזב, נשארתי לבד בחשמלייה והיה לי קשה מאוד. עד היום אינני יכול לשכוח את יחס הקיבוץ לצרכים הטכניים המינימליים של צורכי החשמל כדי שנוכל להתקדם. הדבר הגיע עד כדי כך שנאלצתי להזמין מהנדס מטעם הקיבוץ הארצי כדי שיסביר למזכירות ולשלה קלס המזכיר כי אם מותחים חוטי חשמל דקים, צריכת החשמל היא יותר גדולה ויקרה, או אם למשל, בקצה אחד של הקיבוץ מפעילים קומקומים חשמליים, בקצה השני לא יכולים אפילו להדליק מנורה. לא היתה הבנה מינימלית לדברים אלה ורק לאחר שהמזכיר שמע את ההסבר מפי המהנדס, הוא אמר: למה לא אמרת לי שהדבר הזה גורם הפסד כספי ? כאשר סבא קוהל הביא את מכונות הנגרות החשמליות שלו לקיבוץ, התחלנו להתקין חשמל בנגריה. המנועים של סבא קוהל היו משנת 1903 וישנים מאוד. את מבנה החשמלייה הגדולה והיפה הקים בן בהיותו גזבר. קודם היה לי חדרון קטן ואחר כך, במוסך של ביכו, היה לי ארון עץ ופינה שלי. שוב לא היתה עבודה אלא תיקון קומקומים אבל אז החלו להופיע המגהצים הראשונים. אחר כך החשמלייה עברה לבית האדום של המאפייה ומשם למבנה של היום, וכל אותו זמן מרחיבים אותה. המעניין שלצעירים יש תפיסה וכושר טכני רב אבל לא רוצים ללמוד ולעבוד בחשמלאות. אפילו את בני יאיר לא יכולתי לשכנע שיעבוד בחשמל כי לא רצה שיגידו שיש לו פרוטקציה אצל אבא שלו. מדי שנה פניתי למוסדות הקיבוץ וביקשתי לשלוח מישהו ללמוד אך ללא הועיל. רק עם בואו של גד פירני לקיבוץ הוא התווסף לחשמלייה. עד אז קיבלתי מדי פעם עזרה, כגון הגיס של מנקה שגר ועבד אצלנו ואחר כך קרוב משפחה של יעקב ארזי שהגיע ארצה אחרי השואה ולבסוף הצטרף אלי נורברט.

הקרנת סרטים: עד שנת 1945 היה בא אדם מבחוץ עם מכונה והקרין סרטים בתשלום. אז החלו קיבוצים שונים לרכוש מכונות הסרטה וגם אצלנו החלו לדבר על רכישת מכונה. נדמה לי שאז נסע שלמה גור לאמריקה ושמואל פרליבטר החל לטפל בזה במרץ. הוא דאג למימון והמכונה הראשונה הגיעה. כ 17 שנה הייתי המסריט היחידי ורק אחר כך הצטרף לכך גם נורברט והסרטנו בחדר האוכל כי מקום מתאים אחר לא היה לנו. סידרנו בחדר האוכל בד לבן שמדי פעם הורם והורד. תמיד היה צפוף והיה צורך לתפוס מקומות עוד בטרם סיימנו את ארוחת הערב. מכונת ההסרטה היתה של 16 מ"מ.

 

אסתר:

לקיבוץ הגעתי כאשר "החומה והמגדל" עדיין עמדו וגרנו בדירות שמידי פעם התפנו זמנית. כל פעם עברנו לחדר אחר אבל למעשה, לא היה מה להעביר, פרט לוילון של הארון ופח ריק לישיבה. לבסוף קיבלנו חדר ב"רכבת". באופן כללי הרגשתי טוב אבל בעבודה היה לי קשה: יום שלם בחום הלוהט בגן הירק או במכבסה בידיים. לאחר זמן נעשיתי אחראית לכביסת בגדי הילדים. פנקה (צפורה גורן) ונעמי (היבשמן / דונר) עזרו לי הרבה מאוד בתקופה הראשונה ומהר מאוד נקלטתי ונכנסתי לחיים החברתיים. מאורעות הדמים היו בעיצומם, נפלו קורבנות והיה מתח רב. אבל רציתי להיות בקיבוץ ועד היום אני שלמה שהדרך שבחרתי בה היא הנכונה ואני ממשיכה בה מתוך בחירה חופשית וגם אם היו אכזבות, החיים הם יפים כאן.

תפקידי הראשון היה ועדת אורחים (מיטות). אם אורח בא למישהו לא היה מקום להלין אותו בחדרו הקטן והוועדה דאגה לו למקום לינה. יש לציין שזה היה סידור חברי מאוד בתנאים של אז. תפקידי השני היה ועדת הפטיפון היחידי שהיה בחדר הקריאה ורק חברי הוועדה היו מורשים לסובב את הידית ולשים תקליט. זו היתה ועדה מכובדת כי תרבות המוזיקה היתה מאוד מפותחת בימים ההם. הרדיו היחידי שהיה עמד בחדר האוכל וכל ערב התאספו רוב החברים בחדר האוכל לשמוע חדשות, בעיקר מחזית המלחמה העולמית. ה"יחד" היה אז מובן מאליו וכצעירים היה לנו חזון גדול לעתיד. לקיבוץ קראו "נקודה" כי כאלו יקומו רבות אחרינו. בעלותנו על מגדל המים הראינו לכולם את ה"נקודה" ואיפה יעמוד כל דבר לפי התכנית. לא תיארנו לנו שכה מהר נתפתח ונגדל. הרבה תכונות זעיר-בורגניות זרקנו מעלינו אז ורצינו להינתק ככל שניתן מהחברה שבחוץ אבל במרוצת הזמן וצמיחת דור הילדים התחלנו לאט לאט להיסחף עם הזרם הכללי. רמת החיים והשפע שבאו עם הקמת המדינה ולאחריה, שינו בהרבה את פני הקיבוץ. חשבנו לתומנו שתמיד נישאר צעירים ומהפכנים כמיקודם אבל התבגרנו עם הזמן וכל אחד החל לדאוג יותר לפינה הפרטית שלו וה"יחד" התערער. כמובן שהיינו יותר מידי אוטופיסטים ולא יכולנו לשער איך הדברים יתפתחו. הקיבוץ גדל ונעשה רב-גילי, הדורות הצעירים הכניסו גוון חדש לחיינו ואיתם בעיות חדשות אבל הדרך הקיבוצית נשארה איתנה והקיבוץ ישאר קעבוץ, גם אם ישתנה במובנים מסויימים. לכן אני שלמה עם בחירתי והליכתי לקיבוץ.