סטניסלבוב א טבח הושענא רבה 1

על טבח יהודי סטניסלבוב ביום הושענא רבה, ב 12 באוקטובר 1941, מתוך ספרה (תרגום יוסי עופר) של ג'נט (זאנטה) נסטל בת ישראל ופייגה פלסר, עמודים 12 עד 15. הספר יצא לאור בשנת 2004.

Jeanette Nestel – "There is an Apple in my Freezer"

ג'נט הינה בת 18 בעת ההתרחשויות המתוארות.

"ביום 12 באוקטובר 1941, בדיוק כשהיהודים התכוננו לחגיגות שמחת תורה, עברה השמועה שהגסטפו ואנשי המיליציה האוקראינית על מדיהם הנאציים, נראו סובבים בעיר במשאיות גדולות. יהודים נלקחו מבתיהם כשהחפצים המועטים שהם לוקחים עימם הם רק מה שניתן להחזיקו בידיים וכך הועמסו על משאיות, כביכול לקחתם לעבודה במחנות ריכוז. כולם ארזו את חפציהם היקרים ביותר לשעת הצורך בה יזדקקו לסחור בהם בתמורה לאוכל על מנת לשרוד.

בתי רנטה, אך בת 11 שבועות, בדיוק החלימה ממחלת הצהבת איתה היא נולדה ודאגתי העיקרית הייתה לקחת איתי מספיק חיתולים ובגדים עבורה כדי לשרוד את החורף. לארגון הצרכים האישיים שלי הייתי לחלוטין לא מוכנה. היות שבעלי גויס קודם לכן לצבא הסובייטי הנסוג והייתי מרותקת לבית הורי, לא היו לי הבגדים החיוניים שהשארתי בבית הורי בעלי. הסתובבתי בלית ברירה עם מעיל הבית של אמי שלא תאם את מידתי כלל. עתה, כשהתכוננו לעזוב, ובעטיו של מזג האוויר הקר, מיהרה אמי ונתנה לי מעיל חורף. המעיל היה גדול עלי לפחות בשלוש מידות והשתפל על עקבי. איני יכולה אפילו לתאר את המבטים שהופנו אלי ואת הרגשת ההשפלה שחשתי. מילאתי את עגלת הילדים במצרכי תינוקות שונים והנחתי את רנטה בין הבגדים.

אנו לא גרנו באזור יהודי מובהק ועל כן הנאצים לא הגיעו לקחת אותנו אלא בשעה מאוחרת למדי באותו יום. תחילה הם נכנסו למגורי השכנים היהודים שלנו בקומות הראשונה והשנייה. שמענו אותם צורחים, בוכים ומתחננים. יהודים שהיו איטיים לטעמם של הנאצים האוקראינים או סתם ללא סיבה, ספגו מכות, בעיטות וקללות. אבי צפה בכל המתרחש מאחורי וילון חלון המטבח שלנו כשמשפחה אחת אחרי רעותה עשו את דרכן מטה לחצר הבניין.

אחת מהשכנות הפולניות הטובות שלנו, גברת קמינסקי, ירדה מביתה לחצר כדי להתבונן מקרוב במתרחש. היא הייתה אשתו של קצין פולני לשעבר שאבי סייע לו כספית פעמים רבות בזמן הכיבוש הרוסי (1939-41).  כאשר היא ראתה שהנאצים התכוננו להוליך את כל האנשים שהם תפסו אל הרחוב ולהעמיסם על המשאיות, היא רצה אל אחד מהם ובהצביעה על הדירה שלנו בקומה השלישית קראה "עלו לקומה השלישית, שם מתגורר הצורף היהודי". הנאצים חזרו על עקבותיהם לבניין ואספו אותנו.

הייתי מבועתת. שמעתי את המכות ששכני ספגו ואת זעקותיהם ויכולתי רק לתאר את המכות שאספוג אני לכשאצטרך להוריד את העגלה עם התינוקת מטה. חשבתי לעצמי שהנאצי לבטח ידחף אותי ואת התינוקת מכל המדרגות. כשנשמעו לבסוף הדפיקות בדלת, אבא פתח אותה. מיד עם כניסתו של הנאצי, הסרתי את השעון מעל ידי ונתתיו לו תוך שאני מתחננת בפניו לא להכות אותנו בדרכנו מטה. הוא לקח את השעון ולא הכה אותנו.

כשנכנסנו לחצר הבניין, שכנתנו "הטובה" גב' קמינסקי נכנסה להיסטריה ותוך שהיא ממררת בבכי ודמעות על לחייה החלה צועקת: "אאוו, הם לוקחים את הפלסרים", ישו מריה, רחמו עליהם".

מהחצר יצאנו לרחוב ומשם הובלנו רגלית מספר בלוקים למקום בו המתינו המשאיות. אנשים נוספים כבר חיכו בתוכן והם עזרו לי להרים את העגלה עם רנטה בעוד הורי ואחותי צילה טפסו פנימה גם הם. המשאיות החלו לנוע. הבנו שרומינו מיד כשהמשאיות פנו שמאלה לרחוב בטורגו. זוהי דרך ללא מוצא שסופה בבית הקברות היהודי. פרצנו בבכי. הבנו שלא לוקחים אותנו למחנה ריכוז כי אם לבית הקברות.

אנשים שהתגוררו סמוך יותר לבית הקברות אולצו לעשות את המסלול רגלית וכשחדרה בהם ההכרה מה צפוי להם, החלו נוטשים את מיטלטליהם משני צידי הכביש. תחושת האסון הפכה מוחשית. ההכרה שאנו עומדים למות נשתקעה בנו ואולם אי הטבעיות שבמצב הפכה אותו לבלתי נתפס. שמענו את היריות ככל שהתקרבנו לבית הקברות. רבים התקבצו אל מול השער הסגור. אנשי המיליציה האוקראינית במדיהם השחורים המעוטרים צלבי קרס וכובעיהם עם סמל הגולגולת, פקדו עלינו לרדת מהמשאיות. מוכת אימה, עזבתי הכול מאחור, לקחתי את התינוקת והתקדמתי אל עבר השער.

רבים נוספים הורדו ממשאיות ונדחפו לעברינו עד שהיינו לאלפים. בשלב הזה, הנאצים הסדיסטים, הן האוקראינים והן הגרמנים, פתחו את השער ודחסו את מאסת האנשים דרכו, כמו עדר של חיות. הם קיללו, הכו והשליכו לעברינו אבנים ולבנים בעוד זרם האנשים נדחף פנימה. החלשים והזקנים נפלו ארצה ונרמסו ע"י ההמון המתקדם. האנשים נצטוו להגיע לשולי קבר ההמונים ושם נורו. אחד אחר השני הם צנחו אל תוך הקבר פנימה. היות והנאצים תפסו אותי ומשפחתי בשעה מאוחרת יחסית באותו יום, רבים הקדימו אותנו ואנו מצאנו את עצמנו מרוחקים למדי מהבורות הכרויים כשנכנסנו בשער בית הקברות. באמצעות מגבירי קול, הגרמנים ציוו על כולם להתפשט כשהם מצפים למצוא כסף, תכשיטים, שעונים וחפצי ערך אחרים שהאנשים תפרו אולי לבטנות בגדיהם. אנשי המיליציה האוקראינית פיטרלו סביב כדי לוודא שהפקודות מיושמות ושאיש לא מנסה לברוח.

גשם מעורב בשלג החל לרדת. ערומה וקופאת, הצמדתי אלי את רנטה בכל כוחותיי. נמחצתי ע"י ההמון סביבי ונאלצתי להפוך אותה כשראשה מטה ואני אוחזת ברגליה החשופות מעבר לכתפיי. לא יכולתי לשאת זאת עוד והתחלתי דוחפת קדימה לעבר הבור והרובים הרועמים. לפתע ידו של אבי אחזה בי מאחור ומשכה אותי בשערי. נמחצתי וכמעט נפלתי אולם הוא לא הרפה ואמר: "יהיה לך זמן למות".

היריות, הבכי והתפילות נמשכו. לעיתים, תוך כדי הטבח הזה, היריות פסקו והנס קריגר, מפקד הגסטפו של סטניסלבוב, יצא בהודעה ברמקול. "אספנו אתכם כאן היות והקהילה היהודית לא עמדה במכסת התרומות הנדרשת. אנחנו נותנים לכם עכשיו הזדמנות אחרונה. תנו מיד את כל דברי הערך שאתם נושאים על גופכם ונוציא אתכם לחופשי". אנשים מסרו את כל המעט שעוד נשאר. ואז באה הודעה נוספת. "בגלל שאתם יהודים עלובים רימיתם את הגרמנים, אנחנו נגמור אתכם עכשיו". ההוצאות להורג החלו שוב.

הערב ירד וחשכה החלה עוטה אותנו. האוקראינים והנאצים הגרמנים, עתה שיכורים לחלוטין, הפסיקו את הירי. הם הודיעו ברמקולים שכל מי שנותר בחיים יכול לעזוב. שנים עשר אלף איש נורו למות באותו יום ועכשיו לפתע, כל מי שנשאר, חופשי ללכת.

צילה אחותי ואנכי מצאנו את עצמנו קרוב אחת לשנייה אולם איבדנו כל קשר עין עם הורינו. כיסינו את גופינו הערומים בשמיכות שמצאנו על הארץ והתחלנו עושות את דרכנו חזרה הביתה. חלפנו על פני תושבי העיר הגויים כשתדהמה על פניהם, חלקם המומים מהמראות בעוד שאחרים עוטים ארשת ברורה של סיפוק סדיסטי.

כאשר הגענו לבניין שלנו, הדבר הראשון שעשינו היה לדפוק על דלתה של שכנתנו "הטובה" גברת קמינסקי. באותה עת, אחותי צילה ואנכי לא ידענו עדיין שהיא זו שהסגירה את משפחתנו לידי הנאצים. כשהיא ראתה אותנו הייתה לה הבעה כאילו היא רואה לפניה שתי רוחות רפאים. לתומנו חשבנו שהיא תשמח לראותנו ותציע לנו משהו לאכול אולם במקום, היא פתחה בצרחות והאשימה אותנו בבריחה. למרות ניסיונותינו להסביר כי הניחו לנו ללכת, היא טרקה את הדלת בפנינו.

עלינו לדירתנו שבקומה השלישית ומצאנו את הדלת פתוחה. המקום היה הפוך לחלוטין וניכר שבחלקו נבזז. עדיין במצב של שוק, הפניתי את תשומת לבי לתינוקת שלי אשר, בשל הרטיבות והקור, הראתה רק סימני חיים קלושים. שפשפתי עוד ועוד את גופה הקטן עד שלבסוף השמיעה ציוץ קטן. נתתי לה את שדי ואט אט היא החלה לינוק. בשעה שהינקתי, צילה ואני פשוט ישבנו ובהינו במהפכה שסביבנו.

היינו חייבות לעשות משהו. החלטנו לאסוף קצת בגדים ולברוח ליער. זו הייתה תוכנית בלתי מציאותית לחלוטין שכן באזור היערות היו כפרים אוקראינים לרוב. ידענו שתמיד תרחף מעלינו הסכנה שהכפריים יסגירו אותנו אבל זה הדבר היחיד שיכולנו להעלות על דעתנו באותם רגעים, לברוח ולא חשוב לאן. בעודנו מדברות, שמענו צעדים. צילה יצאה במרוצה לחדר המדרגות וראתה את שכנינו היהודים מהקומה השנייה חוזרים לביתם. גם הם ניצלו מהטבח ושולחו לנפשם. הם הביאו איתם גם את הבשורה הבלתי נתפשת שהורינו ניצלו אף הם וכי זה עתה חלפו על פניהם ברחוב בדרכם הביתה.

כשהורינו נכנסו לדירה, הדבר הראשון שאבי עשה היה לשאת תפילה שכן היה זה יום חג שמחת תורה ובאופן אירוני, גם יום ההולדת שלו. הבטתי לעברו כעל מי שאיבד את שפיותו. אמא חיממה משהו לאכול וכולנו היינו אבודים איש איש עם מחשבותיו. שאלתי את אבא מה לדעתו אנחנו צריכים לעשות עכשיו. הוא הביט בנו, תשוש ומוכה ואמר, "סלחו לי ילדי אבל איני יודע עוד מה לומר לכם, עשו מה שבעיניכם הוא הדבר הנכון".

אפילו לאחר כל הזוועות שחוויתי עד לנקודה זו, זה היה לרגע העצוב ביותר בחיי. באחת נאלצתי להתבגר. הבנתי באותו רגע שאני חייבת להתעשת ולקחת אחריות מלאה על חיי וחיי בתי. בבית בו גדלתי, אבא היה אלוהים. איבדתי באותו רגע לא רק את אבי אלא גם את מורה הדרך שלי. אבי, שאותו אהבתי, כיבדתי ותמיד הסתמכתי על שיפוטו הטוב, לא יכול היה לעזור לי עוד.

חודשיים קודם לכן, אבא הוריד את אחי מונדק מרכבת מלאה פליטים אשר עשתה דרכה לרוסיה בבריחה מהפלישה הגרמנית המתקרבת. יום או יומיים לפני בא הסערה, רבים, יהודים בדרך כלל, עלו על הרכבות שהעמידו הרוסים לצורך זה ועזבו את פולין. מונדק וחברתו לונקה החליטו לברוח. אבא הלך לתחנת הרכבת, מצא את אחי, הוריד אותו מהרכבת ואמר "הבן שלי לא הולך עם הקומוניסטים". הוא גרם למונדק לחזור הביתה רק כדי להיות לאחד מהקורבנות הראשונים של הנאצים מקרב יהודי סטניסלבוב."

(מונדק פרסר נרצח באקצית חיסול האינטילגנציה היהודית ביער ליד פאבלצ'ה – Pawelce – ב 3 באוגוסט 41).

תרגום והערות ע"י יוסי עופר, ערב יום הזיכרון לשואה, אפריל 2012

על הנס קריגר ורצח היהודים במרחב סטניסלבוב ראו גם מאמרו החשוב של דיטר פוהל ב: יד ושם, קובץ מחקרים כ"ו בעריכת דוד זילברקלג, ירושלים, תשנ"ח (1998), עמ' 181-199.