על שפת ים כנרת (מעין הקדמה) 1א

מעט שבמעט מעדויות התקופה

מידע חשוב מאין-כמותו הופיע בעיתון "הזמן" (עיתון בשפה העברית שיצא לאור ברוסיה בשנים 1903-1915). בגיליון מיום 26 בינואר 1903, בידיעות "מארץ ישראל", נכתב בין היתר כך:
בשנה החולפת החלו לפתור את שאלת חוסר הקרקע. בנוגע להפועלים נקנתה לעת עתה ע"י "החברה לתמיכת עובדי אדמה בסוריה ובארץ ישראל" אשר באודיסא, אחוזת נחלה אשר תספיק רק לחלק קטן מהם. אכן, בנוגע להקולוניסטים בהמושבות שנמצאו תחת אפוטרופסותו של רוטשילד, הנה נקנתה למענם (בכסף רוטשילד שנמסר לחברת יק"א) אחוזת קרקע במידה מספקת. על פני הקרקעות שנקנו נוסדו ארבע מושבות חדשות, ושם התישבו על הרוב קולוניסטים צעירים אשר צר היה להם המקום בנחלת הוריהם בהמושבות הישנות, וגם בעלי נחלות קטנות שלא הספיקו לכלכלת עובדיהן. המושבות החדשות הן: דולאיקא, יאמא, מאסחא ועבדיה, כולן בסביבות טבריה, אשר עד השנה האחרונה היתה היחידה בין ערי ישראל שנשארה מחוץ לפעולת חובבי הישוב ואשר בקרבתה לא הוקמה אף מושבה אחת ולא הוכנס אליה אף זרם קטן של חיים חדשים.

"דולאיקא" היא דלייקה ולימים כנרת, "יאמא" היא ימה ולימים יבנאל, "מאסחא" היא מסחה ולימים כפר תבור ו"עבדיה" היא עובדייה ולימים מלחמיה ואח"כ מנחמיה. חשוב גם להדגיש כי בעוד שבימה, מסחה ומלחמיה אכן החלו ראשוני המתישבים עולים לקרקע כבר בסוף שנת 1901, שונה היה המצב בדלייקה אשר ראשוני מתישביה עלו לקרקע רק בחודש יוני 1908. מבין אלה שנדון בהן כאן, "על קצה המזלג" בלבד, שונה עקרונית היתה התפתחות הישוב בראשיתו בחשובה שבהן (לפחות באותם ימים) היא סג'רה.

בנושא לוחות הזמנים (שרק הם מעניינינו כאן) לרכישת והקמת חוות סג'רה ומאוחר יותר ייסוד המושבה, כותבת אסתי ינקלביץ במאמרה החשוב והמקיף - דוד חיים, הפקיד ש"נעלם", והקמת חוות ההכשרה בסג'רה – ב"קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה", חוברת 98, דצמבר 2000, עמ' 97-122. (ובפרפרזה שלי): בחודש יולי 1896 בקשה מועצת יק"א מנציגיה בארץ ישראל לאתר קרקע לרכישה לשם התיישבות בארץ ישראל .... בפברואר 1899 הושלם בביירות משא ומתן מלא מהמורות לרכישת אדמות סג'רה .... ביוני אותה שנה החלה בנייתה של החווה במקום ובשנה שלאחריה הושלמה בנייתה, והיא חוות ההכשרה החקלאית הראשונה בארץ ישראל .... לצד חוות ההכשרה המליץ דוד חיים להקים מושבה שבה ישוכנו עשרים איכרים שיגויסו מקרב הפועלים החקלאים הטובים ביותר שניתן למצוא בארץ ישראל וכי שתי הישויות האלה, החווה והמושבה, תשלמנה זו את זו ותתמוכנה זו בזו. לתכניותיו המפליגות של חיים ענתה מועצת יק"א במכתב נזיפה חריף .... בסתיו 1902 פנו מספר משפחות למנהל החווה אליהו קראוזה בבקשה להקים עבורן דירות על מנת להקל את הצפיפות בחווה. כך נבנו בסמוך לחווה שישה מבנים שהיו הגרעין למושבה סג'רה/אילניה .... מועצת יק"א קבלה בסופו של דבר את הצעותיו של דוד למרות הביקורת כלפיו.

בספרון הזכרונות הצנוע שלה (הגם שהוא בבחינת "מעט המכיל הרבה") - "עם העליה השניה", הוצאת הועד המרכזי של "הפועל הצעיר", תל אביב, תרפ"ט – מתייחסת הכותבת הנפלאה (והחלוצה פורצת-הדרך) שרה מלכין (1885-1949) בין היתר ל"ארבע המושבות" הללו בהקשר של המעשה החלוצי שבו היא עצמה עומדת לקחת חלק – בעלייה על הקרקע בדלייקה. מספר מובאות מספרה חיוניות להשלמת התמונה במידע שלעיל:

  1. בעמ' 1: בט"ו באדר (20 בפברואר) 1905, לעת ערב (יום לאחר שירדה מהאניה בחופי יפו), הגעתי לפתח-תקוה.
  2. בעמ' 16: הטעם שבעבודה כזאת, מתוך יחסים כאלה מסביב (להנהלת פרדסי הברון היה פרינציפ לבלתי תת עבודה לפועלות עבריות), הלך ונפגם. רבים מהחברים כשל כוחם מרעב, מתקוה שנכזבה לחיי עבודה שלוים ולתחיה של העם, ומהלעג והשנאה מצד אלה שעלו לפניהם וחששו כנראה שמא יגרע מחלקם בתמיכת הברון או חובבי-ציון. התאוה הזאת ל"תמיכה" היא שגרמה להתרחקות הקיצונית של הפועלים מכל צל של תמיכה. רבים – החלשים יותר – לא עצרו כוח ויצאו את הארץ, החזקים נשאו וסבלו בדומיה ובתקוה לימים יותר טובים, והשאר נקלעו ביסורים בין תקוה ויאוש. בין האחרונים הייתי גם אני.
  3. בעמ' 17-18: מעט מאד ידענו אז מהנעשה בעולם. היינו מכונסים בתוך עצמנו וטוינו בכוחות עצמנו את רעיונותינו וחלומותינו .... פעם קבלנו מכתב מהח' ש.צ. שעבד בסג'רה, בגליל. סג'רה היתה המקום היחידי שעבדו בו פועלים עברים. לשם כיבוש העבודה לפועלים העברים בגליל, התרכזו בסג'רה מהפועלים הכי אינטיליגנטים והכי טובים. במכתב היה תאור מלא אור של העבודה והחיים בגליל. מכתב יחיד במינו בתקופת הדכדוך ההיא. כל שורה היתה ספוגה חדוה ושמחת החיים בעבודה ואחרי העבודה, מסביב לשולחן האוכל המשותף. במכתב סופר כי מנהל החוה בסג'רה א.ק. (= אליהו קראוזה) הציע להם לכתוב לחברותיהם, שמא רוצות הן לבוא, והוא יסדר למענן עבודה בגידול עופות וברפת הפרות. המכתב הביא שמחה גדולה בלבנו. הנה דבר הדומה לכל אשר חלמנו עליו – חיי עבודה בחקלאות, בחיק הטבע, עם חברים קרובים .... הגליל לא היה עוד בשבילי ענין שבשמים, כבר פגשתי מאנשי הגליל ודברתי אתם על חייהם. גם שמעתי יותר על דבר סג'רה ונודע לי במשך הזמן כי עובדים שם כבר הרבה פועלים וגם פועלות והם שבעי רצון בעבודתם ובחייהם. שבועות אחדים אחרי הפסח (= במהלך חודש מאי 1908) הגעתי יחד עם החברה מ. לטבריה ומשם בעגלה למלחמיה.
  4. בעמ' 19-20: לעת ערב הגענו למלחמיה. אך ירדתי מהעגלה והנה מכירה מפתח תקוה לפני. "כמה אורחים היום פה" קראה בשמחה, "מכל העברים באו ! את באת מטבריה והנה ברכבת (= במהלכה דרך בית שאן לעמק הירדן) באה קבוצת חברים מיהודה, שיחד עם האגרונום ברמן הם הולכים לעבוד בדליקה, ובקבוצה גם החבר צ.י. ואחרים" .... לאחר שיחה קצרה פנה אלי החבר צ.י.: התדעי, אנו דורשים שתלכי אתנו אל החוה .... נרעשתי כל כך שלא יכולתי לענות דבר. רק אחרי זמן-מה שאלתי את צ.י. על ארבעת החברים הזרים לי מבין השמונה שהלכו לדליקה – "מטובי הפועלים" , "תוכלי לסמוך עלי .... למחרת הלכתי עם כל החברים ועם ברמן לתור את אדמת דליקה .... בערב הלכנו כולנו לימה (יבנאל). רצינו לחוג את חג השבועות (ערב החג היה ב 4 ביוני 1908) במקום שיש בו צבור פועלים יותר גדול. שם מצאתי כמה חברים מיהודה ואת החבר א.ש. (= אליעזר שוחט) שיסד בגליל את הסתדרות "החורש" במטרה לבצר את העבודה העברית בחקלאות. נתאספו הפועלים מכל ארבע המושבות שהיו אז בגליל. (= סג'רה, מלחמיה היא מנחמיה, ימה היא יבנאל ומסחה היא כפר תבור).
  5. בעמ' 21: שבנו למלחמיה. למחרת, בנסענו – אני וחברתי – בעגלה לשדה, הסתכלנו לתמונה המרהיבה: מאחורי העגלה הטעונה חפצים שונים, צעדה באון שורת החברים בדרך לדליקה. על פניהם היתה שורה השכינה של תקוה ובטחון .... ממלחמיה נסעתי עם החברה מ. לסג'רה ובאנו שמה אחרי הצהרים. כל החברים שהכרנום כבר מהאספה בימה היו בעבודה. התהלכנו החצר של החאן העתיק שבו היתה החוה, נכנסנו לחדרי הפועלים, למטבח, בכל מקום שררו אי-סדר ואי-ניקיון. עם שקיעת השמש התחילו החברים חוזרים מהעבודה, מי על סוסו ומי במעדרו על שכמו – עליזים, רעננים, שרים. גם הפועלות – לבושות מכנסי עבודה, שמחות ושופעות בריאות גם הן. לאחר חצי שעה ישבו כולם מסביב לשולחנות – מרוחצים ומלובשים נקיים. גם אנו בתוכם כמכרים ישנים .... אחרי ארבעה ימים בא לסג'רה החבר צ.י. – "שלחוני להביא אותך אלינו. איננו יכולים להסתדר בעצמנו, אין מה לאכול, אחדים קודחים כבר. תבואי – הבאתי אתי סוס – וכאשר נחיה אנו תחיי גם את".
  6. בעמ' 22-23: החברים כבר חכו לנו בכליון-עינים ובדאגה כי צ.י. יצא משם עוד לפני יומים. מעוננו היה החדר היחידי בחורבה הישנה – בלי חלונות, בלי תקרה ובלי רצפה. משכבנו היה על הגג, שם, על גבי מחצלאות, היינו נחים אחר יום השרב הארוך. בהפסקת הצהרים לא יכולנו לנוח כלל כי בשום מקום לא היה כל צל ובחדר הקטן היה מחנק גדול .... ברמן מרוצה מאד, הוא מביע את תקוותיו כי יעלה בידו בחוה המופתית הזאת, בדליקה, לחנך ולהכשיר צבור של פועלים טובים שיוכלו אחר-כך לנהל משקים בעצמם .... בחיים האלה, בקרבת הטבע, התפתחה בי תכונה מיוחדת של חוסר-מורא בפני כל. קומתי הגלותית כאילו נזדקפה. לכל מושבה ולטבריה הלכתי בכל שעת הצורך לבדי, בבטחון גמור.
  7. בעמ' 24: לאחר שני ימים הגיע אלינו, מטעם המשרד הארץ-ישראלי, ר' בנימין (= שמו הספרותי של ר' בנימין רדלר) בתור מנהל הפנקסים (= מנהל החשבונות) .... נוספו חברים אחדים (= בחודש אוקטובר) והתחילו לבנות אורוה זמנית לבהמות העבודה.
  8. בעמ' 26-27: (ואולם) ברבות הימים התחילה האידיליה נפגמת והולכת. הפועלים לא היו כולם מעור אחד .... (גם) היחסים עם ברמן הורעו יותר ויותר .... חברים אחדים שעבדו על אדמת אום-ג'וני היו באים רק לשבת, ואז היינו משוחחים על העתיד. נולדה מחשבה, שאנו, החברים הראשונים ועוד שנים מאלה שבאו אחר-כך – מתחברים לקבוצה שלא תפרד עוד ונקבל על עצמנו את העבודה באום-ג'וני, שלא בהנהלת ברמן. ספרנו את הדבר לברמן והרעיון מצא חן בעיניו. חשבנו להוציא את מחשבתנו לפועל בראשית השנה החדשה .... חשבתי הרבה והייתי לפעמים מאשימה את עצמי, אבל ראיתי בעין, כי לא רק בי ולא רק בברמן האשמה (אלא) גם בחברים הפועלים .... נורא היה הרעיון "לעזוב את כנרת" ואולם מיום ליום התרגלתי אליו בלבי יותר ויותר.

בדרכה התמציתית האופיינית, ומין הסתם גם מחמת הצניעות שבה היא נוקטת בהצגת הדברים, בוחרת מלכין לאזכר את שמות עמיתיה לדרך בראשי תיבות בלבד. כדי לקבל סיוע בפיענוח המידע החשוב הזה נוכל להעזר בספרו של חבר לדרך (יצא לזכרו לאחר מותו בעריכת עבר הדני) - "חיים צימרמן איש הגליל". צימרמן (1883-1950) עלה ארצה בעצם אותם ימים של העליה על הקרקע בדלייקה ובסוכות תרס"ט (אוקטובר 1908), באספה של "הפועל הצעיר", צורפו הוא ושלושה נוספים לקבוצה המקורית. לימים קבע את ביתו ביבנאל.

בעמ' 30-31 בספר מצוטט הוא כדלקמן: בחודש סיון תרס"ח (יוני 1908), ראשית המפעל, שמונה בחורים ובחורה אחת: צבי יהודה (זלצמן), אריה אברמסון, יוסף אלקין (אלקנה), ישראל בלוך, פייבל (תנחום) תנפילוב, גרשון גרינפלד, מ. טיומקין ושרה מלכין, כולם חברי "הפועל הצעיר" וכן ישראל קורנגולד, חבר "פועלי ציון" שנהרג לאחר מכן בהתנפלות בסג'רה (= ב 12 באפריל 1909), העפילו מיהודה לעמק הירדן לכונן על גדות הירדן חווה לאומית, היא כנרת עד היום (השם שטבע לה ש"י עגנון שהיה מורו לעברית של ד"ר רופין). אתם עלה מנהל החווה, האגרונום משה ברמן, והפייטן הצעיר ר' בנימין מזכירו. ועוד טרם עלו, במשתלת יער הרצל בבית עריף (היא בן שמן), נכרתה ברית ידידות ואמון הדדי בין האגרונום ברמן ובני החבורה (יוצאי העיר רומני בצפונה של אוקראינה). הם השתקעו בחאן השומם של שייך עיסה מדלייקה והיוו את הציבור החלוצי הראשון על אדמת הלאום בפינה פראית ומקסימה זו. במרץ צעיר וראשוני, בהתלהבות ובהתרוממות הרוח, עבדו על אדמת דלייקה ללא ליאות ובמשך תקופה קצרה של חדשים מספר הספיקו לנקות שטח גדול משיחים וקוצים.

הערה: טרם שהצטרף לחבורת המתיישבים בדלייקה היה ר' בנימין מזכירה הראשון של הגמנסיה העברית "הרצליה" בעת שזו שכנה במשכנה הארעי ביפו, בסמטה סמוכה ל"כיכר השעון" דהיום.

ועל מנת שלא להתעלם מהיבטים נוספים של בניין הארץ וכלכלתה בהתהוותה, להלן דיווחו של ב. שפילברג, עוזרו הקרוב של מנחם אוסישקין במשרד "הוועד האודיסאי" (באודסה כמובן), שעשה שנתיים בארץ ישראל באותן שנים בדיוק בהן גם מלכין עושה את צעדיה הראשונים בארץ. רשמיו ומסקנותיו ממסעו זה התפרסמו בחוברת בהוצאת "ציוניסטישע קאפיקע-ביבליאטעק" (הספריה הציונית העממית) בקיץ 1909. כאן תרגום לעברית של הדף הפותח (ותודה על כך לשלמה גוטליב).

"בעלי מלאכה יהודים בארץ ישראל" מאת ב. שפילברג

אני רק רוצה להעביר את מה ששמעתי וראיתי בזמן ששהיתי בארצנו. אני מוצא לנכון למסור כי במשך השנתיים שביליתי בארץ ישראל היתה לי האפשרות להתבונן היטב בחיי הפועלים בעיר כמו גם במושבות. אין פינה בארץ ישראל שבה נמצאים יהודים ולא ביקרתי בה. כמו כן למדתי אודות כל החברות והאיגודים המקצועיים. דבר זה נתן לי את האפשרות למסור את האמת בצורה מדויקת. עד לפני מספר שנים, בשיח אודות הפועלים בארץ, דברו רק על עובדי האדמה וזו טעות גדולה היות שעובדי האדמה הם מיעוט, רק כשליש מכל פועלי ארץ ישראל. כל הסיפורים ששמענו בארץ בעניין זה התייחסו תמיד רק לעובדי האדמה, וזאת מפאת החידוש שבדבר, ואולם האמת היא שהרוב הגדול הינם בעלי מקצוע כגון עובדי דפוס, מסגרים וכדומה. בקיצור, כל אלה הנמצאים תחת ההגדרה של "מעמד הפועלים", עבדו ועובדים שם גם כעת בכל אותם מקצועות בדיוק כמו בכל מדינות אירופה.

נקודת מבט שונה - י.ח. ברנר וביקורתו על החלוצים !

נחטא לאמת אם נתעלם מקיומה של ביקורת (ואפילו קטלנית) על אופיו של המפעל החלוצי-הציוני בארץ ישראל מפי "הגבורה" בכבודה ובעצמה.

ראוי לסייג מעט ולומר כי ברנר, ביצירתו הגדולה והמופלאה "מכאן ומכאן" (נכתבה ב 1909-1910), מתייחס בביקורתו בעיקר לחלוצי "יהודה" אותם הכיר היטב מתקופת שבתו בעין גנים (פאתי פתח תקוה) וביפו, וכותב הוא כך (בעמ' 1323 ב"רומאנים וסיפורים 1908-1921" בהוצאת "הקיבוץ הארצי – ספרית הפועלים"): "למען האמת צריך אני להעיר לך: בגליל, מעבר לחיפה, עדיין לא הייתי. משם מספרים פלאים. שם ארץ חדשה ושמים חדשים. שם איכרים עבריים אמיתיים. שם אריסים עבריים מצוינים. שם פועלים עבריים מופתיים. ממש ערביאים. פלחים ערביאים בתלבושתיהם ובתכונתם. פלאים, פלאים מספרים. להאמין ? איך שיהיה, אני ביהודה עומד". (ההדגשות שלי, לא במקור, י.ע.).

ואולם, על החלוציות החדשה בכללה אין הוא חס כלל וכלל, וכתמיד אצל ברנר, זו באה לצד ביקורת היהדות ו"מורשת" הגלות. ועפ"י הצדק הכרונולוגי, נתחיל דוקא בזו:

בעמ' 1280 הוא כותב: אין אני חוזר בי מן העיקר שלי: מן היחס השלילי לעצמיות ההיסטורית שלנו, מן הכפירה הגמורה בגדלות הירושה שלנו .... בהנאה חריפה ותאוותנית הייתי מוחק מן הסידור של העברי בן הדור את ה"אתה בחרתנו" בכל צורה שהיא. עוד היום הייתי עושה זאת: מגרד ומוחק את הפסוקים הלאומיים המזויפים עד לבלי השאיר זכר. כי הגאוה הלאומית הריקה וההתפארות היהדותית מחוסרת-התוכן לא תרפא את השבר, והמליצות הלאומיות המזויפות לא תועלנה כלום.

ובעמ' 1369: פלא מגוחך היה תלוי מעל הראשים. הנה באו זה לא מכבר הלום, לארץ-המזרח הרחוקה והזרה, איזו אנשים קטנים בקומתם וחיוורים במראם, והם אומרים, שרוצים הם להיות איכרים, פועלים, ורובם ככולם קוראים לעצמם "חלוצים", "אידיאליים" – לכאורה, הרי זה יפה מאד מצדם; לכאורה, יש בזה משום מעשה גבורה וכוח-רצון; לכאורה, יש בזה הוד שביסוד, אבל בתוך ? היש לזה יסוד ? .... הן האנשים האלה הנם ככל האנשים היהודים, שכוחם גדול בפה מביד .... ביחוד היה מעציב ומגוחך בשעת החגיגות הקטנות, שהיו עורכים החלוצים הקטנים, הנובלים.

ובעמ' 1379: בקיצור, אילו יכולתי, היה מקום לכתוב על ענין הציונות וישוב-ארץ-ישראל קומדיה קטנה, בת מערכה אחת, לא יותר, האמנם זו היתה מספיקה ? – כן, זה היה די והותר לתאר את כל תנועת הקונגרסים, תנועת "השקלים", עם ריקניותה וההתפארותה-שוא ודבריה על דבר, שאין לה כל מושג הימנו, על מדינה שלא ראתה אפילו בחלום.

גם לעצמו אין ברנר "עושה הנחות" ומודה ללא היסוס (ובכאב גדול) בכשלונו האישי. בעמ' 1317-1318 כותב הוא כך: החלום הפרטי על השינוי בחיי עצמי, על השיבה אל "אם כל חי" ("כאמור אצל טשרניחובסקי שלנו"), על החיים והעבודה בחיקה ועל המוות הקל לרגליה בבוא חליפתי – אותו החלום אשר הגיתי עליו ברטט ובבושה לפני עצמי – זה החלום נפתר מיד לא לטוב: במשך של איזו ימים נוכחתי, כי לא אני האיש וכי, ברצון או שלא ברצון, עלי יהיה לשוב לעבודת עטי, להתפרנס ממנה .... אבל מה לי פה ? מה לי פה ? הן הכל נגמר, נגמר, הן אין טעם לחיי, אין טעם .... רק מה שלמות ברגע זה איני רוצה, וגם ברגע זה, וגם ברגע זה – הן רק אי-הרצון הזה אוחז בידי ועוצר בי לבל הדק את החבל. הן רק זה ממשיך את נשימתי הקצרה, הן רק זה, כמו שקורין לזה, מחזיקני בחיים.

גם ערביי הארץ והצורך בהתמודדות עם הלאומיות הכפולה בשטח המדינה הצרה, לא נדחקים לקרן זווית בדיונו הקשוח של ברנר. העובדה שבסופו של דבר קיפד את חייו בצורה הרצחנית ביותר בידי ערבים רק מעצימה את כוחו הרב (בלאו הכי) ואת אי-התבטלותו נוכח המציאות והבעיות הנוקבות ביותר בסוגיית יישוב הארץ. ובעמ' 1384 הוא כותב: המומחים אומרים הכל, המומחים מעידים שהארץ נפלאה היא בכוח, משובחה בכל המעלות. אני איני מומחה ואיני יודע ("בראוו אובד עצות", ברנר טופח לעצמו על השכם בסרקסטיות). אולם את זאת גם אני יודע. הארץ היא קטנה ומיושבת בעלים, שאינם רוצים ואינם צריכים כלל לא לעזבה ולא למכרה .... איננו בכל הארץ הזאת עם כל הספרדים ועם כל זקני ירושלים אפילו כמאת אלף איש. איזה שליש ממספרנו בוורשה; את ניו יורק לא אזכיר. זוהי הכמות; והאיכות ? על ערך בני הישוב הישן הלא אין להרבות בדברים: חלאת המין האנושי.

עוד נחזור לברנר (כעשור מאוחר יותר) בדיוננו על "גדוד העבודה" וסלילת כביש טבריה-צמח, על מנהיגותו הרוחנית התמירה והשפעתו האידיאולוגית העצומה על החלוצים אבל כאן, ברגע ההיסטורי הספציפי הזה של ראשית דרכו בארץ, מתגלה לנו ברנר בשיאו הספרותי אבל גם כמוכיח בשער, בשורה אחת עם הגדולים שבנביאי התנ"ך ! (י.ע. אוגוסט 2023).

מידע-נוסף2

על שפת ים כנרת (מעין הקדמה) 1

"המושבה היהודית כנרת ליד טבריה", גלויה בהוצאה לא…

על שפת ים כנרת (מעין הקדמה) 1א

מעט שבמעט מעדויות התקופה מידע חשוב מאין-כמותו הופיע…

על שפת ים כנרת (מעין הקדמה) 1ב

ראשית 1909, החושות הערביות באום ג'וני בהן התגוררו…