נמל יפו, שער הכניסה לארץ ישראל 19א

כותב שמואל אביצור בספרו המצוין "נמל יפו בגאותו ובשקיעתו, 1865-1965", הוצאת "מלוא", מהדורת מכון אבשלום והחוג לידיעת הארץ באוניברסיטה תל אביב, ספטמבר 1972 (ההדגשות בגוף הטקסט, שלי):

(בעמ' 113) בתקופת בניינה של מסילת הברזל יפו-ירושלים (בשנים 1890-1892) נבנתה סוללה זמנית (למעשה מעין מזח) מן הקצה הצפוני של הנמל לתוך הים ועליה הונחו פסי רכבת. בצורה זו הצליחו להביא, ולא בלי קשיים, את הציוד הכבד – קטרים וקרונות. מסילה זו היתה צרה כמו כל קו מסילת הברזל לירושלים (100 ס"מ, כאמור בהמשך, בעמ' 136) ופסיה נתמשכו מן הנמל עד לתחנת הרכבת. סוללה זו נשטפה על ידי גלי הים ביום סערה שכיח, עוד בראשית בניינה, נבנתה מחדש אולם כעבור זמן נהרסה שוב.

(בעמ' 128-29) במהלך שנת 1915 שותק הנמל לחלוטין .... (אולם) בדבר אחד זכה הנמל בימי המלחמה, אם כי ההנאה ממנו באה רק עם בוא השלום וחידוש העבודה בו. לפי פקודתו של חסן בק, מושלה הצבאי של העיר, פרצו דרך רחבה אל פתחו הצפוני של הנמל. לפני פריצת דרך זו הוליכה אל הנמל סמטה צרה שיצאה מסביבות המסגד הגדול (מחמודיה, מול מגדל השעון) ורק הולכי רגל, וגמלים בקושי, יכלו לנוע בה. חסן בק ריכז כוח עבודה רב מבין האסירים, רובם עריקים שנלכדו, ולפי פקודתו הרסו את השווקים שהיו בנויים על אדמת הוואקף ותוך לילה אחד יצרו דרך שדרכה יכלו לעבור גם עגלות.

(בעמ' 136-139) בימי מלחמת העולם הראשונה, עם הצטרפות תורכיה ללוחמה לצד מעצמות המרכז, הסירו השלטונות הצבאיים את פסי מסילת הברזל יפו-ירושלים בקטע שבין יפו ללוד. מעשה זה לא השפיע על תנועת הסחורות בנמל, באשר ממילא היה סגור ולא פעל כלל.

עם הכיבוש הבריטי, כשהחזית היתה קרובה מאד (לאורך הירקון), הותקנה מסילת ברזל צרה מאד (ברוחב 60 ס"מ) ללוד (במקום 100 ס"מ שהיה הרוחב בין בפסים בקו יפו-ירושלים). אלא שתחילתה של מסילה זו לא היתה בתחנת הרכבת של יפו כי אם ברציף הנמל. מטענים שנועדו לצרכי הצבא הבריטי נפרקו מהאניות לסירות המשא של הנמל ומהן הוטענו על הקרונות, וליתר דיוק הקרוניות, של מסילת ברזל זעירה זו .... מסילה זו שימשה כקשר תקין יחיד בין יפו ונמלה לבין לוד, וממנה לכל רשת מסילות הברזל בארץ .... היא שימשה לא רק להעברת מטענים אלא גם להובלת נוסעים. תמורת 4 או 5 גרושים מצריים ניתן היה להתישב בתוך קרונית בנמלה של יפו או בתחנת הרכבת שבעיר, ולנסוע עד לוד, שם עברו לרכבת "אמיתית" בהתאם למטרת הנסיעה .... (ואולם) תוך זמן לא רב בוטלו כל מסילות הברזל הזמניות לקווי החזית ופסיהן הוסרו. רק קו המסילה הצרה של נמל יפו נשאר והמשיך לפעול, אלא שכעת היה זה קו קצר מאד – מהנמל לתחנת הרכבת בלבד. מן הראוי להזכיר שוב כי רכבת זעירה כזאת כבר פעלה פעם – בזמן בנייתו של קו הרכבת יפו-ירושלים.

רכבת זעירה זו, "דקוביל" שמה, המשיכה למלא את תפקידה ושרתה את הנמל כעשר שנים, כולל שירותה בתקופת המלחמה. התושבים כינו אותה "טרזינה", שיבוש שמו של מהנדס בשם דראזין שפיתח במאה הקודמת כלי רכב הנע על פסים והיה מונע ביד באמצעות מנופים וגלגלי שיניים. כלי רכב זה שימש זמן רב לעבודות עזר שונות בתחנות רכבת עד שהוחלף בהדרגה בקרוניות מנוע וכאן הוא נתגלגל ל"רכבת הנמל" של יפו. סחורות לא מועטות הועברו אל הנמל וממנו באמצעות ה"טרזינה" ואולם זו היתה מטרד רציני וסיכנה את תנועתם של הולכי רגל ועגלות. ביחוד בסמטאות הצרות שבכניסה לנמל, שרוחבן הגיע בקושי לשני מטרים, תפסו הקרוניות יותר ממחציתו של רוחב זה וקרו התנגשויות לא מעטות עם גמלים ובעיקר עם עגלות .... במרוצת הזמן נדחקה המסילה הקטנה על ידי מכוניות המשא (תחילה היו אלה בעלות כושר נשיאה של טונה אחת בלבד(, שהלכו וגדלו בממדיהן ובכמותן, עד שלבסוף חוסלה כליל. ואולם, הפסים נשארו עדיין בשולי הרחובות עוד כשנתיים או יותר עד שנעלמו כליל גם הם מנופה העירוני של יפו, שריד אחרון מזכרונות המלחמה.

מידע-נוסף2

נמל יפו, שער הכניסה לארץ ישראל 19

ישן מול חדש, גלויה נוספת בהוצאת F. Engel,…

נמל יפו, שער הכניסה לארץ ישראל 19א

כותב שמואל אביצור בספרו המצוין "נמל יפו בגאותו…
error: Alert: Content selection is disabled!!