על שפת ים כנרת (מעין הקדמה) 5ב

בכתב רש"י

ערב שבת קודש, ז' חשון תר"ע, יפו, ד. סוכוויטצקי אצל י. יחיאלי, יפו, פלסטינה

גיסי הרב הנכבד ולרעייתו ולכבוד בני ביתו שלום וכל טוב

טרוד הייתי כל אותו הזמן בעסקים שונים ובינתיים היו החגים. עכשיו שעת מנוחה לי ואני משתמש בה לפרוע את חובי שחבתי לכם. שלום לי ושלום לרחלי. ודאי כתבו לכם מקריצה ויודעים הנכם שישנה לי כבר משרה פה, מזכיר הנני במרכז אגודת המורים בא"י, אם ידוע לך מוסד קולטורי (= תרבות) זה. עכשיו אודיעכם כי ישנו לי שעור פרטי בשכר הגון וכנראה יהיו לי עוד אחדים כמוהו, הכלל פרנסתנו תמלא לנו, ואז מה טוב ומה נעים גורלנו. יושבים אנו בארץ אבותינו שהיא היא ארצנו, ואין אנו יודעים מכל שעבוד גלויות וחופשים הננו פה. הולכים אנו ברחובות יפו, שאינן אמנם נקיות כ"כ לצערנו ואנו שומעים את שפתנו מצלצלת בכל. מטיילים אנו מהלך חצי שעה מיפו ולפנינו מתגלים שדות כרמים ופרדסים והשדות שדותינו, הכרמים כרמינו והפרדסים שלנו הם. נכנס אתה לביתו של אכר והוא מאכילך לחם משדהו, זיתים משתיליו, משקך יין מכרמו וחלב מבהמתו. תקופת תשרי בעולם ועד שעליכם סגרו הגשמים והקור, אנו חם לנו מאד ועודנו רוחצים בים תכלת זה הנשקף לנו מחלון חצרנו. ובערוב השמש ובא אחרי היום החם והלח, ערב נעים בקרירותו העדינה והמשיבת נפש ועם שמיו וכוכביהם ספירים, ואנו יושבים לנו על החול שעל שפת הים ושומעים ללחשם של הגלים, ומה גדלו מעשיך ד' – אנו רוחשים אתם. ומה אנו חסרים עוד בלתי אם שיבת ציון אמיתית ובלתי אם קיבוץ גלויות אמיתי, ועל דא ודאי אנו כואבים, מיצרים ודואגים למראה המעט שרכשנו לנו. כבר בארצנו כמה פעוט הוא ודל לגבי זה שאנו צריכים ויכולים לרכוש לנו פה. אבל כוחות לזה מאין ימלא לכל.

רחל תכעס על גזלי את כל הכרטיס (= הגלויה), אני מוכרח להפסיק לפעם הבאה. שלום אין קץ לכולכם יקירי, למכתביכם אנו מחכים בכליון עיניים. שלכם, דוד.

(ותוספת מאירת עיניים בשולי הגלויה) יש שאני צריך לכתוב לחכמים ספרדיים המשתמשים רק בכתב רש"י זה ולכן אני כותב ככה שאתרגל בעבודה.

הערות

"י. יחיאלי" הוא יחיאל יחיאלי, המורה והמחנך העברי הנודע, עלה ארצה ב 1904 ונמנה על מייסדי תל אביב.

"אגודת המורים" (לימים, הסתדרות המורים), האיגוד המקצועי הראשון בארץ ישראל ! נוסדה באספה שיזם מנחם אוסישקין בזכרון יעקב בשנת 1903.

תרגום הטקסט היידי

אהובי הנאמנים, שתחיו באושר. אנו לא כתבנו לכם זמן מה רק עקב היותנו חולים, גם אני וגם דוד. עכשיו אנו בריאים, חיים ומאושרים. לדוד יש משרה טובה ויציבה למדי ועם הזמן יקבל עבודה נוספת. הממונים עליו מתנהגים אתו מאד יפה ומחפשים עבורו עבודה נוספת. הוא גם נותן שעורים פרטיים וגם זו תוספת שכר נאה. העיקר, לא רע לנו, יש לנו בית ויש ממה לחיות וזה שלנו.

מדוע אינכם כותבים לנו, מה שלומכם ואיך מתנהלים חייכם ? אנא כתבו מידי פעם, שלכם רחל.

          הערות בעלות עניין לראשית ההתישבות בכנרת מנקודת מבט מפתיעה !                   

דוד זכאי (במקור זוכוביצקי), נולד ב 1886 בעיירה אוסטרושיצקי שבפלך מינסק, לאחר שסיים לימודיו היה מורה ב"חדר מתוקן" בעיירה קרוצ'ה שבפלך מוגילב ובבית ספר עברי לבנות בעיירה גולטה שבפלך חרסון. בקיץ תרס"ח (יולי-אוגוסט 1908) ביקר לראשונה בארץ ישראל, ביקור שהשאיר בו חותם עמוק, ובעיקר, מפגש אקראי עם חבורת חלוצים בדלייקה שעל שפת הכנרת, היא חוות כנרת. להלן תאורו כפי שכתב בעיתון "דבר" (בו התפרסם לימים גם טורו "קצרות") שנים לאחר מכן. (פעולות עריכה בודדות בוצעו לעדכון הטקסט היפה הזה):

בקיץ תרס"ח הלכנו מחדרה לחיפה, והואיל ורגלינו היו תפוחות וצרובות קשה, הלכנו יחפים כשמכנסינו מופשלים, על שפת הים. בחיפה נאלצנו לחכות להזדמנות לנסוע לגליל. היא נמצאה לנו סוף סוף ובעגלה של אחד הקוראקינים (= בן למשפחת קורקין, אחת ממשפחות הגרים הנודעות שעלו מרוסיה ואשר בניה היו חברי ארגון "השומר" ומייסדי המושבות בית גן וסג'רה) יצאנו לנסוע. העגלה היתה עמוסה הרבה, כדרך עגלת איכר החוזר מן העיר. וכמובן, יותר משישבנו בה, הלכנו אחריה. בלילה, במעלה ההרים, הסתמר האיש, דרוך וקשוב רמז לנו לא לדבר בקול רם ולא להצית סיגריה, ואם כי עשה מה שעשה בחשאי, הרגשנו כי הוציא ממקום שהוציא אקדח. הגענו כאשר הגענו ליבנאל ומשם הביאונו רגלינו, אם בריאות ואם רפות, בדרך לטבריה ואל דלייקה. ליל אב חם היה ועל שפת הכנרת אוהלים אחדים וליד אחד מהם שלושה-ארבעה בחורים ובחורה אחת. הם לא נודעו לנו בשמותיהם אך את שם האחד גיליתי תוך הדברים שנתקשרו בינינו – ר' בנימין מ"המעורר" (= עיתונו של י.ח. ברנר שהוציאו לאור בלונדון ב 1906-07) ונתגלגלה שיחה .... והיו הדברים שמחים ליד האוהל בחשכת הלילה על שפת הכנרת. ובינו-לבינו נשתלב וחזר ונזכר שם אחד וחדש לנו – ד"ר רופין – והוא צופן בתוכו רמזים לחדשות ונצורות, ל"רוח אחרת". אני שהייתי יותר בקי מחברי בנעשה אז בארץ, נרמזתי והבנתי, ואילו הם הרבו לשאול ולחקור, ואולי אף נשמע בדבריהם מעין לעג ל"מהפכה", כביכול, שתתחולל בארץ ובציונות עם תקיעת האוהל הזה על שפת הכנרת. בין כך ובין כך ואחד מהחבורה (רק אחר כך נודע לי כי שמו צבי יהודה) פוסק לנו במלוא הקול: תיירים שכמותכם, משתוקקים אתם להישאר פה ? היום כאן ומחר על ה"באן" ?! מהפכות מחכות לכם שם (כלומר ברוסיה) ?! תפאדאלו (בערבית תתכבדו), יש די חינין (= תרופה להתגוננות נגד מלריה), יספיק לכולנו, וכך עוד ועוד הטיח בנו.

שנים זכרתיה (= את אותה שיחה) ועתה הן מותר לגלות: היה זה האיש הראשון וככל שאני זוכר, גם היחיד, שדיבר אתנו כך. הן גם בארץ כבאודסה, בוועד "חובבי ציון", היתה תלויה אז בפי כל השאלה: "מה תעשו פה" ? וביפו, מלון "ספקטור" היה אז מלא פועלים "חוזרים" (= העוזבים את הארץ) אכולי קדחת המחכים להוצאות הדרך (= דמי הסיוע ההומניטרי שקבלו מ"הוועד האודסאי") ולא עלה אז על דעתי כי הנה אני לן במקום שייאמר עליו ברבות הימים: כאן היתה ראשיתה של ההתישבות העצמית של פועלים בארץ ישראל.

לאחר שחזר לרוסיה בתום ביקורו הכיר זכאי ונשא לאשה את רחל בת הרב אברהם אהרנסון שכיהן ברבנות בעיירות אבוליץ וקרוצ'ה ועוד באותה שנה (1909) עלו בני הזוג לא"י והתיישבו בקסטינה (= באר טוביה) שם שימש דוד כמורה. בסיכום דבריו אודות אותו ביקור ראשוני בא"י כותב הוא כך: כעבור שנה, כשחזרתי ועליתי לארץ, היה לי רצון עז לדעת מי הם אלה שהיו עמנו עוד בלילה ההוא. כבר ידעתי כי שמותיהם של אלה, הראשונים לחווה בדלייקה, יהיו זכורים. נודע לי בוודאות כי היו אלה ישראל בלוך ושרה מלכין.