רובנה א זכרונות זלמן זילברפרב 1א

"בית אבי ואמי" – זכרונות זלמן זילברפרב (ליבנה במקור)

נולד ברובנה ב 1914, עלה ארצה ב 1936, נפטר בקיבוצו עין השופט ב 2001.

זכרונות ילדותו ובחורותו ברובנה ועלייתו ארצה שכתב זלמן במו ידיו על מכונת כתיבה. את הסטנסיל (דף ראשון מתוך חמישה מוצג כאן) קיבלתי ממשפחתו בעת מפגש בעין השופט ב 2014. עפ"י ניתוח תאריכים פשוט בגוף הטקסט, הדברים נכתבו בשנת 1984. לדברי בתו, הכתובים הללו היו אמורים להיכלל בספר שרצה לכתוב אך המשימה לא יצאה אל הפועל. ישירותו של הטקסט, המבט הרחב והתייחסותו הנוקבת לפרטים עושה אותו נדיר מכל בחינה.

בעת תמלול הטקסט כאן, מצאתי לנכון לבצע פעולות עריכה ותיקוני תחביר נחוצים (י.ע.).

 

אבא – חיים צבי זילברפרב ממשפחת שיינצה זילברפרב, אם משפחת הזילברפרבים בעיר רובנה שבווהלין, היתה אשה פקחית, בעלת מרץ ומעוף, צדקנית ועושה חסד ומנוסה במסחר בהיקף רחב. אסתר שיינצס – בתה של שיינצה זילברפרב, נולדה ברובנה ועלתה על אמה בכשרון מסחר ובאופיה המיוחד, אצילת נפש ובעלת מעשים טובים, משכילה ושלמה בשפה הרוסית והפולנית, חזון לא נפרץ בימיה. יש לשער שדמויות אלה חיו בראשית המאה ה 19 והעובדה שדווקא נשים מוזכרות בייחוס המשפחתי מצביע על כך שהיו לא מעט משפחות בהן היה מעמד מכובד לאשה. בספר הזיכרון לעירנו מוזכר שהיתה זו שיינצה זילברפרב שתרמה וגייסה כספים כדי לשים גג מפואר על בית הכנסת הגדול של העיר וכשאבא רצה להוכיחני סטיותי ממסורת הדת, היה אומר לי: "ראה מה יצא מהשיינצס!".

לאבי היו עוד חמישה אחים ואינני יודע האם מישהו מבניהם או נכדיהם שרד. היינו חמישה ילדים בבית – שלושה אחים ושתי אחיות. מנדל הבכור, פוליה ודורה, ואני וישקה הצעיר במשפחה היננו היחידים ששרדו מהמשפחה הגדולה. לאבא וגם לאמא היו אלה הנישואים השניים. אני זוכר שאבא היה מזכיר את בנו שפסל שאבד במלחמת העולם הראשונה, אולם היה זה תמיד בדרך אגב, בלי לספר פרטים על הבן האובד או על קורות אמו, יש לשער שנפטרה. כל האחים זילברפרב עסקו במסחר עצים. מלבד האחים האלה היו בעיר עוד זילברפרבים, ידעתי את שמותיהם אולם נדמה לי שלא יצא לי להיפגש איתם, אפילו לא בבגרותי. היה אחד והוא ד"ר משה זילברפרב שהיה מפורסם מאד ויש לו חלק נכבד בהסטוריה של ראשית המאה העשרים, מלחמת העולם הראשונה והתהפוכות שלאחריה. ד"ר משה זילברפרב היה שר לענייני היהודים בממשלה האוקראינית בראשותו של פטלורה בשנים 1917-1918. אינני יודע פרטים אולם יש לשער שלאבא היו קשרים איתו, היה זה עולם אחר מבחינה השכלתית ורוחנית. ד"ר משה זילברפרב עבר גלגולים אידיאולוגיים שונים, נטה ל"פועלי ציון", אחר כך "י.ס." (יידישע סוציאליסטען), היה טריטוריאליסט, נטה אחרי נחמן סירקין בקונגרס אוגנדה והיה בעד אוטונומיה לאומית-מדינית במקומות של ריכוזים גדולים של יהודים. אחרי מלחמת העולם הראשונה לא נשאר ברוסיה, עבר לפולין והיה בין מייסדי ומנהלה של "אורט" בפולין. גם זה היה שייך ל"ייחוס" כאשר היה צריך להוכיח עד כמה מיוחסת היא המשפחה אם כי אבא לא הרבה להזכיר אישיות זו, כי הרי הוא סטה ממסורת אבות.

דמות אבי ניצבת עד היום בפני, כאילו ראיתיו רק תמול-שלשום. נשוא פנים, עוטה זקן צהוב מטופח ולא יורד על מידותיו, בעיר קראו לו בשל כך – חיים-הרש מיט דער גיילער בארד – ותמיד בחיבה. לבוש קפוטה שחורה, כובע עגול קשה של אותם ימים שבבית הוחלף בירמולקה (לא כיפה) ותמיד החילופים בין הכובע לירמולקה היו נעשים במהירות, שחלילה אף רגע לא יהיה בגילוי ראש. אפילו בשנתו היה חובש את הירמולקה ועודני זוכר את התוכחות של אמי על שאינו מוריד את הירמולקה ואת "די פארשמאלצעטע קאפאטע". למרות שאמי נראתה כאשה פשוטה שמבטלת את דעתה בפני דעתו של אבי, היא ידעה לדבר אליו, תמיד ברוח טובה, והיתה אשה שרצתה לחיות יותר ברוח הזמן ובעיקר, לקדם את ילדיה בבתי ספר מודרנים ולא ב"חדר". אבא השלים עם הלך מחשבותיה והעובדה היא, שכולנו, הילדים, למדנו בבתי ספר חילוניים ואף יותר מזה, והתרחקנו מהמסורת הדתית של המשפחה.

הזיכרון הקדום ביותר שלי, יש לשער שמגיל 5 או 6, הוא שהיית הרבה יהודים במרתף מול בית מגורינו. אסור לבכות ! בחוץ שועטים קוזקים על סוסיהם כשחרבות שלופות בידיהם. היה זה בשלהי מלחמת העולם הראשונה כאשר האזור עבר מיד ליד – רוסים, אוקראינים, גרמנים ופולנים וכל אחד מהם כילה את חמתו ביהודים. הפולנים כובשים את ווהלין והמפורסמים בין חייליהם, ה"האלרצ'יקים" (חיילי הגנרל יוסף האלער), חוטפים יהודים ברחובות ומתעללים בהם באשמה שהם נוטים לבולשביקים. יום אחד אבא חוזר הביתה קצוץ זקן, מעשה התעללות טיפוסי ביהודים. אמא בוכיה ואנו הילדים נדהמים וחרדים.

וזיכרון נוסף. ביתנו שכן לא רחוק מהאגם (אוזירו) הגדול של העיר. למעשה היתה זו ביצה אחת גדולה שבחורף היתה מתכסה שכבה עבה של קרח ועליה בני הנוער היו מחליקים. עם הפשרת השלגים באביב, מי האגם היו גואים והנחל הקטן שעבר בעיר היה שוטף-קוצף ומציף את הסביבה וכך גם מסכן את גשרי העץ הרעועים של העיר. המים היו מגיעים למפתני הבתים. מידי שוכבי לישון היו לי סיוטי לילה – מה יקרה אם המים ישטפו את הבית וכך, תמיד באביב, בכל ימי ילדותי, עד אשר יבשו את הביצה בחלקה הגדול.

חיי אבא סובבו מסביב לפרנסה ובית הכנסת. אבא עסק בסחר עצים ולפי מיטב זכרוני היו תקופות של שפל שבהן לא עסק בשום דבר. הוא היה אז מתרוצץ בעיר, מהלך על פני בתי אחיו, שאחדים מהם היו ממש אמידים, ומבקש הלוואות. אני זוכר את הדיבורים בבית, את הדמעות וההשפלה שליוו שיחות אלה, ומשהו מזועזע בי עד היום מאותם דיבורים וההשפלה שליוותה אותם. המילה "פרנוסה", כמה צער וכאב התלוו אליה, שהרי צריך היה לדאוג לאוכל, שכר דירה, בגדים וחינוך לילדים. בתקופה שכן היתה מצויה פרנסה, אבא היה יוצא מרחק רב ליערות, יערות עבותים שלא ראית דרכם את אור השמש, ומשגיח על כריתת חלקת יער שקנה. את העצים הכרותים היו מובילים על עגלות או עגלות שלג אל המנסרה (טארטאק) שם היו עושים לוחות או מעמיסים על קרונות רכבת בולי עץ להסקה. זכור לי חורף אחד, יורד שלג, הייתי אולי בן 9 או 10, ואבא לוקח אותי אל תחנת הרכבת של העיר לשמור על שיירת קרונות רכבת שהגויים לא יסחבו עצי הסקה, ואני הקטן, אמנם לבוש היטב אולם איני מסוגל להגן על אפי וחלק מפני מהשלג המצליף, צריך הייתי להתמודד עם הגויים המשוטטים לסחוב עצים.

אבא היה מתפלל קבוע באחד משלושים בתי הכנסת שבעיר. היה זה הקלויז הישן, אולם אחד גדול שיכול היה להכיל עד 200 מתפללים, עם "פולש" (פרוזדור) שהיה תמיד חשוך ומלוכלך, שם היו גם כן מתפללים בימים הנוראים ובייתר החגים. ודאי הלכתי עם אבא לבית הכנסת זה הרבה שנים ואף עליתי לתורה שם כבר-מצוה. לאבא היה שמור מקום בשורת הספסלים ליד קיר ארון הקודש ואני זוכר איך היו מוציאים את ספרי התורה העטורים כיסויים מרשימים ארוגים חוטי כסך וכתרי כסף על ספרי התורה. אני זוכר את ספרי התורה והמחזור, את הקולות והבכי של המתפללים ובעיקר את יום הכיפורים והיהודים עם ה"קיטל" וההשתחוויות על הרצפה. אולם אני זוכר גם את שמחת תורה ואת ההמולה של השמחה שנתלוותה לחג הזה. אנו, בני הנוער, שנסחבנו אחרי הורינו, ללא רצון רב וללא אמונה רבה בלב, לא הבינונו למה בתפילות הרבות יש כל כך הרבה צער וכאב ולמה היהודים בוכים כל כך הרבה. אבי היה בוכה גם בזמן סדר פסח והקראת ההגדה, זהו החג היחידי שאני זוכר אותו מהבית ממש, כאשר במשך שעות היינו כולנו מסובים. בייתר החגים, נקודת הכובד היתה בבית הכנסת. אחרי טקס הבר-מצוה התפכחתי מהר וחדלתי ללכת עם אבא לבית הכנסת. איך הגיב אבא ? אינני זוכר שהיה איזה שהוא ריב בינינו בנדון, שוב הוכיח אותי "ראו מה קרה לצאצא של השיינצעס ובעל שם טוב" ובזה נגמר הכל.

הזכרונות מבית הכנסת – הריחות הבלתי נעימים, מאות המתפללים, בפרט בחגים, במשך שעות ארוכות והשרותים (מחוץ לבית הכנסת וללא גג) במצבם הנורא - מעלים בי גם את הזכרונות מדירת המגורים והתנאים בהם חיינו וגדלנו. המגבות הרטובות שלא יבשו אף פעם, מצוות נטילת ידיים היתה הרי כל כך מקובלת אצל היהודים וראה מה מתלווה לזה בשטח הניקיון. אמי, בת-שבע ממשפחת הורביץ, מוצאה מהעיר מז'יבוז', מערבה מוויניצה ודרומה מברדיצ'ב וסטארוקונסטנטינוב. בבית הקברות המפורסם שלה קבורים מאות צדיקים, גם ר' ישראל בעל שם טוב. יש לשער שאמי נולדה בסביבות שנת 1880 וכן גם אבי. איני זוכר את סבתי מצד אבי אולם כן זוכר את סבי. באחרית ימיו התגורר בחדר קטן ליד מחסן עצים (סקלאד) שהיה שייך לאח הבכור של אבי, מגורים לא מכובדים ביותר ! לעומת זאת ידעתי כי לסבי וסבתי מצד אמי היו 16 בנים ובנות, 12 מהם היו עוד בחיים בזמן עלייתי ארצה. מחוץ לאמי ואחות אחת שלה בארה"ב, כולם נשארו לחיות בברית המועצות ומי יודע את אשר קרה להם בזמן מלחמת העולם השניה. לפני מספר שנים הגיעו מברית המועצות קרובי משפחה אולם מעט מאד ספרו על קורות אחי ואחיות אמי. עם משפחת דודתי (אחות אמי) בניו יורק לעומת זאת, נשמר הקשר. היא נישאה לרב חיים ביק ונולדו להם חמישה ילדים, כולם דתיים, חלקם אף דתיים לחומרה. שתי משפחות עלו בשנים האחרונות לישראל ואיתם אני מקיים קשרים.

אמי היתה נשואה קודם שהיתה נשואה לאבי ובעלה נפטר, היא נשארה עם בן רך בשנים. בן זה, חיים זלצמן שמו, בן 86 כיום (משמע נולד בשנת 1898) ומתגורר בתל אביב. לאחר שהתייתם מאביו התחנך בבית סבו ואינני יודע אם התראה עם אמי אחרי שהתחתנה עם אבי ועברה לעיר רובנה.

אחי חיים עלה ארצה בשנת 1920 יחד עם אשתו צפורה ברן ושניהם היו חלוצים באותם ימים. הוא עבד בהקמת תחנת הכוח בנהריים וצפורה עבדה בפרדסים ולאחר מכן בריצוף. היא היתה ב"מועצת הפועלות" ויש לה הסטוריה עשירה של חיי עמל ופעילות. שניהם התגוררו באוהל בתל אביב ובבואי ארצה מצאתי את אחי על הפיגום בעבודות בנין, עובד "סולל בונה" ואחר כך "חמת". לאחי זה אני חייב להודות על עלייתי המוקדמת לארץ ישראל והסיפור כך היה: סיימתי את לימודי בגמנסיה העברית "תרבות" ברובנה, עבדתי אז בקן התנועה של "השומר הצעיר" בעיר, בגליל ווהלין בכלל ובהנהגה הראשית בוורשה. כשהייתי בהכשרה בביאליסטוק הגיע תורי להתייצב לגיוס בצבא הפולני. פחד הגיוס נפל בעיקר על אמי, איך זה שאני אלך לצבא ומי יודע מה עלול לקרות לי. סרטיפיקטים היו אז במצומצם למרות שקיבוצי בהכשרה היה כבר בשל לעליה ארצה. מוסדות התנועה ייעדו לי פעילות תנועתית וודאי היו משכנעים אותי בנקל להישאר בפולין. אסתר לא נטתה להישאר והיתה בעד עליה ארצה. אמרתי לאמי שבינתיים אין רשיונות עליה ויכול להיות שאצטרך לשרת בצבא הפולני ואחר כך לעלות ואז היא הפתיעה אותי בסיפור שקבע אחר כך את דרך חיי לעתיד. וכך אמרה לי אמי: "יש לך אח בארץ ישראל ושמו חיימוניה (חיים), כתוב אליו והוא ודאי ישלח לך דרישה (משמע, רשיון עליה)". לא האמנתי למשמע אזני, הייתי כבר בן עשרים ואמי לא דיברה כל אותן שנים על האח האבוד בארץ. מי שזוכר אותם ימים יודע איזה כבוד היה זה במשפחה אם למישהו יש אח או אחות בארץ ישראל ובמיוחד אנו הנוער, שהיינו ציונים שרופים ומסורים וכל מה שהיה "מריח" מארץ ישראל היה לנו קדוש. ואמי אומרת לי "כתוב אליו" ! אולם לאן לכתוב באין כתובת ? אני בספק אם אי פעם האח הזה כתב אל אמו אחרי שהיה מנותק ממנה מאז ימי ילדותו. היישוב מנה אז כ 400 אלף יהודים והחלטתי לנסות למצוא אותו על פי שמו בלבד. באותה שנה, 1935, חברתי ללימודים ולתנועה, אולה פרלמוטר, היתה בא"י. כתבתי אליה והיא הלכה לקופת חולים, מצאה את השם חיים זלצמן וכשאיתרה אותו מסרה לו על אמו ומשפחתה ברובנה העיר. עד מהרה נקשרו בינינו קשרי מכתבים. הסברתי לו כי אין לי רשיון עליה ואם הוא יכול לשלוח לי "דרישה". אחי מצא קשר לבית החרושת לקופות ברזל "מגן" ועל פי התקנות של המנדט הבריטי, מפעל זה יכול היה לשלוח לי דרישה לעבודה בתור פועל מתכת מקצועי ואז הייתי יכול לעלות על מכסת הסרטיפיקטים של בעלי מקצוע. כך אמנם היה ולא רק זאת, צריך הייתי לעמוד גם בבחינה כבעל מקצוע. יום אחד הופיעו שני בוחנים מ"המשרד הארצישראלי" בוורשה. אבי סידר לי מקום בחינה באחד מבתי המלאכה היהודיים. עמדתי במרתף, עם פצירה ביד וחתיכת ברזל בתוך סדן, ואני עובד. עשה רושם ששני הבוחנים מבינים במסגרות בדיוק כמוני ואישרו לי סרטיפיקט כבעל מקצוע. וכך הקדמתי את עלייתי ארצה. לא ניצלתי סרטיפיקט של התנועה, שממילא ודאי לא היו מאשרים לי באותן שנים, הספקתי להגיע, יחד עם אסתר, לראשון לציון, לקיבוץ עין הקורא (שער הגולן לאחר מכן) איפה שקיבוץ "עמל" היה גרעין לפני שעבר לשנים ארוכות לקרית חיים. לפני העליה הייתי צריך להתחתן עם אסתר כדי שנעלה יחד על סרטיפיקט אחד וכמנהג אותם ימים, לא הזמנתי את הורי לחתונה ואיני זוכר אם אפילו אמרתי להם שאני הולך להתחתן. הם הכירו את אסתר מביקוריה אצלי אולם ספק אם אי פעם דיברו איתה. החתונה היתה בעיר קובל. עלינו ארצה, מצאתי רחוב קטן ליד דיזנגוף ששמו חיסין, דפקתי על הדלת וכשנפתחה אמרתי "אני אחיך זלמן". הפגישה לא היתה דרמטית, לא נפלנו איש על צואר אחיו, נפגשנו לראשונה בחיינו ולו אני חייב את הקדמת עלייתי ארצה. מי יודע מה היה קורה לי ולאסתר אלולא עלינו בשנת 1936.

אמא היתה אשה שקטה ומופנמת ובמידה שזכרוני מגיע, חלשה וחולה לעיתים. היא לא עבדה הרבה בבית, היו שנים שהיתה עוזרת-תופרת אבל, למרבה הפלא, היו גם שנים שהיתה יוצאת בקיץ להינפש בכפר סמוך, בחיק היערות המרשימים של הסביבה. הבית לא נוהל ברמה גבוהה וכנראה שבריאותה הרופפת של אמא היתה הסיבה לכך. המעניין הוא שאין לי כלל זכרונות של קרבה לאמא ואבא, נגוזו אותן שנים ונעלמו ונשארה מועקה על שלא היתה קרבה נפשית עם ההורים. ופרט נוסף על אבא. בכל שנות חיי בבית, זכור לי משפט (פרוצס) שניהל אבא נגד השלטונות הפולניים והמעשה כך היה: אבא היה מביא קרונות עם עצי הסקה לרובנה. בשנת 1920, כאשר הפולנים השתלטו על האזור ועל העיר, הם החרימו שיירת קרונות עם עצים ומאז ילדותי אני זוכר שדיברו בבית על המשפט לקבלת פיצויים. עד עלייתי ארצה ב 1936 לא היו תוצאות להתדיינות הזאת. אבא השקיע את כל החסכונות, מכרו תכשיטים, כלי כסף ופרוות, נכנסו בעול של הלוואות אבל את הכל "אכלו" עורכי הדין והכל ירד לטמיון, עד שבא הקץ.

אני זוכר את שלש הדירות בתקופות השונות של חיי. הראשונה היתה באחת הסמטאות של רחוב יפה, עם בתים מטופחים וגני פרי בצידם. היינו אז כל המשפחה, צפופים במספר חדרים ובערבים עדיין מנורת הנפט. בשנות העשרים המוקדמות התחילה תאורת החשמל ואולם החשמל היה עושה "תיקים" כל הערב  כך שלמעשה לא היה יותר אור מאשר של אותן מנורות נפט התלויות על התקרה. זה היה בית של סוף מלחמת העולם הראשונה, עם הטראומות של אותה תקופה שנשארו חרוטות בנפשי.

שני בתי המגורים שבאו לאחר מכן, ברחובות אחרים לגמרי, היו עם רמה יותר נמוכה וסביבה יותר דלה, הבית האחרון היה גם ללא אח לחימום. שתי האחיות הבוגרות התחתנו וגרו בנפרד. המגורים הצפופים גרמו לחשיפת החיים שלא הוסיפו לחינוך ולנפש. שנים ישנתי עם אחי הצעיר יותר במיטה אחת, שנים בחדר אחד עם ההורים. היתה דלות, היה עוני אולם הכל תוך כבוד עצמי, עם רוח נכאה אבל עם ה"ייחוס" של המשפחות. העבר שוודאי היה טוב יותר נתן את ה"פאסון" שלא להודות בירידה מהנכסים והתקווה שעוד משהו עשוי להשתנות. כך חיינו שנים, ללא שינוי, איך הצליחו לתת חינוך לכל הילדים על רמה של גמנסיה, עם אי יכולת לשלם שכר לימוד, רק אלוהים יודע איך עברנו כל זאת.

זכורני, זה היה ודאי בגיל 14 או 15 כשלמדתי בגמנסיה העברית "תרבות" ברובנה, קראו לי יום אחד למשרד והודיעו לי כי אם ההורים שלי לא ישלמו שכר לימוד אצטרך להישאר בבית ולהגיד שלום לגמנסיה. הייתי במצב רוח רע, אהבתי את הגמנסיה ואורח חייה. חזרתי הביתה והודעתי לאבא, הוא הלך למשרד בית הספר ואחרי יום חזרתי לספסל הלימודים. לאחר למעלה משנה נודע לי שלא אבא שילם את שכר הלימוד כי אם מורי ומחנכי נח גריס שהחזיק אותי בגמנסיה, מי יודע כמה שנים, וללא ידיעתי. לימים, במחלקות האחרונות, התחלתי בעצמי להורות תלמידים צעירים ואני זוכר את גאוותי וסיפוקי על כי יכולתי לתת לאבא קצת כסף לקיום הבית. בארץ, לאחר קום המדינה, שמעתי מפי נח גריס עצמו את הקורות אותו ואת כל אשר קרה לנו תחת הדרכתו.

איזה תנאי מגורים היו אז – בית השימוש היה מחוץ לבית, בחצר, מסוג אותם מבנים שמקימים במחנות הקיץ. הבעיה היתה בעיקר בחורף, לפעמים בעשרות מעלות מתחת לאפס, כשהיה צריך ללכת לבית השימוש. בבית לא היתה צנרת מים, בחצר היתה באר עם משאבת יד והיו שואבים לתוך דליים ומכניסים לבית. בעיר היה כבר מתקן מים מרכזי שנקרא "וודה-קאצ'קה". עגלות רתומות לסוסים או לסוס אחד ועליהן חביות ענקיות שמולאו מים זכים שהועברו לבתים. באין מקלחת או אמבטיה, היו מתרחצים בקערות ופעם בשבוע הייתי הולך עם אבא לבית המרחץ. בבית היה תנור גדול עשוי לבנים ובחורף צריך היה להביא מהמחסן בחוץ עצי הסקה לחימום הבית, זה היה תפקידו של אבא. בעודנו במיטות, היה אבא משכים עם אשמורת, מעמיד את המיחם להכנת שתיה יוצא למחסן להביא את עצי ההסקה לתנור ויוצא שוב למאפיה להביא לחם או לחמניות טריות. אמא היתה מכינה צידה לבית הספר ושמה בילקוט הגב. אמא היתה נשארת כל היום בבית ואבא היה יוצא לבית הכנסת וליום עבודתו. אבא היה חוזר מאוחר או שהיה נעדר מין הבית מספר ימים לרגל עסקיו ביערות. ביתנו לא היה בית חם במיוחד, ואולי אורח החיים המסורתי הוא אשר הכתיב את הריחוק בין ההורים לילדים. לא אזכור חיבוק או נשיקה, מההורים, פשוט אין לי זכרונות ילדות כאלה. כן אזכור וארגיש עד היום את ידו החמה של אבא, אותה היד שהוליכה אותי לבית הכנסת ולבית המרחץ ובעיקר כנער ההולך לתחנת הרכבת לפגוש את אבא השב מהיערות שבמרחקים.

איני זוכר על איזו שהיא קרבה ביני לבין אחיותי ואחי הבוגר וכנראה שהפרידו בינינו הרבה שנים. אני זוכר שאמא ואולי גם אבא נסעו לקיטנה ואז האחיות לקחו אותי לאכול גלידה באחד המקומות המפורסמים בעיר. לא אזכור שבבית היה איזה שהוא צעצוע, במידה ששיחקנו בכדור, הוא היה עשוי מרצועות בד מגולגלות בצורת כדור. כדורגל בכלל היה אז פופולרי מאד.

אחי הגדול היה כנראה מעורב בפעילות ציונית איזו תקופה ואחר כך שקע בחיי היום יום של העיירה. אחיותי התחתנו והיו רחוקות מציונות ולמרות ששתיהן היו משכילות ואחת מהן מורה, האופק הצטמצם לעיירה בלבד. לא זכור לי שאי פעם הורי הצהירו או דברו על ציונות בבית אולם הם ידעו והבינו היטב את הלך הרוחות סביב. הדת שאיבדה את אחיזתה והחילוניות, אף זו הקשורה לתקופתה, השפיעו גם על עליהם ועל הורים בכלל. הם כבר לא יכלו להיות אחרים אבל הם לא רק השלימו שילדיהם יהיו אחרים אלא שבסתר ליבם גם ברכו על הדרך בה בחרו.

תהליך העליה שלנו לארץ ישראל לא היה רצוף כי מידי פעם הבריטים סגרו את שערי העליה. והנה יום אחד, אני מקבל הודעה שעלי להתייצב בוורשה, לקבל את הניירות ולעלות על אניה בטריאסטה. הדבר חייב אותי לעזוב את עירי בשבת בצהרים על מנת להיות ביום ראשון בוורשה. איך מודיעים להורים ? איך נפרדים ? ברור שההורים ידעו כל הזמן שבסופו של דבר אעזוב את הבית ואעלה אולם איש מאיתנו לא שיער שלא נתראה עוד.

מידע-נוסף2

רובנה א זכרונות זלמן זילברפרב 1

זכרונות זלמן זילברפרב (ליבנה במקור), הדף הראשון.

רובנה א זכרונות זלמן זילברפרב 1א

"בית אבי ואמי" – זכרונות זלמן זילברפרב (ליבנה…
error: Alert: Content selection is disabled!!