על שפת ים כנרת (מעין הקדמה) 4א
מתוך ספרו של ש. אביצור "חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשעה עשרה", הוצאת "עם הספר", 1972, עמ' 68, 260 ו 262:
ברבע האחרון של המאה חדר לארץ כלי קיבול גדול ונוח לשימוש אשר אין צורך לחפש לו חומר גלם ואף פטורים מליצרו, והוא התפשט במהירות בלתי משוערת. זה היה הפח בו ייבאו ארצה את הנפט המזוקק (הקרוסין) לצרכי מאור ומאוחר יותר גם כדלק למנועים.
הנפט נקנה בסיטונות יחד עם כלי הקיבול שלו – הפח, ולאחר שתוכנו "נשרף", נשאר בבית ובשל תכונותיו המיוחדות זכה לשימושים רבים ומגוונים שקשה לשערם כעת: לשאיבת מים והובלתם, לאחסון שמן וסאמנה (חמאה מותכת), ריבה ודבש ועוד. כל זה גרם במשך הזמן לצמצום השימוש בכלי קיבול אחרים, מחרס, מעור או מדלועים .... הפח נהפך גם לכלי מידה ללח וליבש ואף ליחידת משקל .... משפורק, שמשו דפנותיו חומר בניה לצריפים וצריפונים ........ הפחחים התקינו מפחים אלה כלים מכילים שונים. ניצלו את הפח כחומר גלם למוצרים שונים שהחלו לדחוק בקצב מהיר את כלי העץ, החרס והנחושת המסורתיים .... הפחח (הטנקאג'י) היה מקצוע יהודי מובהק, ביחוד של יוצאי גלויות המזרח. הם עסקו גם בעבודות זגגות, ביחוד בכל הקשור לעשיית פנסי פח מזוגגים. בין הכלים הספציפיים שמכרו הפחחים היהודים לצליינים הנוצרים יש להזכיר את הפחיות שבתוכן הם נשאו איתם למזכרת את מי הירדן .... תיבות העץ שבתוכן נארזו פחי הנפט המיובאים (שנים בתיבה) הפכו לרהיט ראשון במעלה: מהן הרכיבו מיטות וספות, כסאות ושולחנות, ארונות ואצטבאות, ואפילו בבתי אמידים.
