סטניסלבוב לודויג בומייסטר 15ה

תמלול הטקסט (פעולות עריכה והגהות בודדות נדרשו כדי לעדכנו)

נולדתי בבודפשט ב 21 בספטמבר 1918 להורי, נטי לבית שנייר וסלומון בומייסטר (הכתיב או ההגיה יכולים היו להיות גם בוימייסטר או באומייסטר). הורי הגיעו לבודפשט בתקופת מלחמת העולם הראשונה מסטניסלבוב שבגליציה. בערך כשהייתי בן שנתיים, חזרו ההורים לסטניסלבוב, לרחוב צ'צ'גומאיה (השלישי במאי). בשנת 1941 עברנו לרחוב סדלמאיה רוסקה. אבי היה סוחר עורות. עד שנת 1943 הייתי בסטניסלבוב.

ב 1925 התחלתי ללמוד בבית הספר העממי ע"ש מיצקביץ' ואח"כ בבית ספר שצקגו. כשסיימתי בי"ס עממי עברתי ללמוד בביה"ס המקצועי בוזט באוליצה (רחוב) וטורגו. לא למדתי ברציפות משום שאבי חלה בדלקת ריאות עם סיבוכים ונאלצתי לעזור בפרנסת המשפחה. ב 1938 סיימתי ללמוד בביה"ס המקצועי לתואר מסגר מכונאי.

במשך שנת 1938 עד אמצע 1939 לא הצלחתי למצוא עבודה ואז, באוגוסט 1939, התקבלתי לעבודה כמסגר בבית החרושת לעורות של מרגושס. זה היה ביח"ר גדול מאד ליצור עורות ועבדתי שם במחלקות שונות של אחזקת המפעל עד כניסת הרוסים (כחודש לאחר מכן !). בחורף 19391940 עברתי למחלקת הדוודים בתפקיד מסיק מכונאי של דודי קיטור ושל מכונת קיטור (לוקומובילה) ליצור חשמל לתצרוכת עצמית.

בכל התקופה הזאת, המשפחה שלי התגוררה בעיר. אבא הצליח להתפרנס ממסחר. אחי הגדול, יואכים, סיים ב 1936-37 בי"ס גבוה למסחר בלבוב והיה רואה חשבון במפעלים גדולים שתחת הכיבוש הרוסי. האח הקטן, ברנארד, צעיר ממני ב 4 שנים, למד בגימנזיום העברי שברחוב אורביינסקה.

ביוני 1941, כשהצבא הגרמני פלש לרוסיה, קמו מילציות אוקראיניות והצבא ההונגרי היה הראשון להיכנס לעיר. עיקר עניינו של הצבא ההונגרי היה בשוד וביזה, אליו צורף גדוד של יהודים נושאי תג צהוב אשר נשמע לפקודות ההונגרים וסייע בידם בשוד ובביזה של כל בתי החרושת והמפעלים באזור. מספר חדשים לאחר מכן השתלט הצבא הגרמני על העיר. גם בית החרושת של מרגושס שבו עבדתי עבר להנהלת הגרמנים ולמנהלו מטעם שלטון הכיבוש מונה גרבר.

בתקופה הזאת הצטוו כל היהודים לאסוף ולהביא את כלי הכסף ותכשיטי הזהב שלהם והורי שלחו אותי למסור אותם. הגרמני שקל קילו ומאתיים גרם זהב ו 22 ק"ג כסף ואמר: "מה זה, כל כך מעט הבאת ?" ואמרתי לו שזה כל מה שיש לנו. הוא שאל איפה אני גר ומסרתי לו את הכתובת. למחרת הוא הופיע בביתנו כדי לחפש את הזהב והכסף שלדעתו עוד החבאנו בבית, אך כמובן שלא מצא דבר. פתאום הוא ראה בארון הספרים שלנו ספרים של סופרים גרמניים כמו היינה, שילר, גתה ועוד. הוא הסתכל ואמר: "הספרים האלה, אסור שיהיו בבית של יהודים" ולקח אותם אתו.

בהושענא רבא של 1941 היתה אקציה. הוציאו את כל היהודים מהבתים בכמה מהרבעים בעיר והובילו אותם אל בית הקברות. גם את ההורים שלי, את אחי הצעיר ברנארד, ואת הדוד והדודה שלי. אחר כך ספרו לי שאחי היה בין אלה שהורו להם לאסוף מהאנשים את תכשיטי הזהב והכסף שלהם. הם לא שבו משם. יהי זכרם ברוך. אחי הגדול בדיוק שהה אצל הורי אשתו, שהתגוררו ברובע בפרברים, ולשם לא הגיעו הגרמנים באותה אקציה.

כל העת הזאת עבדתי בבית החרושת. מפעם לפעם היו מגייסים אותי לעבודות דחופות, כמו בניית גשר בהאליץ' (כ 20 ק"מ צפונית לסטניסלבוב), ולאחר כמה ימי עבודה הורשיתי לחזור לבית החרושת, שם נחשבתי עובד חיוני. בביהח"ר קיבלתי תעודה של עובד חיוני, עם תמונה ועם חותמת של המשטרה ושל הגסטאפו, וכך, בכל פעם שלקחו אותי לעבודות אחרות, שחררו אותי לאחר מכן בזכות התעודה הזאת.

בדיוק אז עמדו להקים את הגטו ואני ידעתי היכן הוא אמור להיות. גרתי אז אצל משפחת שנפר ברחוב זבויונסקובה. בעליית הגג בנינו קיר מלבנים אדומות, שהשארנו בו פתח, ומאחורי הקיר היה המסתור שלנו. ליד הקיר תמיד היו דלי עם חמר ומים וכמה דליים עם נוצות ושברי זכוכית. תמיד השארנו חלון פתוח, וכשהיתה אקציה, היינו מפזרים בדרך למחבוא את הדליים עם הנוצות ושברי הזכוכית, שהרוח פיזרה בכל הבית, וסגרנו את הפתח בקיר עם החמר והמים והוא נראה סגור ובנוי, וכך טשטשנו את עקבותינו והגרמנים חשבו שאין איש בבית. היו גם מקרים שבהם מנהל בית החרושת היה מגיע עם עוד עובד אחד לפתח הבית בזמן האקציה וקורא לי וצועק לי שאני יכול לצאת ושאם אהיה אתו לא יקרה לי כלום, אבל אף פעם לא יצאתי כי חששתי שכך אסגיר את המשפחה שהסתתרה יחד אתי.

הגטו הוקם ופגשתי בו חברים רבים שגויסו למשטרה היהודית – שיינר, רוטר, ארדט, גרימינגר, הורן, פרסר ועוד. פעם, אנשי משטרה באו ולקחו אותי מהמפעל למשטרה המקומית. לשוטר היהודי פרסר ששמר עלי אמרתי: "אחי, אתה תסתכל ימינה ואני אלך שמאלה ...." אבל הוא ענה: "לא, לא, לא חמוד שלי, אם זה יקרה אז ...." והוא עשה תנועה של סכין על צווארו ולא הניח לי לברוח. משם העבירו אותי לגסטאפו. בגסטאפו חשבו שאני יואכים (אחי יואכים היה עצור בעבר בגלל חשד שהוא קומוניסט, וכשראו ברשימת עובדי המפעל את השם בומייסטר, היו בטוחים שזה הקומוניסט שעצרו פעם ולכן עצרו אותי). אמרתי להם שאני לודויג ולא יואכים אז הם אמרו: "לא חשוב, שיהיה", העמידו אותי אל הקיר והכו אותי מכות נמרצות. בינתיים, מנהל המפעל דרש את שחרורי בטענה שחסרים לו עובדים ושאני חיוני. מישהו נשלח לקרוא לי מהגסטאפו ושחררו אותי. הייתי כולי מרוח בדם מן המכות שהרביצו לי על הראש, עד כדי כך, שהבחור שבא לקרוא לי בקושי זיהה אותי. כשיצאתי מבניין הגסטאפו, פחדתי ללכת על הכבישים (ליהודים אסור היה ללכת על המדרכות) ולכן עשיתי את כל הדרך למפעל דרך אזור הביצות כשרגלי שוקעות לעיתים עד הברכיים. הגעתי למפעל לפנות ערב. מנהל המפעל נתן הוראה להודיע לו כשאני מגיע והוא בא לשער המפעל לפגוש אותי. כשראה שאני כולי מלוכלך מדם ומבוץ גילה אנושיות, "לך למחסן" הוא אמר לי, "שם יתנו לך בגדים נקיים ונעליים, אחר כך תלך למטבח ויתנו לך לאכול, ואז תיכנס לעבוד במשמרת הלילה". כך חזרתי לעבודה. כל זה קרה בקיץ 1942. במשך כל הזמן הזה הלכתי עם סרט לבן על השרוול, עליו היה מצויר מגן דוד כחול ובתוכו מספר אדום עם האות "W".

בראש השנה, באחת מהאקציות האחרונות לפני חיסולו של הגטו, תפסו את אחי יואכים. הוא התחבא עם קבוצה של יהודים באיזה שהוא מסתור כאשר יהודי אחד נעמד בחוץ והתחיל להתחנן ולבקש שיניחו לו להצטרף אליהם וכך הוא חשף את מקום מחבואם. תפסו את כל הקבוצה הזאת, אחי ביניהם, לקחו אותם לאיזה מקום ורצחו אותם. היה לי גם בן דוד שגר בעיר, יואכים גלבשטיין שמו. ב 1936, לאחר שסיים ללמוד רפואה בפראג, הוא חזר לפולין, גויס לצבא הפולני ונשלח לבית ספר לקצינים. עד היום אני שומר מכתב שהוא שלח לי מהצבא. ב 1939, כשהצבא הפולני התפרק ונסוג לרומניה, הוא ברח והגיע לסטניסלבוב. הוא היה רופא בבית היתומים שבגטו כאשר, באחת האקציות, תפסו הגרמנים את כל הילדים וצוות בית היתומים ורצחו אותם.

בפברואר 1943 חיסלו הגרמנים את הגטו.

בבית החרושת היינו בערך 35 עובדים יהודים. אסור היה לנו לצאת מן המפעל וגרנו במן מחנה בתחומי המפעל. ביניהם היו גם שני בניו של מרגושס, מקים המפעל, ועוד כמה מבני משפחתו. היה שם גם הרופאים קרמניצר הדנטיסט וצימר הכירורג ואנכי (אחרי המלחמה פגשתי אותם בפולין). נודע לנו שבחודש יוני עומדים לעשות שיפוץ בביהח"ר למשך שבועיים. פחדנו והחלטנו לברוח. קנינו משקאות חריפים והצטיידנו בתרמילים ובלחם ובחודש יוני 1943 "כיבדנו" את השומרים במשקאות החריפים שהכנו והם השתכרו. ברחנו מן המפעל ליערות שסביב סטניסלבוב.

התחלקנו לכמה קבוצות ופנינו לכיוונים שונים. אני הייתי עם עוד שלושה והסתובבנו ביערות בסביבות האליץ', קאלוש והנהר דנייסטר. בחודש יולי שמענו פיצוצים ביער ולא הבנו מה קורה. למחרת פגשנו באנשי צבא שחשבנו אותם לרוסים אבל הסתבר שהם היו פרטיזנים מהיחידה ע"ש קובפאק. היה שם יהודי אחד שהציע לנו להצטרף אליהם. נדדנו איתם מפוט קרפאטים (מורדות הקרפאטים) וטיפסנו יחד איתם לפסגות ההרים, שם פגשנו פלוגה של פרטיזנים יהודים. קראו לי למפקדה שלהם ושם הודיעו לי שהם לא יוכלו לקבל אותי לשורותיהם (לא היה לי שום ידע בשימוש בנשק ושום ידע בחיי יער, ולכן, לדעתם, לא התאמתי ואולי אף הייתי עלול לסכן אותם). פרצתי בבכי ושאלתי אם אני יכול ללכת בעקבותיהם, הם לא ענו לי וכך המשכתי ללכת אחריהם. היו שם שלושה פרטיזנים יהודים, בוז'יינסקי מפינסק, לין מרוקיטנו ואחד מסארני, שהחליטו לעזוב את הפלוגה, ואני נשארתי עם הפלוגה.

כשנודע שהגרמנים כיתרו את הרי הקרפאטים, הפרטיזנים השמידו את כל הנשק הכבד שהיה ברשותם כדי שלא יפול בידי הגרמנים. כל אותו זמן, הגרמנים ירו לתוך האזור המכותר. נשארנו בלי אוכל ובלי מים ובשעות בוקר מוקדמות זחלנו על הגב וליקקנו את הטל מן העלים. יום אחד, מורעב, לאחר כשבוע וחצי בלי אוכל, החלטתי לרדת ולבקש אוכל בבית שהיה ממש במורדות ההר. הגעתי לבית והיתה שם אשה שבכתה כי בדיוק זמן קצר קודם לכן היו אצלה כמה פרטיזנים שלקחו ממנה את הכל ואין לה דבר לתת לי. באותו רגע ראיתי מבעד לחלון רכב גרמני מתקרב. ברחתי מהר החוצה וקפצתי לתוך בור השרותים (למזלי העדיפו דיירי הבית לעשות את צרכיהם בין העצים ולא בבור על מנת שלא יצטרכו לטרוח לנקות אותו, וכך נשאר בו מקום ריק בו יכולתי להסתתר). הגרמנים, שככל הנראה ראו אותי רץ במורד ההר, התחילו לחפש אחרי. ליד בור השרותים היתה אורווה והם היו בטוחים שאני מסתתר בתוכה. הם הורו לאשה להוציא את הפרה שהיתה שם והעלו את הארווה באש. לאחר כחצי שעה שמעתי את הרכב הגרמני מתניע ומסתלק ורק אז העזתי לצאת מהבור. כשיצאתי, עמדו בחוץ כמה איכרות ואיש זקן אחד וכשראו אותי, החלו להצטלב בבהלה, הם היו בטוחים שעליתי באש בתוך האורווה.

הפרטיזנים קיבלו הוראה להתחלק לקבוצות קטנת ולהגיע ליערות ווהלין. הצלחנו לצאת מהקרפאטים דרך דלאטין, שהיתה המוצא היחיד דרך ההרים המכותרים. הגענו ליערות קולומיאה ומשם הלכנו מזרחה לאזור בוצ'אץ' וצ'ורטאקוב. הפרטיזנים המקומיים החלו אז להיות עוינים ליהודים. הם חשבו  שאם יתפסו, נצרותם תהיה תעודת הביטוח שלהם ורק יקחו אותם בשבי אך אם יתפסו עם פרטיזנים יהודים, יהרגו אותם. אנחנו התחזינו לפרטיזנים רוסים ותמיד קיבלנו אוכל מאוכלוסיה אוהדת. לפי תמונות הקדושים שהיו תלויות על חזיתות הבתים או הדלתות, ידענו תמיד לאיזה בית אנחנו נכנסים. נדדנו ביערות מרחקים אדירים, עד טרמבובלה, ושם נפלנו לידי קבוצה של לאומנים אוקראינים שרצו למסור אותנו לגרמנים. זה היה בדצמבר 1943 ובעורמה הצלחנו לברוח מהם בחסות השלגים וחזרנו שוב לאזור טרנופול. באזור יערות גז'ימאלוב פגשנו בקבוצת יהודים שמנתה בערך 20 אנשים שהסכימו לצרף אותנו אליהם. מפקד הקבוצה היה שמו הרשל'ה והיו שם גם בני משפחת בירנבוים שמאוחר יותר פגשתי אותם בארץ, בקרית ביאליק. היינו איתם עד מרץ-אפריל 1944, כשהצבא האדום כבש בחזרה את האזורים האלה.

יצאנו מהיער וכל אחד פנה לדרכו. לא ידעתי להיכן ללכת. הרגליים שלי היו מכוסות פצעים, נכנסתי לאוהל בית חולים שדה של הצבא האדום. החובש שם אמר לי שבגלל שאני מלוכלך ומלא כינים, אני צריך להתרחץ לפני שיוכלו לטפל בי. הוא נתן לי תרמיל עם בגדים צבאיים, לבנים, סבון וגם חצי כיכר לחם ו"טישונקה" (שימורי בשר אמריקאיים) ושלח אותי להתרחץ בבית המרחץ. ישבתי בבית המרחץ שלש-ארבע שעות, לבשתי בגדים נקיים וחזרתי לאוהל. החובש טיפל לי ברגליים ואמר לי לבוא שוב למחרת להחלפת תחבושות. כשבאתי למחרת, שוב היו עלי כינים ושוב החובש נתן לי בגדים נקיים ואוכל ושלח אותי להתרחץ. כך זה היה שלושה ימים וביום השלישי הוא סיפר לי שהצבא האדום עומד לסגת והציע לי להצטרף אליהם ברכב לכיוון מזרח. החלטתי שלא להצטרף אלא ללכת לעיר הקרובה ביותר – סקאלאט. הוא חבש אותי, נתן לי מקל, אוכל ובגדים נקיים ונפרד ממני לשלום.

הגעתי לסקאלאט לפנות ערב ופגשתי שם חבר בשם ארדט שהיה בעבר במשטרה היהודית בסטניסלבוב. הוא הזמין אותי לישון עם קבוצה של יהודים באיזה בנין. רבים מהם היו חולים ומלאי כינים ושוב נדבקתי. לאחר כשבועיים התפרצה אצלי גם מחלת הטיפוס. העבירו אותי למרפאה ומשם לבית חולים מקומי מיוחד למחלות זיהומיות. שכבתי שם ארבעה-חמישה ימים ללא הכרה וטיפלו בי נזירות פרנציסקניות פולניות. לאחר שהתעוררתי החלמתי אמנם מהטיפוס אבל חליתי בדלקת ריאות ובסיבוכים נוספים ופצעים ומורסות על כל הגוף. שקלתי אז 45 ק"ג וגם לאכול היה מותר לי רק בכמויות קטנות. הייתי מאושפז בבית החולים עד ינואר 1945. לאחר שהבראתי, הסכימו להעסיק אותי בבית החולים בתור כח עזר ועבדתי שם עד הקיץ.

בקיץ 1945 חזרתי לפולין. פגשתי בני משפחה מצד אבא שלי והייתי בוורוצלאב עד 1946. לאחר הפוגרום שערכו פולנים בניצולי שואה יהודים בקיילצה ביולי 1946, החלטנו כמה חברים לנסוע לארץ ישראל. עברנו מפולין לצ'כוסלובקיה, לפראג, ואחרי שבועיים בפראג העבירו אותנו למחנה העקורים פוקינג בדרום גרמניה. בפוקינג היינו עד אוגוסט 1948, אז עליתי ארצה. על האניה "פאן יורק" בדרך לא"י הכרתי את אשתי לעתיד, אלטה לבית דובז'ילובסקי. מיד עם הגיעי ארצה גייסו אותי לצבא, לגדוד 7 של חטיבת הנגב שהשתתף בין היתר גם בכיבוש אילת.

מידע-נוסף2

סטניסלבוב לודויג בומייסטר 15

קורות חייו הדרמטיים של לודויג בומייסטר כפי שנרשמו…

סטניסלבוב לודויג בומייסטר 15א

דף שני.

סטניסלבוב לודויג בומייסטר 15ב

דף שלישי.

סטניסלבוב לודויג בומייסטר 15ג

דף רביעי.  

סטניסלבוב לודויג בומייסטר 15ד

דף חמישי.    

סטניסלבוב לודויג בומייסטר 15ה

תמלול הטקסט (פעולות עריכה והגהות בודדות נדרשו כדי…
error: Alert: Content selection is disabled!!